פרשנות מצטטת על במדבר ל:יד

ואלו נדרים שהוא מפר. כדמסיק הר"ב בסוף מתניתין בין האב בין הבעל וקרא כתיב (במדבר ל׳:י״ד) כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו. ומ"ש הר"ב דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו מקיש אב לבעל מה בעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש כו' בספרי מפורש שם דהה"נ דברים שבינו לבינה. והר"ב השמיטו משום דאכתי לא איירינן בהו ולא קאמר אלא לאפוקי דעת הרמב"ם וז"ש בשם הרמב"ם שהאב מפר הכל. שנאמר כל נדריה ואסריה ולא ס"ל הקישא דלעיל. ואע"ג דברייתא דספרי היא כבר כתב בעל מגדול עוז ברפי"ב מהל' נדרים שהרמב"ם נשאל בזה. והשיב דכיון שלא נזכר בשני התלמודים ותוספתא לא שבקינן פשטיה דקרא מפני דרשת ספרי דסתמי' אליבי' דר"ש ויחידאה הוא. ותמה ע"ז הכ"מ לדחות משום כך ברייתא שלימה אע"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר ובכמה מקומות פוסק הרמב"ם כברייתא דספרי אע"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר. ועוד דבהדיא איתא בירו'. ועוד דקדק כן מהבבלי. ולענין פשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם כדדרש בספרי. ע"כ. ועוד כתב הטור סימן רל"ד בשם הר"ר יחיאל דקרא דכל נדריה היינו קודם שנתארסה. והקישא אתי לנתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו דכיון דבעודה ארוסה אין האב מפר אלא נדרים שהבעל יכול להפר שהרי אינו מפר אלא בשותפות הבעל. אף כשמת הבעל וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר נדרים שלא היה יכול להפר קודם לכן:

וע"ד המדרש איש האלהים גברא דיינא, שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שהיה אומר יקוב הדין את ההר, א"ר יהודה בר סימון למה נקרא איש האלהים, מה האיש הזה אם מבקש להפר נדרי אשתו מפר ואם מבקש מקים שנאמר (במדבר ל) אישה יקימנו ואישה יפרנו, כך משה כביכול אמר לו להקב"ה (שם י) קומה ה' שובה ה', עד כאן.

דָּבָר אַחֵר, ״כִּי יַפְלִא״ לְשׁוֹן הַבְדָּלָה וְהַפְרָשָׁה. וְדָבָר זֶה יֵשׁ לְפָרְשׁוֹ בִּשְׁלֹשָׁה פָּנִים. הָאֶחָד הוּא, שֶׁעַל יְדֵי הַיַּיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא י ט-י): ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״ וְסָמִיךְ לֵיהּ ״וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחוֹל״. לְכָךְ אָמַר ״כִּי יַפְלִא״, כְּשֶׁיִּרְצֶה לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחוֹל אָז יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק (משלי לא ה), הַתּוֹרָה, לְאַפּוֹקֵי הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן בְּנֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה אֵין לְשׁוֹן הַפְלָאָה שַׁיָּךְ בָּהֶם. הַשֵּׁנִי הוּא לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה מִן תַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֲשֶׁר הַיַּיִן רֹאשׁ לְכֻלָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שֶׁמִּטַּעַם זֶה נֶאֱמַר בְּמָנוֹחַ ״לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי״ (שופטים יג יח). הַיְינוּ פִּלְאִי שְׁמוֹ, כִּי כָל מַלְאָךְ נִקְרָא עַל שֵׁם הַשְּׁלִיחוּת, וַאֲנִי נִשְׁלַחְתִּי לַעֲשׂוֹת הַבֵּן הַיִּלּוֹד נָזִיר מֻפְלָא וּמוּפְרָשׁ מִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְעַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר ״אִישׁ כִּי יַפְלִא״, לְכָךְ אֲנִי נִקְרָא פֶלִאי. וּלְכָךְ אָמַר ״כִּי יַפְלִא״ וְלֹא אָמַר ״יַפְלִיאוּ״, לְפִי שֶׁגַּם נֶדֶר שֶׁל הָאִשָּׁה תָּלוּי בְּאִישָׁהּ, שֶׁהֲרֵי ״כָּל נֶדֶר לְעַנּוֹת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ״ (במדבר ל יד), אִם כֵּן גַּם נִדְרָהּ תָּלוּי בּוֹ. וְאֵין הַכַּוָּנָה בִּנְזִירוּת זֶה שֶׁיִּהְיֶה פָּרוּשׁ מִן הַיַּיִן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאַחַר כָּךְ יַחֲזֹר לִהְיוֹת בְּסוֹבְאֵי יַיִן כְּבָרִאשׁוֹנָה, דְּאִם כֵּן צַדִּיק מַה פָּעַל, אֶלָּא הַכַּוָּנָה שֶׁיַּרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ מְעַט מְעַט, כִּי כָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת, וּבִשְׁלֹשִׁים יוֹם הֲוֵי חֲזָקָה שֶׁשּׁוּב לֹא יִהְיֶה לָהוּט אַחֲרָיו כָּל כָּךְ. הַשְּׁלִישִׁי הוּא, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדרים כב.) הַנּוֹדֵר כְּאִלּוּ בָּנָה בָּמָה כוּ׳, וּמַאֲמָר זֶה תִּמְצָא עָלָיו פֵּרוּשׁ יָקָר מְאֹד לְקַמָּן בְּפָרָשַׁת מַטּוֹת (ל ג) עַיֵּן שָׁם. וְזֶה מַסְכִּים לְמַאן דְּאָמַר שֶׁהַנָּזִיר נִקְרָא חוֹטֵא (נדרים י.), וְהַחֵטְא הוּא שֶׁבּוֹנֶה בָּמָה לְעַצְמוֹ וְהוּא פּוֹרֵשׁ אֶת עַצְמוֹ מִכָּל הָעוֹלָם לִנְהֹג אִסּוּר בְּדָבָר שֶׁהַכֹּל נוֹהֲגִים בּוֹ הֶתֵּר, לְכָךְ נֶאֱמַר ״כִּי יַפְלִא״, שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מֻבְדָּל וּמוּפְרָשׁ מִזּוּלָתוֹ וּבוֹנֶה בָּמָה לְעַצְמוֹ. וְדָבָר זֶה אֵינוֹ מָצוּי בַּנָּשִׁים כִּי מִסְתָּמָא דַּעְתָּם לְפִי שֶׁרוֹאִין סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ וְלֹא כְּדֵי לִבְנוֹת בָּמָה לְעַצְמָם.

איזהו איסר האמור בתורה - דכתיב לכל שבועת אסר (במדבר ל׳:י״ד) דמשמע שיהא נודר בדבר שנאסר בכך: