פרשנות מצטטת על דברים טו:ט

מעומד עט״ז ב״י בשם סמ״ק ויליף מעומר דכתיב (דברים ט״ו ט,) מהחל חרמש בקמה תחל לספור כו׳ עמ״ש במ״א א׳ ועי״ד רס״ה בטור ויברך מעומד והרב בהג״ה הביאו וא״י אמאי השמיט עיקר הדין שימול מעומד שזה ד״ת מג״ש לכם וכתב הברכה דהוא דרבנן עב״י וב״ח ובמ״א מ״ש מזה וא״ת בקמה אלא בקומה לא מצאתיו במנחות ס״ו כ״א רא״ש סוף פסחים והרי״ץ בן גיאות הביאו הכ״מ פ״ז מתו״מ הכ״ג כתב קבלה היא יע״ש והביא זוהר פ׳ תצוה: ומ״ש ב״ח מילה ולולב בהגהות סמ״ק סימן צ״ג אות ב׳ לא הביא כ״א עצ״ת עומר ציצית תקיעה ולא הזכיר שם מילה ולולב כלל וצ״ע (מה שנרשם סמ״ק צ׳ ט״ס וחסר צ״ג יע״ש בדף כ״ו א׳ בהגהת סמ״ק ד״ת בזה) ומ״ש דבעי עמידה היינו לתחלת עיטוף דוודאי לא חייבה התורה כל היום דאשר תכסה כדרך שב״א עוסקין במלאכתן בישיבה כו׳ שוב הראו לי בסמ״ק סימן קמ״ה בהגהות אות ב׳ בשם הרמב״ם ז״ל כל מצוה שנאמר לכם בעינן עמידה ואב לכולם עומר וסימן עמצ״ל עומר מילה לולב ציצית ובזה כב״ח כאן ולא חשיב תקיעה כאן והוא בדף מ״ז א׳ ד״ק:

כן מוכח בגיטין ל"ו. בגמרא, עין שם, דהאי לאו קאי על הלואה וכן איתא בסוטה דף מ"ז:, משרבו צרי עין, רבו טורפי טרף ומאמצי הלב וקופצי ידים מלהלוות, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט"ו ט') השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'. וזה לשון ספר המצוות מצוה רל"א הזהיר מהמנע להלוות אל קצתינו מפני השמיטה כדי שלא ישמטו החוב, והוא אמרו השמר לך פן יהיה דבר וגו'. ולשון ספרי (פרשת ראה פסקה קי, ז), השמר בלא תעשה. פן בלא תעשה, שאלו ב' לאוין בזה הענין בזה אחר זה לחזק, עד כאן לשונו. וזה לשון החינוך במצוה ת"פ, שלא להמנע מלהלוות אל הצריכים מפני פחד השמטה שלא תפקיע החוב, ועל זה נאמר, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע. ולשון ספרי וכו' וכו' ובסוף הדבור נכתב עוד בלשונו הזהב, משרשי המצוה לחזק ולקבוע בלבנו מדת הנדיבות ולהרחיק תכלית ההרחקה מדת הכילות. ואין נדיב בעולם כמלוה מעותיו עם היותו יודע שהזמן קרוב להשמיט הלואתו ולהפסידה ממנו, אם אולי יארע בו אונס או שום מקרה, שלא יוכל לתבוע הלואתו קודם שנת השמטה. וכל מבין דרכי התורה ומשיג לדעת אפילו מעט בחין ערכה, ידע בבירור כי המפזר ממונו אל הצריכים, נוסף עוד. וחושך מיושר אך למחסור, [ע"פ משלי י"א כ"ד] כי השם יתברך ידין את האדם לפי מעשיו ויעניקהו מברכתו כפי התקרבו אליה ומדת הכילות - מחיצה של ברזל בינו ובין הברכה, והנדיבות חלק מחלקי הברכה, ונמצא המתנהג בה שהוא בתוכה, עד כאן לשונו. הנה מלשון הרמב"ם והחינוך משמע שהלאוין דהשמר ופן הוא קאי אפילו הנמנע מלהלות לעשיר בעת צרכו ומלשון הרבנו יונה שאביא בסמוך, משמע דהוא סובר דקאי רק על עני ומפשטות הגמרא הנ"ל משמע כהרמב"ם והחינוך [ונראה דסברת הרבנו יונה הוא, מדכתבה התורה בסוף זה הפסוק ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וגו'. וסברת הרמב"ם והחינוך דזה הפסוק כולל שני ענינים, סופו מיירי לענין צדקה, והעד דכתב שם לשון נתינה, לכך פרטה התורה ואמרה מאחיך האביון דענין צדקה הוא רק בעניים. מה שאין כן תחלת הפסוק קאי על הלואה, דקאי למה שכתוב בפסוק שלפניו (שם ח'): והעבט תעביטנו, דהוא על הלואה וכדאיתא במכילתא פרשה משפטים (פרשה י"ט), וכן מוכח בגיטין ובסוטה כנ"ל. לכך מפרשים דפסוק זה קאי אפילו על הנמנע להלוות למי שאינו עני כיון שצריך עתה להלואה הזו. והרבינו יונה סובר נהי דמצות גמילות חסדים הוא אפילו לעשירים, כדאיתא בסוכה מ"ט:, מכל מקום הנמנע מזה אינו עובר בלאו זה]. וזה לשון רבינו יונה בשערי תשובה במאמר ס"ז על הפסוק השמר לך פן יהיה דבר וגו', למדנו מזה כי הנמנע מלהלוות לעני עובר בשני לאוין, שהם השמר ופן. ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הוזהרנו שלא נחדול מלהלות מיראת דבר השמטה, אף כי בזמן שלא יפסיד חובו כי יגדל חטא הקופץ ידו מלהלות ועל גודל העון קרא הכתוב מחשבת צר העין מלהלות "דבר בליעל" עכ"ל.

ונחה, מלרע בעבור האות הגרונית שאחריו, שלא תתבלע בקריאה, כמו למה ה', קומה ה', שובה ה', והבאת עלינו (בראשית כ"ו י'), ורעה עינך (דברים ט"ו ט').