פרשנות מצטטת על דברים כו:ג

ומרמז ג"כ דבר והיפוכה שעבוד וחירות ותקנו הך פסקא לשון ארמי' בבבל להתחיל בגנות במצרים אכלו לחם עוני כמו שכתב הר"י אברבנאל המצריים היו מאכילין את ישראל לחם הקלוקל לם גרוע וקשה שהיא כבד קשה לאכול ממאכל בעלי עבודה קשה. ומהאי טעמא מגיד על הפרוסה כי כן דרכו של עני בפרוסה והיא לזכרון שעבוד וגנות אכן לבסוף מסיים בחירות ושבח לשנה הבאה בני חורין:

ירושלמי (שם) רב חנה שאל לחבריא מניין לאוכל ברשות שפטור מה בין סבור שהוא חולין ונמצאת תרומה מה בין סבור שהוא ישראל ונמצא כהן אמרו לו מהוריית בית דין אמר לון עוד צריכא מה בין סבור חול ונמצא שבת שחייב מה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים שפטור אמרו לו משוחט ברשות אמר לון עוד צריכא לי מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שחייב מה בין סבור שהוא אסור ונמצא שהיתר שפטור לא אגבוניה אמר לון נמלכין מינן או הודע אליו חטאתו והביא (ויקרא ד׳:כ״ג) השב מידיעתו חייב קרבן על שגגתו יצא זה שאפילו יודע אינו פורש על רבי יוסי לגבון אמר להון למה לא אמריתו ליה או הודע אליו חטאתו והביא אמרין ליה הוא קשיתה והוא קיימה ר' יוחנן בשם רבי ינאי זה אחד מג' מדרשות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם (דברים כ״ו:ג׳) וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה מקריב ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה אמר רב ופועל ידיו תרצה (שם לג) כל שהוא מזרע לוי עבודתו כשירה וחשיב התם מילי טובא בין רב לרבי יוחנן פירוש סבור שהוא חולין ונמצא תרומה משלם קרן וחומש סבור שהוא כהן ונמצא בן גרושה פטור מיבעיא ליה מאי שנא זה מזה אמרו לו מהוריית בית דין כלומר מדמחלקינן התם בין נמצא בעל מום לנמצא בן גרושה משום דפסול משפחה צריך ב"ד מה בין סבור פסח ושחטו בי"ד שחל להיות בשבת ונמצא שלמים שפטור [מה בין סבר שהוא חול ועשה מלאכה שחייב] אמרו לו משוחט ברשות כלומר לפי שסבור לשחוט בשבת ברשות וטועה בדבר מצוה הוא כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף עב.) מה בין סבור שהוא איסור ונמצא היתר שפטור ואע"פ שגם הוא חוטא כדאמרינן בסוף קדושין (דף פא:) שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וצריך כפרה ודריש ליה מדכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה (במדבר לו) שמדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה והיתה שותה יין לא אגבוניה לא השיבו דבר נמלכין אנן נחזי אנן ונתייעץ אם נוכל למצוא טעם:

וטעונים ווידוי – המביא ביכורים מתוודה לפני ה', ככתוב במפורש: "ואמרת אליו הגדתי היום לה'..." (דברים כו ג). המונח "וידוי" אינו נזכר שם במפורש. וידוי אינו תופס מקום בסדרי העלאת מעשר שני, והמשנה מתכוונת לא למעשר שני אלא לווידוי הנאמר בביעור מעשרות: "ואמרת לפני ה' אלהיך, בערתי הקדש מן הבית..." (דברים כו יג)¹⁴וידוי המעשר נידון בפירושנו למעשר שני פ"ה מ"ט. . בשני הפסוקים הפועל המקראי הוא "אמר", וחכמים משתמשים במונח בן זמנם. המונח "וידוי" נזכר במקרא בהקשר אחר, וידוי הכוהן הגדול על קרבן יום הכיפורים (ויקרא טז כא), ווידוי דומה מוטל על היחיד המביא חטאת (ויקרא ה ה ועוד). מכאן גזרו חכמים שכל אמירה או הצהרה במקדש מכונה "וידוי", ושוב במישור הספרותי לשון חכמים מבטאת את הרעיון שהבאת מעשרות והעלאת ביכורים הן כקרבן.