פרשנות מצטטת על בראשית לא:לא

אָכֵן כַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא לְהַקְדִּים שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁמִּסִּבָּתָם עָשָׂה יַעֲקֹב מַה שֶׁעָשָׂה שֶׁבָּרַח בְּלֹא יְדִיעַת לָבָן, שֶׁזּוּלַת זֶה לֹא הָיָה הוֹלֵךְ בְּלֹא יְדִיעַת לָבָן, אוֹ עֲדַיִן הָיָה מִתְעַכֵּב שָׁם יָמִים. וְהוּא שֶׁאִם לֹא רָאָה פְּנֵי לָבָן וְדִבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ, הֲגַם שֶׁבָּאָה אֵלָיו הַנְּבוּאָה לָלֶכֶת, הָיָה הוֹלֵךְ בִּידִיעַת לָבָן כִּי לֹא נִמְכַּר יַעֲקֹב לְעֶבֶד לוֹ וְלִרְצוֹנוֹ הָיָה עִמּוֹ. אֶלָּא לְצַד דִּבְרֵי בָנָיו וּפְנֵי לָבָן מְשֻׁנּוֹת הָיָה חָשׁ שֶׁיִּגְזֹל מִמֶּנּוּ כָּל יְגִיעוֹ, וְהוּא שֶׁאָמַר לְבַסּוֹף (בראשית לא:לא) ״כִּי יָרֵאתִי פֶּן תִּגְזֹל״ וְגוֹ׳. וְאִם לֹא הָיְתָה בָּאָה אֵלָיו הַנְּבוּאָה לָלֶכֶת, הֲגַם שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי בְּנֵי לָבָן, לֹא הָיָה מְמַהֵר לָלֶכֶת בְּאוֹתוֹ זְמַן עַד שֶׁיִּתְחַכֵּם לָקַחַת רְצוֹנוֹ בְּאֹרֶךְ הַיָּמִים אָז יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְיֵשֵׁב שָׁם יָמִים. בְּאֹפֶן מֵאֶמְצָעוּת שְׁנֵי דְּבָרִים: דִּבְרֵי בְּנֵי לָבָן וְשִׁנּוּי פָּנָיו וְדִבְרֵי ה׳, לָזֶה עָשָׂה כָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן, לָזֶה סְמָכָם הַכָּתוּב יַחַד.

ויולד בנים ובנות. כתב הרמ"ה מלא וא"ו וכל בנות דכותא ודכותא את בנות האדם וכל דכותא מלא ודכותא ובנות אנשי העיר וכל לישנא דכותיה. עוד כתב אח"כ ובנותיו לבנותיו ב' מלאים דמלאים וא"ו ויו"ד וסימן וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו כל נפש בניו ובנותיו וכל שאר' לשון בנתיו חסר וא"ו ומלא יו"ד כתיב ועיין מ"ש בפרשת ויצא על את בנותיך:

ואחרי ראותנו את יקר תפארת המשא הזה, לא אכחד מן הקורא כי כבר קמו רוז' וגיז' ואחרים, והכחישו היות הנבואה הזאת לישעיה, ועתה אביאה דבריהם במצרף הבחינה. הנה עקר טענתם הוא ממה שבבל קרויה כאן צבי ממלכות תפארת גאון כשדים, מה שלא היה כלל בימי ישעיה, וכן ממה שכתוב כי ירחם ה' את יעקב והניחם על אדמתם, וזולת זה מאמרים המורים שהיו ישראל משועבדים לבבל, מה שלא היה בימי ישעיה. וכל זה אמנם לא יוכיח מאומה אלא בשטתם, שאינם מאמינים בנבואה מן השמים, אפס כאשר נאמין כי ידבר אלהים את האדם, לא יקשה בעינינו שיהיה הנביא רואה בלבו את העתיד לבא לעתים רחוקות, ובשעת נבואתו תפרד מחשבתו מן המצב ומן הזמן אשר הוא עומד בו, ויצטייר לפניו דור אחֵר אשר איננו דורו, ויראה העולם כלו לא כפי מה שהוא בימיו, אלא לפי מה שיהיה בדור ההוא אשר עליו יתנבא, באופן שעם היות בימיו ישראל שרויים על אדמתם, והכשדים עם שפל ונבזה, יצטייר לנגד עיניו ישראל בגולה, ובבל שרתי במדינות. הלא ראינו דוגמת זה במשה בשירת האזינו, שעם היותו עומד בדור המדבר, הוא עומד בנבואתו בימים האחרונים, והוא מזכיר כדברים שכבר עברו ירכיבהו על במתי ארץ וכו', וישמן ישרון ויבעט וכו', צור ילדך תשי וכו', וירא ה' וינאץ וכו', וברוח נבואתו הוא רואה את ישראל נאנחים ונאנקים תחת יד אויביהם. אף כאן רוח ה' נשאה את ישעיה בדור גלות בבל, והוא מדבר לא כעומד בימי מלכי יהודה, אלא כעומד בגלות. הלא ידענו כי ישעיה נבא על גלות בבל, באמרו לחזקיה (למטה ל'ט ו') הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך בבל; ואם אמר הפסוק הזה, הנה כבר ראה בנבואתו את מלכות בבל גדולה ומצלחת, ולא כמו שהיתה בימיו. ואם המכחישים יכחישו שאמר ישעיה הפסוק ההוא, אין להם שום ראיה להכחיש זה, רק כפירתם בנבואה בכלל היא ראייתם - והנה גיז' אומר כי הנבואה הזאת (משא בבל) היא כתובה באיבה וברוח נקם, כמו שהוא מזמור על נהרות בבל; וזה שקר גמור, כי שם הוא אומר זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, והם באמת דברים היוצאים מלב נאנח שראה החרבן; אבל כאן הוא אומר איך שבת נוגש, מכה עמים, רודה גוים, שקטה כל הארץ, חולש על גוים, מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שם תבל כמדבר, כלם דברים היוצאים מלב אדם השמח במפלת מלך עריץ, המזיק לכל המין האנושי, לא מלב אדם השמח במפלת שונאו אשר הרע לו. וכן שקר ענה באמרו כי לשון ענה הנמצא בנבואה הזאת על התחלת הדבור (כלם יענו ויאמרו אליך) אינו נמצא אלא בספרים האחרונים; והוא עצמו חזר בו באוצרו (Thesaurus) שרש ענה, כי שם הביא תחלה המקראות שבא בהם השרש הזה להורות על התחלת הדבור, ואמר כי ההוראה הזאת היא קודמת להוראת התשובה, וגם הביא בכלל המקראות שבא בהם שרש ענה להתחלת הדבור, ויען יעקב ויאמר ללבן, שהוא בספר בראשית, אשר לא הוא ולא אחר חשב מעולם להכניסו בכלל הספרים האחרונים. עוד אמר כי באו בנבואה הזאת כנויים יתרים (אני צויתי, ואתה אמרת, ואתה השלכת), ושזה מוכיח שנכתבה בדורות אחרונים; והוא לא הבין כי אין אחד מהכנוים האלה שלא לצורך, כי באמרו נגדעת לארץ חולש על גוים ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, מלת ואתה היא להורות על ההתנגדות שבין הנפילה לארץ והעלייה אל השמים; וכן כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב הכנוי מורה על ההתנגדות, כאלו אמר אבל אתה בהפך; וזה על דרך מה לך לספר חקי ואתה שנאת מוסר (תהלים נ') והמזמור הזה לא יתכן לומר שנכתב אחר החרבן, שהרי כתוב בו זבח לאלהים תודה. אבל בפסוק אני צויתי למקודשי, מלת אני היא להודיע כי אויבי בבל שלוחי האל המה, וכאלו במצותו יבאו עליה; ואין עקר המאמר צויתי למקודשי, אלא אני הוא שצויתי להם, אני ולא אחר - וסוף סוף מי שיקרא בספר הירודוט שהיה אחר מיתת כורש, יראה שבבל היתה עדיין עיר מלאה ועשירה מאד, ולא היה אפשר לבן אדם להעלות על לבו שתהיה כמהפכת סדום ולא תשב לנצח. ומלבד כל זה תמיהה גדולה היא בעיני, איך יתכן לבעלי המחקר החפשי לקבל שנכתב המשא הזה אחר מפלת בבל; ויותר היה ראוי להם שיאמרו שנכתב קודם המעשה, ושהנביא לא כיון אל האמת; כי הנה משמעות הנבואה הזאת הוא כי מלך בבל שנפל ביד אויביו הוא המלך הגדול מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שהוא נבוכדנאצר, אבל באמת הוא מת בכבוד בביתו, ואחריו מלך אויל מרודך, ואחריו בלשאצר שנפל ביד כורש, והמלך האחרון הזה לא ידענו ולא שמענו שהיה בעל מלחמות ומרעיש ממלכות, ונראה שהיה אוהב המנוחה והתענוגים, כמו שהעיד עליו סופו, שנהרג בליל משתה ושמחה, ולא העמיד שומרים לידע מה היו האויבים עושים, ואיננו רחוק בעיני שהראה ה' לישעיה מלחמות נבוכדנאצר והצלחתו, והממלכות שנפלו בידו, והראהו מפלת בבל וחרבנה, ולא הראהו המלכים החלשים שמלכו אחר נ"נ, כי לא היו ראויים לזכרון. וגם קדמונינו ז"ל הבינו כי התארים האמורים כאן על מלך בבל לא יצדקו בבלשאצר, אלא בנ"נ, ולפיכך הוקשה להם ענין ואתה השלכת מקברך, ואמרו (סדר עולם פרק כ"ח) כי אויל מרודך הוציא את אביו מקברו, וגיררו, בשביל לבטל גזירותיו; וגם דון יצחק נדחק ופירש שאולי בבוא הפרסיים להחריב את בבל ראו קבורת נ"נ במעלה וכבוד, והשליכוהו מקברו כפגר מובס, ודקרו גופו ככברה בחרבותם כדי לחרפו ולגדפו, ובכלל אותם ההרוגים שהרגו בבבל היה גופו מושלך. אבל מלת הָשְלַכְתָ לא תסכים לפירושים אלו, כי מה שהוא טמון בקבר לא יפול עליו לשון השלכה, כי צריך תחלה להעלותו ולהוציאו משם, והיה לו לומר ואתה הוּצֵאתָ, אבל ואתה השלכת משמע שעדיין לא היה קבור, וכמו שפירשתי במקומו. ויפה כתב החכם Rödiger כי גם מלות כנצר נתעב מוכיחות שעדיין לא נקבר, כי הענף המושלך הוא משל בלתי צודק על גוף קבור שמוציאין אותו מקברו.