וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ׃ (פ)
צרור המור
ויהי מקץ. לפי שלמעלה סיפר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. רצה לפרש זמן הזכירה והשכחה. כי האדם זוכר הדבר בתוך שנתו. וכשעבר שנה שניה הדבר נשכח מכל וכל. וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף בשנה הראשונה. וישכחהו בשנה שניה. ולכן אמר ויהי מקץ שנתים ימים הנזכרים. ופרעה חולם והשם זכרו. ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה' אל יריאיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד. וזהו ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה יצאו כל צבאות ה'. באותה שעה ובאותו רגע ויזכרהו ה'. ואמר לשון קץ להורות שעכשיו היה סוף וקץ לכל צרותיו. אבל עד עכשיו היה שקוע בבור גלות ושביה כמי שיושב בחשך. וזהו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. וזה רמז למדת הדין המעות אדם בריבו ובא לשאול דין. וזהו קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות השואל דין ואומר פלוני חטא בזה. כמו שעשה לדוד בענין בת שבע שעמד לפני ה' לשאול דין עליו. וכשאמר חטאתי נאמר שם גם ה' העביר חטאתך. לא אמר סלח חטאתך אלא העביר מדת הדין מלפניו שנקרא חטאת. כדכתיב לפתח חטאת רובץ. וכן בכאן ביוסף מדת הדין היתה מתוחה עליו כל אלו השנים העשרה. לפי שהוציא דבה על אחיו שהיו י'. ואחר שנשלמו העשרה. מיד התחיל לקום. כמו שאמר קמה אלומתי בחלום שר המשקים ושר האופים. בענין הסלים שעולה קמ"ה כמנין הסלים כמו שכתבתי למעלה. ולכן לא חשש יוסף לשלוח לאביו שליח שהיה חי כשהיה כל טוב אדוניו בידו והיה גדול הבית. לפי שידע סוד הדבר כי מחשבות השם עמקו ולא שלם עונו עד הנה ורצה למרק עונותיו. וכ"ש כי יוסף ידע במראה החלום כי זמן מפלתו וצערו לא היה יותר מי"ג שנים הי"א היו כנגד ואחד עשר ככבים. והשנים היו כנגד השמש והירח. כמו שכתבתי למעלה. וזהו ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. וכתיב בן י"ז שנה היה רועה וגומר. ולכן לא שלח מלאך ג"כ כשהיה יוסף שליט על הארץ להגיד לאביו מעלתו או שהיה חי. לפי שלא רצה למהר את הקץ עד עת בא דברו לתשלום י' שנים אחרים ז' שני שבע וב' שני רעב. כדכתיב כי זה שנתים הרעב עברו ובעשירי באו אחיו עשרה להשתחוות לו ארצה. להשלים חלומו שראה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ואמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה לעמוד בזקיפה. ויסובבו עליו עשרה שנים לשיבואו אחיו להשתחות לו. וזהו והנה תסובנה אלומותיכם כלומר יסובבו עלי אלומותיכם. ואחר סיבובם שהוא עשר השנים ותשתחוין לאלומתי. ולכן לא הגיד לאביו עד תשלום הסיבוב ההוא. ושהם יבואו מעצמם להשתחוות לו קודם שיבא אביו. ואמר זה בחלומו. השני אמר והנה השמש והירח שיבא אביו להשתחוות לו באחרונה. ולכן רצה לקוות רחמי שמים ולסבול עד עת בא דבר השם. ולכן בהגיע הזמן והקץ של שנתים ימים על הנזכר. סבב השם שיחלום פרעה חלומות אלו להקים דבר עבדו. ולכן המפרש שפירש שנתים שתי שנים וימים שנים או שלשה ימים יותר על השני שנים לא יפה כיוון. אבל פירושו שנתים של ימים. להורות שהיו שלימים יותר משנתים של חדשים. וכך הוצאתיו מן הגמרא ואיני זוכר מקומו:
לבוש האורה
רש"י ויהי מקץ כתרגומו מסוף: יש מקשין מ"ש שפרש"י כאן ולא פירש עד הנה בכל קץ הנאמרים כבר מקץ ימים מקץ עשר שנים כו' והרא"ם השאירו בקושיא ונ"ל שאין זו קושיא כי רש"י ז"ל כיון כאן להשלים פירושו שסיים בו בפרשת וישב בסופה על וישכחהו וז"ל לאחר מכאן מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק להיות אסור שתי שנים כו' וטעם הב' שנים אמרו במדרש מפני שתי המלות שאמר והזכרתני והוצאתני לכך הוצרך רש"י לפרש כאן מקץ מסוף לומר שהכתוב אומר שנשלם עונשו בשביל שתי המלות ולא נטעה לומר שפי' כאן מקץ שנתים מקץ השנה השנית כלומר מתחלתו כמו מקץ שבע שנים פירושו לפי דעת קצת מתחלת השנה השביעית ולא יהיה א"כ עונשו של יוסף רק שנה אחת ודלא כדעת המדרש לכך אמר כאן שפירושו מסוף כמו כל לשון קץ לקיים דברי המדרש דאל"כ מקץ שנתיים ל"ל או מהיכן התחילו אלא מעת שאמר יוסף השתי מלות אבל גבי מקץ ימים או מקץ עשר שנים לא הוצרך לפרש דמאי נ"מ אם הוא בתחלת או בסוף נ"ל:
יריעות שלמה
בד"ה מקץ כו' עוד שני שנים כו' נ"ב ול"נ דכוונת רש"י לקיים המדרש דסוף הפרשה דסיים מינה לפי שתלה יוסף בטחונו בשר המשקים הוזקק להיות אסור עוד שני שנים אלמא דשני שנים היה אסור וקר' מסייע אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו והוא לא עשה כראוי לו לצדיק לכך נענש שנה ולא עוד אלא ולא פנה אל רהבים והוא פנה לכך נענש עוד שנה דהיינו ב' שנים א"כ צריך לפרש מקץ שנתי' מסוף כתרגומו ולא תפרש מהתחלת ב' שנים דהיינו יום א' בשנה שנייה לאסירתו דא"כ לא יתקיים הא דלעיל ומ"ה פי' דאינו כן דכל לשון קץ סוף הוא ואפי' מה שנאמר מקץ שבע שנים וגו' אפי' אותו קץ לשון סוף הוא ואיירי בשמיעת כספים כמו שפי' הרב אבל לא שבא לפרש כל לשון קץ ולאפוקי קצה כמו שפי' הוא מהרש"ל. ונ"ב עוד יש מקשין למה לא ראה פרעה השנות הדבר כענין א' ב"פ פרו' או ב"פ שיבלים ונ"ל לפי שהשיבלי' היו מראין לו שע"י השיבולים אלו יתקיים החלום שלו שהיה ע"י השיבולים והנה מאלמין אלומין וגם הפרו' היו עולין מן היאו' לפי שהשובע התחיל רק במצרים לפי שלא תמצא שובע רק בארץ מצרים כמובן מן הפסוק כלומר מן הנילוס יעלה שובע לעולם ולא משום ענין אחר אבל השיבלים רמז לכל העולם דהיינו ותבלענה השבלים שיהיה בכל העולם הרע' ותדע שאם היה שובע בארץ כנען וכי לא היה יעקב מאסף ג"כ מרוב ריבוי השובע שדרך לבא רעב אחר רוב תגבורת השובע שלא בדרך העולם בפרט החכם עיניו בראשו אלא כדפירשי' ודוק מהרש"ל והנה מ"ש שהשובע לא היה רק בארץ מצרים לחוד יפה כתב שכן כתב בהדיא הרמב"ן בפר' זו אך מ"ש שהרעב היה בכל העולם זה אינו סברה כלל דא"כ היו מתים ברעב אותן שלא היו יכולין להגיע לארץ מצרים וכ"כ הרמב"ן בפרשת ויגש והביא ראייה מב"ר ע"ש כנ"ל: