פרשנות מצטטת על בראשית כה:כח

ויאמר ארחמך החי"ת נקראת בקמ"ץ חטוף בשקל אזכרך מארץ ירדן (תהלים מב ז); ופרושו אאהבך. תרגום ויאהב (בראשית כה כח) ורחים. והאהבה הוא סוף מה שיכול האדם לעשות בזה העולם להתקרב אל הבורא; וכן אמר (ישעיהו מא ח) זרע אברהם אהבי. והיראה קודמת לאהבה. וכשירגיל אדם עצמו ביראה יבא לידי אהבה, שיעבד הבורא מאהבה אפילו לא יהיה לו גמול בזה. ויש מפרשים (אבן עזרא וזולתו): ארחמך אבקש רחמים ממך.

עוד יש לפרש שהכשיר הכתוב הבהמות אצל המזבח כדי להורות על מדת התמימות ובה ראוי שיתנהג האדם, כי מין הבהמות תם, ומשכנם בישוב, ובהם בחר יעקב אבינו שאמרה לו אמו (בראשית כ״ז:ט׳) לך נא אל הצאן, והוא היה בוחר במדת השלום ונקרא איש תם שתרגומו גבר שלים, והתורה שנתנה לזרעו כולה שלום שנאמר (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכן ישראל נקראו שולמית שנאמר (שיר השירים ז׳:א׳) שובי שובי השולמית, לפי שהם אומה ששלום העולמים דר בתוכה, לפיכך בחר הקב"ה המין הזה לקרבן כי הקרבנות הם שלום בעולם. ופסל את החיות, כי עשו הרשע המרוחק ממזרח השמש בגבורתו היה איש שעיר איש מדברי, כענין שנאמר (בראשית כ״ה:כ״ז) יודע ציד איש שדה, ובחר המין ההוא של חיות אשר משכנם במדבר מקום החרבן והשממון, והנה זה בהפך מדת השלום, ומטעם זה תרחיק התורה הגזית מהמזבח, מפני הברזל שהוא החרב המחריב העולם, והוא ירושה לעשו וזה שכתוב (שמות כ׳:כ״ב) כי חרבך הנפת עליה ותחללה, ומפני שהמזבח מאריך הימים והחרב מקצר אותם דרשו רז"ל בזה אינו דין שיונף המקצר על המאריך. ודרשו רז"ל מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע, מן הבקר למעוטי נעבד, מן הצאן למעוטי מוקצה, וי"ו יתירה למעט הנוגח שהמית.

"...בדבר יצחק אל עשיו בנו... ורבקה אמרה אל יעקב בנה". לכאורה זה המשך האמור למעלה (כה, כח) "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב". (פ' תולדות תשנ"ד)

איש לשון. עשו כי ציד בפיו צד את אביו בפיו: