פרשנות מצטטת על בראשית מט:כד

ותמת שם מרים. מכאן ילפינן שהמת אסור בהנאה, נאמר כאן שם ונאמר התם וערפו שם את העגלה מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה (ע"א כ"ט ב') לדבריהם יש לפרש מלת שם ענין שממה, והוא מקום שאין בו ישוב לא זריעה ולא נטיעה ואין בו הנאה של כלום לבני אדם, עמ"ש ויחי מ"ט כ"ד משם רעה אבן ישראל, (ובעירובין ל"א פליגי ר"י ורבנן אי מערבין לכהן בביה"ק, אף על גב דאסור לקנות בית באיסורי הנאה ולרבא פליגי אי מערבין לדבר הרשות, ולר' יוסף פליגי אי ניחא ליה דמנטרא, מכאן הקשה הרב בעל שאגת אריה בטורי אבן באבני מלואים. אדעת הרז"ה דהא דתקע בשופר של עולה של שלמים יצא מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, ותו היינו דוקא בתקיעות שהם מה"ת, אבל בתקיעות דתעניות לא יצא, דבמצוה דרבנן אמרינן מצוה ליהנות נתנו, דהא אפילו בשביל מצוה דרבנן נמי מערבין כדתנן לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, והא הני מצות דרבנן נינהו, ומכל מקום מותר מטעם מצות לאו ליהנות נתנו, וכי תימא דבאמת לא שרי ר"י לערב בביה"ק אלא לדבר מצוה דאורייתא אבל למצוה דרבנן אסור. אם כן למה ליה לרבא התם למימר דפליגי עליה דסברי מערבין לדבר הרשות, לימא דכ"ע ס"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. אלא דרבנן גזרו מצוה של תורה אטו מצוה דרבנן, ור"י לא גזר דאורייתא אטו דרבנן, אלא ודאי ש"מ דהא דשרי ר"י לערב בביה"ק לדבר מצוה, אין חילוק בין מצוה דאורייתא לדרבנן, ע"ש ביתר ביאור. וכן הקשה בשער המלך בפ"ח מלולב. ואני תמה על תמיהתם, שהניחו להם ליסוד דלילך לבית האבל ולבית המשתה אינו כ"א מצוה דרבנן, כאילו אין שום חולק ע"ז, הא דעת בה"ג דניחום אבלים ולשמח חתן וכלה הוו מצוה דאורייתא, וכ"ד הרמב"ן. עי' בשרשי המצות שרש א', והוא בכלל והלכת בדרכיו ובכלל ואהבת לרעך, ובמגלת אסתר שם תמה בזה על הרמב"ם שפסק שהם דרבנן, אם כן מאי קמקשה על הרז"ה, וגם בלא זה לא ידענא מאי קשי' להו. דבאמת רבא לית ליה דרב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה. ולהכי ניחא ליה לרבא לאוקמי דרבנן סברי מערבין לדבר רשות, ופסק באמת כוותייהו, ומצאתי בהגהות אשר"י בשם א"ז דפסק באמת דמערבין לדבר רשות כרבא (עי' ב"י או"ח סי' תט"ו), ויש הוכחה דרבנן דהכא סברי מערבין לדברי רשות כרבא, דהרשב"א כתב אהא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד"מ, היינו במערב בפת (דליתיה מדינא אלא להקל על העשיר, וכשאינו לדבר מצוה לא רצו להקל) אבל במערב ברגליו קנה שביתה אפילו לדבר רשות, ע"ש בב"י. אם כן לר"מ דפליג אר"י וסובר דעיקר עירוב בפת, ועירוב ברגל אינו אלא תקנתא לעניים (עירובין נ"א) נהפוך הוא, דבפת שהוח מדינא מותר לערב אף לרשות, וסתם בר פלוגתא דר' יהודה ר"מ, והיינו חכמים דמתניתן, לכן קאמר רבא דרבנן ור"י דמתניתן פליגי אי מערבין לדבר רשות אי לא, דמתניתן במערב בפת איירי, וראיתי להרב בעל אבן העוזר (באו"ח סי' תט"ו) שהקשה אהרשב"א דסובר דדוקא בפת אין מערבין אלא לד"מ אבל ברגל מערבין אף לרשות, אם כן מאי מקשו שם בעירובין לימא דרב יוסף תנאי היא. הא לא מצינו רבנן דפליגי בהדי' אר' יהודה, אלא מדתני ר' יהודה אומר מכלל דרבנן פליגי עלי'. אם כן יש לומר בר פלוגתא דר"י הוא ר"מ, ואיהו סובר עיקר עירוב בפת, לכן סובר דמערבין לרשות, דלר"מ בפת הוא כמו לר"י ברגל, ע"ש שהניח בצ"ע. ולדעתי יש ליישב דעת רשב"א, דודאי הא דאמר רב יוסף אין מערבין אלא לד"מ לא שייך למימר ביה דבתנאי אמרה לשמעתי', דבאמת דיניה הוא לכ"ע בין לר"מ בין לר"י, אלא דלכל חד מנייהו איכא חדא דמערבין לד"מ דוקא וחדא אף לרשות. לפי סברת כל אחד מהם, איזה מהם עיקר תקנתא, אי דפת אי דרגל, וכל שאינו עיקר תקנתא כ"א להקל, לא הקילו אלא לד"מ ולא לרשות. וקושית הגמרא היא כך, אמת הוא דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וחכמים דמתניתן היינו ר"מ, וכיון דסתם לן במתניתן הכא כר"מ. אם כן מוכח דכר"מ ס"ל דמערבין בפת אף לרשות לכן אין מערבין בביה"ק, והתם בכיצד משתתפין דתנן במתניתן כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לרב יוסף דוקא היא ולאו אורחא דמילתא קתני. אם כן אית סתמא אחרינא דבפת אין מערבין רק לד"מ ולא לרשות, אם כן פליגי סתמא אסתמא. אלמא למאי דקיימא לן כר"י דעיקר תקנתא ברגל והפת קולי, מכל מקום פליגי תנאי אי עירוב בפת מותר לדבר רשות, וזוהי קושית הגמרא לימא מימרא דרב יוסף תנאי היא, דבלא מימרי' דרב יוסף הייתי אומר, כיון דבמתניתן דילן סתם דאין מערבין בפת בביה"ק, ע"כ דמערבין בפת אף לרשות. אם כן הא דתנן התם כל מי שילך לבית האבל ולבית המשתה, לאו דוקא הוא אלא אורחא דמילתא קתני, ולא הוי קשה לן סתמא אסתמא, אבל לרב יוסף דאמר התם דוקא היא, מקשה תלמודא שפיר. לכן הוצרך לתרץ דטעמא דת"ק דאין מערבין הוא משום דניחא ליה דמנטרא:

במדרש להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם א"א לפרש לכך סתם הכתוב בראשית ברא אלהים. ברמב"ן ריש פ' בראשית והוא אין לו הבנה ולפרש זאת נראה דהנה אמרו חז"ל שהכל נברא ביום א' והיו עומדין על פתח הקרקע וגם אמרו שהמלאכים נבראו ביום ב' שלא יאמרו מיכאל מותח בצפון וגבריאל בדרום. וגם זאת אין לו הבנה לכאורה דמנין יודעים שהמלאכים נבראו ביום ב' דשום נברא לא היה ביום ב' בתחלת הבריאה רק ממ"ש בתורה וא"כ היה לכתוב בסתם שהקב"ה ברא הכל וגם הש"ס דחגיגה שאמרו תהו זה קו ירוק שמקיף כל העולם כולו שממנו יצא החשך. בהו אלו אבנים המפולמות שיוצאין מהן מים שהוא תמוה. ולענ"ד ליישב כל זאת בעזרת הש"י ובזה יובן הרבה ענינים ואגדות תמוהים. דהנה הרמב"ם וכל הפילוסופין כתבו דמקודם נברא חומר היולי והוא ממלא כל חלל השמים ואח"כ הלביש החומר הזה בד' צורות היסודות בחלק הסמוך לגלגל צורת אש, ולמטה צורת אויר ואח"כ צורת המים וצורת ארץ ומחמת תנועות הגלגלים נתהוה ערבוב בהיסודות ובזה נתהוה כל המרכבים וכתב הרמב"ם דחומר החמור וחומר הסוס אחד הם רק חילוק ערבוב צורות היסודות יש ביניהם, וא"כ בראשונה נברא ביום א' החומר והצורות של השמים וארץ, וחשוב כאלו נברא עמהם כל תולדותיהם שהבריאה ביום א' היה יש מאין ובשאר הימים יש מיש, ולהחומר קרא תהו כמ"ש רש"י ז"ל שאדם תוהא עיי"ש והיינו שאין בו שום ממשות שישיג אותו האדם, ומה שאמרו שהוא קו ירוק שמקיף כל העולם נעשה מזה החומר ונקרא מקיף שהוא התוך ושרש של כל העולם ומה שקורא אותו קו ירוק הוא מפני שהחומר הוא סיבת ההעדר, ובערוך כ' שירוק הוא מלשון שנתהפכו כל פנים לירקון, והוא שהולך דם הנפש. ולזה אמר שממנו יצא חושך דהיינו ההעדר והמות שמחשיך כל העולם. והוא בסיבת החומר וידוע שהצורות אשר מתחלפין תמיד על החומר נקראין בשם מים כמו מים המרוצין. ואבן יקרא על היסוד כמו שנאמר (בראשית מ"ט) משם רעה אבן ישראל ופי' הראב"ע דאבן הוא עצם הדבר. ולכך מכנה אותו הש"ס בשם אבנים מפולמות שיוצאין מהם מים מפולמות פי' בריאות וחזקות וכן פי' הערוך, וחושך על פני תהום זה צורת האש שהוא יסוד אש כמבואר במורה וברמב"ן ורוח אלהים זה האויר על פני המים זה יסוד המים. ותראה היבשה זה הארץ, ומה שאמר ביום ב' יהי רקיע שמקודם נברא רק חומר השמים. ולבסוף הלבישו בצורה ונקרא רקיע וזהו יתחזק הרקיע וזה שאמרו ג"כ שהמלאכים נבראו ביום ב' אף שמקודם נברא אצילות בריאה יצירה עשי' דק שהמלאכים הן כחות כי הכוחות נקראו ג"כ בשם מלאכים כמו שאמרו חז"ל אין לך כל עשב ועשב שאין מלאך מכה אותו ואומר לו גדל. וכן אמרו מלאך נכנס בבטן אשה ומצייר צורת הולד ופי' במורה שכח הצומח בעשבים יקרא מלאך, וכן כח המוליד נקרא גם כן מלאך. וזהו שאמרו מיכאל מותח בצפון וזהו ע"ד מליצה. דהנה החוקרים אומרים שהסיבה שהארץ מונח באמצע שהרקיע מושך מכל צד ולזה אמרה תורה שמעיקרא לא היה בדבר שום כח רק תולה ארץ על בלימה וזה שאמרו במדרש להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם א"א. היינו שא"א לאדם להשיג מן השכליים הנבדלים שנבראו קודם שמים וארץ. וראשית הגילוי להשיג הוא מהשמים וכמו ראשית גוים עמלק. שפירושו שעמלק נגלה בראשון להלחם עם ישראל. וכן וירא ראשית לו. שפירשו ראשית הכיבוש וכמו כן כאן הכוונה על ראשית הגילוי הוא שמים וארץ. ולכך סתם וכתב והתחיל מבריאת שמים וארץ וכאילו כתב ראשית הגילוי היא שמים:

וע"ד הקבלה ענין עגלה ערופה היו מקריבין אותה למדת הדין הקשה שלא תהא מתוחה כנגדו ושלא תשלוט בנו, ומה שהיה מן העורף ירמוז לענין קושי, כענין (דברים ל״א:כ״ז) ואת ערפך הקשה, ועל שם שהפך השם יתעלה אלינו עורף ולא פנים כשאירע ענין כזה בארץ הקדושה. וזהו שאמר עגלת בקר, והוסיף בקר על שם שפניה פני שור מהשמאל, ושם נעשה לפעמים השמאל ימין והימין שמאל. לא עבד בה ולא משכה בעול, אבל היא מושכת עול על אחרים. ומלת והורידו שימשיכוה אל נחל איתן, וערפו שם שיעשוה רפה, מלשון (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רועה אבן ישראל, את העגלה בנחל לטבול אותה במים הנקראין נחלי אל, והן המדות. וקרא הכתוב את ההרוג חלל מלשון חלול, לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין שחללו רוח הטומאה מחוץ לעיר בשדה, זהו שאמר נופל בשדה, ועל שם שהחלל הזה כבר היה וחזר חלילה ונתגלגל בו לאור באור החיים אשר על פני האדמה, וזהו שאמר חלל באדמה ולא אמר בארץ. ועבודה זו ע"י בני לוי היתה כי כן ראוי, לפי שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למטה ולמעלה, וזקני העיר ירחצו את ידיהם במי החסד שהם למעלה מעגלה זו כדי שלא תשלוט בהם מדת הדין.