פרשנות מצטטת על דברים ז:יז

כדריש לקיש - כי גוע נתינת טעם הוא לדבר שלפניו נתגלו העדה לפי שגוע אהרן שלשון כי בד' לשונות משמש במקרא פעמים בא במקום אם פעמי' בא במקום דילמא שמא פעמי' בא במקום דהא שנותן טעם לדבר פעמים בא במקום אלא וסותר את דבור שלפניו כי יהיה להם דבר (שמות י״ח:ט״ז) כי תפגע (שם כג) כי יקרא קן (דברים כ״ב:ו׳) כולן לשון אם הם וכן כי תבאו (שמות יב) כי תלכון (שם ג) כי תכלה (דברים כו) כי תשא (שמות ל) וכל המשמשין במקום כאשר ובמקום אשר כולן לשון אם הם שמצינו בכמה מקומות אם משמש לשון כאשר ולשון אשר כמו ואם יהיה היובל (במדבר ל״ו:ד׳) שהרי בודאי יהיה ואם תקריב מנחת בכורים (ויקרא ב׳:י״ד) הרי זה וכאשר תקריב שהרי חובה הוא וכן אם כסף תלוה (שמות כ״ב:כ״ד) אם יבלענו ממקומו (איוב ח׳:י״ח) המדבר בשלות רשעים דילמא כגון כי תאמר בלבבך (דברים ז׳:י״ז) שמא תאמר רבים הגוים האלה לא תאמר כן לא תירא מהם כי תאמרו מה נרדף לו (איוב י״ט:כ״ח) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית (ויקרא כ״ה:כ׳) כי תראה חמור שונאך וחדלת (שמות כ״ג:ה׳) (כי תראה והתעלמת) והרבה כאלו לשון שמא הן לא צחקתי כי יראה (בראשית י״ח:ט״ו) ה"ז לשון דהא לפי שיראה ויאמר לא כי צחקת (שם) ה"ז לשון אלא כי גוע אהרן כשאתה קורא וייראו הרי זה לשון דהא הודו לה' כי טוב (תהילים קי״ח:א׳) שהרי טוב לא תקפוץ את ידך וגו' (דברים ט״ו:ז׳) אלא פתוח תפתח:

עזב תעזב עמו. עֲזִיבָה זוֹ לְשׁוֹן עֶזְרָה, וְכֵן עָצוּר וְעָזוּב (דברים ל"ב), וְכֵן וַיַּעַזְבוּ יְרוּשָׁלַיִם עַד הַחוֹמָה (נחמיה ג') – מִלְּאוּהָ עָפָר לַעֲזֹר וּלְסַיֵּעַ אֶת חֹזֶק הַחוֹמָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי וְגוֹ' (דברים ז'), שֶׁמָּא תֹּאמַר כֵּן, בִּתְמִיהָ? לֹא תִירָא מֵהֶם. וּמִדְרָשׁוֹ כָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ: כִּי תִרְאֶה וְחָדַלְתָּ, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה חוֹדֵל, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה עוֹזֵר, הָא כֵיצַד? זָקֵן וְאֵינוֹ לְפִי כְּבוֹדוֹ וְחָדַלְתָּ, אוֹ בֶהֱמַת גוֹי וּמַשָּׂאוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְחָדַלְתָּ (מכילתא):

ד הא דמחויב להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה כנראה שהוא מ״ע מ״ה וכדדדיש בן זומא ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ולמה לא מנאם הר״מ ז״ל למ״ע בפ״ע לא כאן בה׳ ק״ש ולא בפתיחה על הלכותיו כתב רק מ״ע אחת לקרות ק״ש לבד וגם במנין המצות לא מצאתיו כעת ובפריי לא״ח בהלכות פסח עמדתי על זה אם ספור יציאת מצרים מ״ע תמיד בכל יום א׳ ביום וא׳ בלילה למה מנאם הר״מ ז״ל בהלכות חמץ ומצה בפתיחה ח׳ לספר ביציאת מצרים באותו הלילה וגם על הקרא קשה והגדת לבנך כו׳ והא בכל יום מחויב בלילה ג״כ וכ״ת והגדת באורך ובהוצעה (עיין רמ״א על התורה פ׳ חיי שרה הגיד״י נא לי בת מי את ובתהלים קמ״ב אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגי״ד) זה לא ניתן להאמר כלל דודאי נוסח הגדה הכל דברי חז״ל ומ״ה כי אמר ה׳ הוציאנו ממצרים יצא ושלשה דברים פסח מצה ומרור דצריך למימרינהו הכל מדרבנן וכדבעינן למימר שם אי״ה: ומיהו יש לומר דביום מ״ע לומר יציאת מצרים אבל בלילה דאתיא מריבויא כ״ל ימי חייך להביא הלילות וכבר ידוע דכל מילי הבאים מריבוים לא נכנס במנין מצות ואינם מ״ע רק מצוה בעלמא מ״ה ויציאת מצרים באותו הלילה מצות עשה הוה. שהפרש יש בין מצוה בעלמא מן התורה ובין מ״ע כמו שיראה הרואם במנחות ע״ח א׳ בעומר יע״ש בתוס׳ ובדף ה׳ שם ובצאן קדשים יע״ש ובתוס׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי שהשבועה חלה על חצי שיעור דאין בו עשה רק מריבויא דכל חלב ואעשה אין חל כו׳ ואפשר נמי אי יש לו לקיים מצוה בעלמא ועשה גמורה דחי העשה גמורה למצוה בעלמא: ונאמר עוד דסובר הר״מ ז״ל כי למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך זכירה בלב סגי ודי בכך ובליל פסח צריך שיגיד בפה כדכתיב והגדת לבנך כו׳ וסתם הגדה נמי בפה (עיין מ״נ בשורש יגד ומ״ש בשמואל ב׳ י״ט ז׳ הגדת היום כי מתוך דבריו כאילו הגיד. אבל אמירה מצינו בלב עמ״נ שורש אמר דברים ז׳ י״ז וח׳ י״ז כו׳ וגם בשורש דבר שייך בלב ואין כאן מקומו) א״כ א״ש שלא מנה הר״מ ז״ל זה למ״ע: וכל זה צ״ע הלא מ״ע ול״ת בתחילת ספר המדע במחשבה הוא ומנאם ואי״ה יבואר עוד וכאן אין להאריך:

כי תאמרו מה נרדף לו. כמו (דברים ז׳:י״ז) כי תאמר בלבבך שהוא משמש לשון דילמא כלומר ושתהיו נותנים לבכם לחמול ולומר למה נרדפנו: