פרשנות מצטטת על במדבר כ:י

שלמה המלך ע"ה היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו, ומפני שהנוכח נטה לתולדות האדמה כשעשה דבר שהוצרך לתוכחת, לכך אמר מוכיח אדם ולא אמר מוכיח איש. וידוע כי רוב התוכחות הוא להמון העם, והמון העם דעותיהם משתנות, ואלו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה ומה שיערב לזה ינזק בו זה, וכן אמרו ז"ל אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחות, אומר לו טול קיסם מבין שניך יאמר לו טול קורה מבין עיניך, וכל אחד ואחד יאמר למוכיח טליתי טהורה משלך. ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם, כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם, וכמו שאמרו רז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מאתא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא. ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר, המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי כאשר ידבר המוכיח קשות אע"פ שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, כי דברי התוכחת כשהם קשים הם המביאין את האדם אל הצלחת הנפש שהוא מציאות החן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת, ואם המוכיח יחליק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים, הנה הוא מחזק את ידיו והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו. וכן מצינו בישראל שהיו נוכחים מפי משה רבינו ע"ה והיו מעלין חן לפני הקב"ה לרוב תוכחותיו של משה שהיה מוכיחם תמיד בדברים קשים, כמו שמצינו במי מריבת קדש שאמר להם (במדבר כ) שמעו נא המורים, וכן בענין המן שאמר להם (שמות טז) ונחנו מה כי תלינו עלינו.

עוֹד יִרְצֶה לְהַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיָה מֹשֶׁה רוֹעֶה יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא דִּבֵּר לָהֶם קָשׁוֹת זוּלַת אֵלֶּה הַדְּבָרִים הוּא שֶׁדִּבֵּר קָשׁוֹת. וַהֲגַם שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמַר לָהֶם (במדבר כ:י) ״שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים״, לֹא אָמַר דָּבָר זֶה לִכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְחֵלֶק אֶחָד שֶׁהָיוּ מוֹרִים הוֹרָאָה, וְכֵן אָמְרוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר. אֲבָל לְכָל יִשְׂרָאֵל לֹא דִּבֵּר קָשׁוֹת זוּלַת אֵלֶּה, וְהוּא מַה שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ אֶל כֻּלָּם הוּא שֶׁלֹּא דִּבֵּר קָשׁוֹת אֶלָּא אֵלֶּה, אֲבָל לִקְצָתָן יִמָּצֵא שֶׁדִּבֵּר קָשׁוֹת חוּץ מֵאֵלֶּה:

ותרגומו ואכניש. כתב הרא"ם לא הבינותי כוונת הרב בזה מה היא. (נח"י) ול"נ שכתב כן לפי שראה הרב שתי גרסות בהתרגום לפיכך הוכיח שהגירסא הישרה הוא ואכניש ולא וכנש וכן הוא בפרשת קרח ויקהל עליהם קרח שתרגום שלו ואכניש אבל בפרשת חקת בפסוק ויקהילו אל פני הסלע ת"א ויונתן וכנשו: