פרשנות מצטטת על במדבר לג:ב

וישל"ח אות"ם מ"שה. ס"ת חמש"ה על פי י"י ר"ל שענין זה השלימוה היה להודיע שמשה הוא סוד פני חמה ואינו כדאי שיכנס בה משה רבינו וז"ש על פי י"י כמו שהשיב הקב"ה למרים ולאהרן שזה כוונה שלא יבא משה לא"י למעלתו לא לגריעתו ז"ש שלח לך שזה היה עבור משה לידע אם יש בה עץ החיים אם אין. אשר שלח משה ל"תור א"ת ה"ארץ ר"ת לא"ה כי רצה לשלחם להודיע שהוא מסוד עלמא דאתי והם הוציאו דבה ויעלו ויבואו עד ר"חוב ל"בא ח"מת ר"ת רח"ל כי משה רצה לשולחם בסוד עולם הרחמים שהיא לאה (תהלים צו) כי בא לשפוט "את "הארץ וכן (עובדי' א) לשפוט "את "הר עשו וכן (תהלים צ) תפלה למשה "איש "האלהים כשבקש שיהיה נועם י"י עלינו ז"ש ויבואו עד רחוב שהיו מעולם הבא סוד רחובות הנהר ודחו משם לבא חמת מלך מלאכי מות (משלי ה) רגליה יורדות מות ויעלו ויבואו עד רחב בכאן יש לגלות סוד מופלא יהושע לקח רחב ויצאו ממנה אח"כ ח' כהנים. רח"ב נתגלגלה בחבר הקני ואח"כ נתגלגלה בחנה ז"ס (שמואל א ב) רחב פי על אויבי ז"ס (שם א) כי אשה קשת רוח אנכי כי היא היתה זונה מצד חת הקשה והטומאה ועלי הוא גלגול יעל אשת חבר הקני שרצתה לעלות במדירגת איש ובזה היא מבורכת משאר נשים שלא זכו לה ז"ש (שופטי' ה) מנשים באוהל תברך ששמשה במקום כהן באהל שילה בסוד גלגול יעל בעלי הכהן ואתוון דילהון מורין ע"ז ועל זה והנה רחב נמשכה מסוד קין וכן אח"כ (שם ד) וחבר הקני נפרד מקין וז"ש (יהושע ב) ונתתם לי אות אמת (בראשית ד) וישם י"י לקין אות ואות זה הוא הו' שניתן ליתרו שהיה נקרא יתר והענין כי הגרים הם במלכות והיא שאלה לעלות מן בני ישראל לאות ו' שהוא ת"ת והם השיבו הנה אנחנו עתה בימי יהושע שהוא פני לבנה בן נו"ן ומשה שכליל ת"ת בראשו כבר מת (קהלת א) מה יתרון לאדם שהוא יהושע בכל עמלו שהכל הוא תחת השמש פני לבנה אמנם את תקות חוט השני הזה שהוא כולה רצון של הנקיבה דכתיב (שיר ד) כחוט השני שפתותיך אמנם היא היתה רוצה רצון העליון של הזכר ששם משה גנוז שהוא נקרא בזוהר פי י"י ז"ש וישל"ח אות"ם מש"ה ס"ת חמ"ה על פי י"י כי אותו דור היה משה מושך רצון העליון מן פי ה' דלעילא ז"ס (במדבר לג) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פי י"י יסעו ויחנו וחוט זה הוא של אברה' אבינו אשר על ידו מתעוררים נפשות גרים כנודע ואז היא אע"פ שלא יכלה לעלות אל פ"תח אות אמת מ"מ לא קשרה תקות חוט השני שהוא יסוד מלכות ולא חוט לבדו שהוא יסוד לבדו בסוד אותו החוט של א"א דמתער לגרים קדמאה לגיורין רק סוד השני הם שני יריכים נ"ה לכן נתגלגלה בחנה וילדה שמואל שנתנבא בנצח והוד לכן שקול שמואל כאהרן ומשה שהם תרין ירכין כחדא אהרן בנצח ומשה בהוד א"ד איפכא ותרווייהו קשוט:

עוֹד אוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְעוֹרֵר לֵב הָאָדָם בִּשְׁלֹשָׁה מִינֵי אַהֲבָה שֶׁיֶּשְׁנָם בְּהַכָּרָה לַנִּבְרָאִים, וְהֵם: אַהֲבַת הַטּוֹב, אַהֲבַת הֶעָרֵב, אַהֲבַת הַמּוֹעִיל. לָזֶה בָּא דְּבַר ה׳ לִשְׁלָשְׁתָּם, וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ – בְּשֵׁם זֶה הֵעִיר הַלֵּב לִבְחִינַת אַהֲבַת הַטּוֹב בְּמַה שֶׁהוּא טוֹב הָרָמוּז בַּשֵּׁם, כְּאָמְרוֹ (תהלים קמה:ט) ״טוֹב ה׳ לַכֹּל״, גַּם בְּחֵשֶׁק הֶעָרֵב בְּסוֹד (תהלים לד:ט) ״טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳״, כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר יוֹכִיחַ שֵׁם זֶה לְמוּלָהּ אֵין עֲרֵבוּת בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁיִּכָּנֵס אֵלָיו בְּעֵרֶךְ הַנִּשְׁתָּוו, וְזֶה לְךָ הָאוֹת אָמְרוֹ (שיר השירים ה:ו) ״נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ״. גַּם תַּשְׂכִּיל בְּפָסוּק (במדבר לג:ב), ״עַל פִּי ה׳״, כִּי תִּתְנַתֵּק הַנֶּפֶשׁ מֵהַגּוּף וְלֹא תַרְגִּישׁ בַּפְּרֵדָה לְהַפְלָגַת הֶרְגֵּשׁ הֶעָרֵב מֵהַטּוֹב. הֲרֵי שָׁמַעְנוּ אַהֲבַת הַטּוֹב וְאַהֲבַת הֶעָרֵב מִתֵּבַת ה׳. וְאַהֲבַת הַמּוֹעִיל רְמָזָהּ בְּאָמְרוֹ ״אֱלֹהֶיךָ״, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (תהלים כב:ד) ״יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת״ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסָמוּךְ, וּבָזֶה נִכְלָל גַּם כֵּן אַהֲבַת הַמּוֹעִיל כִּי בָזֶה הִרְוַחְנוּ עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, כְּמַאֲמַר שְׁלֹמֹה (קהלת יב:יג) ״כִּי זֶה כָּל הָאָדָם״, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לִצְוָת לָזֶה (שבת ל:).

עוד יתכן ואמר אלה מסעי וכו' לומר ראו נא גודל צדקות ה' עם עמו כי הלא עם היות שהם היו סבת צרותם עם כל זה בכל צרתם לו צר שהוא כמצטער עם כל המוצאות אותם במסעותם כמו שכתבנו מרז"ל שהביא זכרון מסעיהם כמלך האומר כאן חלה בני וכו' שע"י המסעות נזכר כל הקורות אותם בהם ואשר נטלטלו ל"ח מסעות ממקום למקום: וזה מאמרו יתברך אל תאמרו כי טלטלתי אותם כמה מסעות כי הלא אלה מסעי בני ישראל לומר אם היו להם כל המסעות האלה שאזכור של בני ישראל הם כלומר כי הם היו הסבה וזהו אלה מסעי בני ישראל אך לא ממנו יתברך כי הלא חפצו יתברך הי' שמיד יכנסו לארץ כמאמרם ז"ל על פסוק אחד עשר יום מחרב וכו' כי כל כך היתה שכינה מתלבטת להכניסם לארץ שמהלך י"א יום הוליכם בשלשה ימים אלא שהמה מרו ועצבו והתעכבו בעונם ארבעים שנה במדבר באופן שהם הרבו להם את רוב מסעיהם וא"כ אלה מסעי של בני ישראל יקראו כי מה היה לו יתברך לעשות להם ולא עשה. כי הלא אשר יצאו ממצרים היה שהוא מכל כללות ארץ מצרים ת' פרסה על ת' פרסה כמו רגע והוא מאמרם ז"ל במדרש שוחר טוב על פסוק ומארצות קבצם וכו' כי היו ישראל מפוזרים בכל ערי גבול מצרים ת' פרסה על ת' פרסה וקבלם הוא יתברך עם טפם ומקניהם בשעה קלה לרעמסס. שנית כי וישאם משם על כנפי נשרים שהוא כמ"ש ז"ל שמלאכי השרת נשאו את ישראל על כנפיהם מרעמסס סכותה לשעה קלה וזהו מארץ מצרים לצבאותם כי יצאו מכל כללות ארץ מצרים לצבאותם הם מלאכי השרת שהיו ברעמסס ממתינים אותם לנושאם כמ"ש ז"ל שהלך משה לקברניט של מלכים ואמר יוסף יוסף שכינה וכל פמליא של מעלה ממתינים ברעמסס עם ישראל ובכלל אומרו מארץ מצרים רמז עוד שלישי ששידד המזל כי מזל מצרים מחייב שעבד לא ירים ראש ועל דרך אומרם ז"ל על פסוק וירא ישראל את מצרים מת כי שרו של מצרים מצרים שמו גם ירמוז פה שהוציאם מארץ של מצרים הוא השר ששידתו גם הוא ולא שוה לו קטרוגו. וגם רביעית כי מסרם ביד רועים טובים שזכותם תטיב להם וזהו ביד משה ואהרן ועם שהרבה יתברך להטיב להם והם גרמו להם רבוי מסעיהם עם כל זה מיצר כביכול הוא יתברך על כל המוצאי' אותם במסעיהם כי הלא אע"פ שויכתוב משה בפרשיות הקודמות את מוצאיהם למסעיהם שהוא כי כל מקום שאירע דבר לישראל נזכר במקום שאירע בו באופן שהיתה כתיבת המוצאות למסעות והענין כי מכל מקום שהיה נארע להם צרה מיד היו נוסעים משם למקום אחר כמפורש בפרשות הקודמות נמצא שכתב משה את מוצאיהם לכתוב מסעיהם שהיו נוסעים משם לבל יראה שהיה מרבה להם הוא יתברך טלטולי' חנם כי אם שאחר שהיו מטמאי' המקום בעון והיתה צרה באה עליהם היה מסיעם הוא יתברך אל מקום אשר לא נטמא נמצא שכתב עד כה מוצאיהם למסעיהם. עתה אל יקשה עליך למה חזר לכתבם פה פעם שנית כי הלא כאן הכונה היא הפכית שעתה ואלה מסעיהם למוצאיהם שמזכיר המסעות כדי להיות זכרון למוצאיהם לזכור בכל מקום אשר היה להם צרה מה שהיצר להם שם ולהצטער עליה כמדובר. ופי' כל האמור ואמר ויסעו מרעמסס והוא במה שהערנו שאינו אומר ויסעו בני ישראל אך הוא לומר מה שאמרתי מארץ מצרים לצבאותם שהיו ישראל הולכים כלם מכל גבול מצרים לצבאותם הם פמליא של מעלה לרעמסס שנעשו צבאותם של ישראל לנושאם מרעמסס סכותה כמפורש אצלינו על פסוק בעצם היום הזה יצאו בני ישראל על צבאותם שעל המלאכים היו הולכים שעל כנפיהם נשאו וע"כ אינו אומר ויסעו בני ישראל כי אם הנזכר ויסעו מרעמסס כי ישראל לא היו הנוסעים כי אם המלאכי' המנשאי' את היהודים על כפיהם. ולמה לא נשאום מלאכים אלא מרעמסס ולא ממצרים לז"א דע כי הנה גדולה מזו נעשה להם ממצרים לרעמסס והוא כי הלא יקשה מה זה היה כי עוזא שרו של מצרים שקטרג של הים היה לא קטרג ביום צאתה ממצרים אך הוא כי הקב"ה שעבר לנגוף את מצרים עמו יתברך יצאו בני ישראל שעל כן מול מצרים המתחייב שעבד לא יצא משם לחירות נשדד עם היות שהיה בחדש הראשון הוא חדש שליטת מזלם ולא עוד אלא בט"ו יום לחדש שהוא ביום תקפו וגם יד השר הוא הנקרא מצרים לא החזיקה בם כאשר בים שנא' ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים הוא ידו של השר הנקראה מצרים שהחזיקה בם שעליה אמר הוא יתברך וארד להצילו מיד מצרים הוא מיד השר ולמה לא החזיקה יד השר בהם ביום הנזכר הלא הוא כי ובני ישראל יוצאים ביד רמה הוא ביד ה' שהוא רמה על יד בלתי רמה לפניו יתברך הוא יד השר והראיה שכך היה שבידו יתברך עצמו היו יוצאים שהרי יצאו לעיני כל מצרים ואל יעלה על רוחך שהוא לעיני כל אנשי כרך אשר שם היו מוכנים כל ישראל כי לא כן הוא כי הלא מה שעיני כל מצרים ראו אותם איך היה האם יצאו כלם על אם הדרך לראותם או הוא כי ומצרים מקברים חוץ מהבתי' ושם חוץ לעיר היו כלם כי אין בית אשר אין שם מת ראו בעיניהם את ישראל היוצאים וא"כ אמור מעתה שאם כל ישראל היו במקום אחד איך ראו כל המקברים מתיהם שהיו בכל גבול מצרים ת' פרסה על ת' פרסה שהיא בכל ארצות הגבול כי דע איפה כי מה שהיו יוצאים לעיני כל מצרים הוא בהיות מצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור שכולל כל בכור בארצם הוא ת' פרסה על ת' פרסה וא"כ אין זה כ"א שהיו ישראל מפוזרים בכל הגבול. ואיך מהלך ארבעים יום הלכו לרעמסס הם וכל אשר להם בשעה קלה לרעמסס עם פמליא של מעלה אם לא שמארצות היא יתברך קבצם לרעמסס בשעה קלה ללכת משם עם השכינה כמו שכתבנו במדרש שוחר טוב על פסוק ומארצות קבצם כי היו ישראל מפוזרים בכל ארצות גבול מצרים ת' פרסה וכו' וקבצם הקדוש ברוך הוא בשעה קלה הרי מזה ראיה כי עד רעמסס הביאם הקדוש ברוך הוא הוא בידו ומשם המלאכי' וע"כ לא מזל ולא שר פקפקו. וגם לא המון העם כי הלא המה ראו כי ובאלהיהם עשה ה' שפטים בת' פרסאות ומה להם עוד לדבר בראות חרפת אלהיהם שאיך יושיעם אם גם בהם נעשו שפטים. ועם כל זה שיצאו מעיירותיהם באור יום ט"ו נסעו בני ישראל מרעמסס כלומר כל בני ישראל ביחיד ואין זה רק שהסיעם ה' לשעה קלה כמאמר המדרש הנזכר. והנה כתבנו שאמר הוא יתברך בפסוק ראשון מה שעשה בשביל ישראל והמה לא הכירוהו ואף על פי כן מצטער על צרות' כי ע"כ מונה מסעיהם לזכור מוצאיהם וצרותיהם אשר נצטערו בהם שהוא ענין פסוק ב' ויכתוב וכו'. והנה פירש בפסוק ג' ענין פסוק ראשון כמדובר. בא עתה בפסוק הד' לפרש ענין פסוק הב' איך מונה מסעיהם למוצאיהם ומתחיל ואומר ויסעו בני ישראל מרעמסס וכו' וע"כ אמר בזה בני ישראל למה שעל הנוגע אל בני ישראל מה שאין כך למעלה באומרו ויסעו מרעמסס שעיקר הענין על צבאות ה' שיצאו עם ישראל כמפורש בסמוך ואמר כי נסעו מרעמסס בצער וחפזון משארותם צרורות בשמלותם ויזנו באתם אשר בקצה המדבר ונצטערו בראותם נחשים כקורות בית הבד והחזירם יתברך והשיבם על פי החירות כמאמר הכתוב וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון למען יאמר פרעה כי נבוכים הם בארץ כי בעל צפון עיכבם וסיפר בשבח ישראל שלא הרהרו חלילה אולי היה ממש בבעל צפון כי אם וישב בלב אחד שבו למצרי' וזה אומרו וישב לשון יחיד וגם ויחנו לפני מגדול ולא לפני בעל צפון באופן ושכשנסעו לא היה מפי החירות שהוא לפני בעל צפון שאם היו נוסעים מלפני בעל צפון איך צידדו עצמן מבעל צפון להיותה ע"ג נמצאו נוסעים מפני החירות ולא מפני בעל צפון כי לא היו לפניו וזה אומרו מפני ולא נאמר מפי החירות. אך אותו אחדות בלב לא התמיד כי אם ויחנו בלשון רבים לפני מגדול כי שם אמרו המבלי אין קברים וימרו על ים בים סוף אך חס אני עליהם כי אחרי כי קדשו שמי ויעברו בתוך הים ממש במים טרם נבקעו המים כנודע. ויצאו המדברה לא מקום זרע וכו' וילכו דרך שלשת ימים במדבר מצטערים וכאשר חנו היה במרה כי שם נצטערו כי לא יכלו לשתות שם מים ממרה כי מרים הם. ותחת הצער הזה נסעו לאלים ושם שתים עשרה עינות מים וכו' ויחנו שם כי מצאו נחת רוח. אך לא התמיד להם כי ויסעו ויחנו על ים סוף ולא מצאו שם מנוח ויסעו ויחנו במדבר סין ושם חשו בראשם שכלתה פרוסת מצרים ויבכו על הלחם ואחר ג' מסעות חנו ברפידים ולא היה שם מים לעדה רמז ע"פ דרכו כי מים היו שם אך לא לעדה כי בארה של מרים היה שם ונסתם על שרפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ומשם הוליכם ה' למדבר סיני ושם תקנו אשר עותו וקבלו את התורה מפיו יתברך וזה הוא ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני: