פרשנות מצטטת על דברים ג:כג

מבחודש השלישי - עיין מ"ב ואבאר קצת. דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו ולפיכך תיבת פני הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת כל הסמוכה לתיבת ועשית היא רפויה ולא דגושה וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ כיון שיש שם סוף פסוק והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק דהיינו טפחא וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ וכן לא תגנב התיו דגושה. והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק ב' ולפי זה הנו"ן של פני הוא בקמץ שיש שם ס"פ וכן זכור הוא פסוק אחד וששת ימים הוא פסוק ב' ולפ"ז הכ"ף של תיבת כל היא דגושה לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א' ולפ"ז כל תיו מהם רפויה והצד"י של תרצח היא בפתח והאלף של תנאף היא בקמץ לפי שיש שם אתנחתא. וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים לכך נעשה מהם ד' פסוקים והשני הוא מסודר לפי הקרי שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות) וע"כ כשקוראין בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן דהיינו בטעם התחתון וכן מאנכי עד לא תשא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים לכך הם נקראים בטעם התחתון שהוא גם כן נגינה המפסקת אותם שם. זהו תוכן שתי הנגינות וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות. ובפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קורין אף בצבור בטעם התחתון ויש נוהגין לקרות בצבור לעולם בטעם העליון דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים:

וידבר אלהים. יש שאלות קשות בפרשה הזאת, אמרו רבים כי השנים הדברים לבדם אמר השם ועדותם שכתוב בדבור ראשון, אנכי ה' אלהיך (פ' ב), ובשניה, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא (פ' ה) ובשלישי כתוב את שם ה' אלהיך (פ' ז), גם, את אשר ישא את שמו לשוא (שם) ולא אמר שמי, וברביעי, כי ששת ימים עשה ה' וגו', על כן ברך ה', (פ' יא), ובחמישי אמר אשר ה' אלהיך נותן לך (פ' יב), ויש לשאול איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא הַמְצַוֶה, והנה איננו מצות עשה, ולא מצות לא תעשה ושאלות קשות מאלה, והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת וישמע יתרו ראשונה, ופרשת ואתחנן שניה, והנה ראינו כי מתחלת אנכי ועד סוף, את אשר ישא את שמו לשוא (פ' ז) אין שנוי בין שתי הפרשיות, ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים, שנוי בכל מקום, בראשונה זכור (פ' ח), ובשנית שמור (דבר' ה יב) גם שם באחרונה תוספת, כאשר צוך ה' אלהיך, (שם שם טז), בראשונה, ובהמתך (פ' י) ובשניה תוספת, ושורך וחמורך (דבר' ה יד), והקשה מכל אלה, כי בראשונה כתוב טעם שבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואמר עוד, על כן ברך ה' את יום השבת (פ' יא), ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ואמר באחרונה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (דבר' ה טו) בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם שהוא למען יאריכון ימיך (פ' יב) וכן בשני, רק הוסיף ולמען ייטב לך (דבר' ה טז), גם הוסיף בכבוד אב ואם, כאשר צוך ה' אלהיך (שם), בראשונה כתוב לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה (פ' יג) בשניה כתוב לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב ולא תענה (דבר' ה יז), בראשונה כתוב עד שקר (פ' יג), ובשנית עד שוא (דבר' ה יז), בראשונה כתוב לא תחמוד בית רעך, לא תחמד אשת רעך (פ' יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך (דבר' ה יח), בראשונה אין כתוב "שדהו", ובשנית כתוב שדהו (שם) בראשונה עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו, ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו, בראשונה כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה יט), וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש, וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם, רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות, ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפ' הזאת, ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס, והנה נודה כי גם כאן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור, וגם כן בשנית והנה מה נעשה באותם הפסוקים אם נאמרו בבת אחת כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חז"ל, כי יותר יש לתמוה איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת ואיך יאמר השם, כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה טז), ועוד מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב ואם, והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך אם כן אמר זה ולא אמר זה, ואיך יאמר לא תנאף בוי"ו, וגם לא תחמד בית רעך (פ' יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך (דבר' ה טז), ועוד איך יאמר עבדו ואמתו ואחר כן שורו וחמורו, ויאמר בבת אחת הפך הדבר, ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים, והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה ע"י משה יש למקצתו דמיון והמשכיל יבין, והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשים דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו, ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם, הנה איך הבינו ישראל דבור השם כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר, והנה ידענו כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט, ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע, והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות ולא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש, והנה אם נאמר פלא היה שנאמר זכור ושמור בבת אחת איך תשמע האזן, ואם נאמר גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמוע שתי אותיות למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל שהוא כבד מן הדבור בבת אחת, ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנייה ולא בראשונה, גם איך נתקן לא תחמד בית רעך, עם ולא תחמד אשת רעך גם ההפוכים ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש, והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל:

אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן כמו שאמר (דברים א׳:ה׳) הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי על התורה ידבר ויחסר מפסוק ה' אלהינו דבר אלינו (דברים א׳:ו׳) מלת אמירה וכמוהו כי נשני אלהים את כל עמלי כי הפרני אלהים (בראשית מא נא נב) כי אמר ושיעור הכתובים האלה אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן בארבעים שנה לצאתם ממצרים באחד לחדש העשתי עשר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו' והטעם כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות אמר להם בתחלת דבריו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך כל הימים (דברים ד מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (דברים ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה ואחרי כן הודיעם יחוד השם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד) וכל המצות שבספר הזה ולכך יפרש בכאן אשר דבר משה אל כל ישראל ושם ויקרא משה אל כל ישראל כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר (דברים ד מד מה) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים והזכיר (דברים ד מו) כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון והיא ארץ מואב הנזכר בכאן כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כא יג) והנה הזכיר בכאן שני דברים אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם וידבר ה' אל משה ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים וטעם הואיל משה שרצה לבאר להם את התורה והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו) ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז) וכן רבים:

אמר לי הואיל ובתורה אינן סמוכות - הנך שתי פרשיות שזו כתובה בואתחנן וזו כתובה בוהיה עקב לפיכך אנו עושין פתוחות: