פרשנות מצטטת על דברים לא:ו

רש"י ד"ה אל תירא אֹתו, ובסיחון לא הוצרך לומר "אל תירא אֹתו"... שלא תעמוד לו זכות ששימש לאברהם, שנאמר "ויבא הפליט" וגו' (בראשית יד, יג). ע"כ. עוד כנער לא הבינותי, למה אפשר לפחד מפני זקן כזה בן הרבה מאות שנים. ואולי צריך לומר שכפליט מדורו של נח ועוד מלפני כן היה בן סטרוקטורה (בעל מבנה גוף) כמו בני הדורות ההם שהאריכו ימים ביותר, ומן הסתם היו במלוא כוחם גם כשהגיעו לגיל גבוה. ואולי, אדרבה, זקנותו הביאה את רש"י להזדקק לדברי חז"ל, לפיהם חששו של משה רבנו היה מכוח הזכות שהיתה לו לעוג ולא מפני גבורתו. (פ' דברים תשנ"א) וראה רמב"ן לספר במדבר (כא, לד) שכתב: אל תירא אותו - כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר בו: "ויבֹא הפליט ויגד לאברם העברי" (בראשית יד, יג), והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, לשון רש"י מדברי רבותינו (במדבר רבה יט, לב). נתעוררו גם בזה, מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר, כי עמו ה' אלהינו, וכל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו (על פי ישעיה מ, יז), והוא המזהיר את ישראל: "אל תיראו ואל תערצו מפניהם" (דברים לא, ו)! והוא המאשים אותם ביראתם, כענין שנאמר במרגלים: "ואומר אלֵכם לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלהיכם... הוא ילחם לכם" (דברים א, כט-ל)! אבל נתיירא משה מפני הזכות שידע לו. ע"כ. הסבר אחר כתבה נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר במדבר" (עמ' 276): "דוק ותראה שלא נאמר כאן: 'אל תירא מפניו', כאשר יאמר הכהן אל העם בצאתו למלחמת מצוה על אויביהם: 'אל תיראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' (דברים כ, ג), אלא נאמר כאן: 'אל תירא אֹתו', וכבר לימדונו מפרשינו (מלבי"ם בהקדמתו לספר ויקרא, סימן תקטז; מלבי"ם ויקרא יט, ד) מה ביניהם. כל מקום שנאמר: 'ירא מ...' או 'ירא מפני', היראה היא גופנית, מפני כח אגרופיו, ויכולת הכאה והשמדה שבידי האויב. אך כל מקום שנאמר 'ירא את' אינו אלא יראת הרוממות, יראה הנאמרת כלפי שמים ("את ה' אלהיך תירא") וכלפי הורים אשר הקיש הכתוב מוראם למורא שמים ("איש אמו ואביו תיראו"), ונאמר בין איש לרעהו כאשר מעריך ומכבד הירא את היראוי. ולזה נתכוון רש"י (כא, לד) באומרו על פי חז"ל (תנחומא חקת כה) שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו (-לעוג) זכותו של אברהם". ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי').

שלמה המלך ע"ה באר בכתוב הזה (משלי י״ד:כ״ח) כי רבוי העם הוא הדרת מלך וכבודו, לפי שיש בין אנשיו גבורים וחכמים שוין לו או למעלה ממנו, אבל מעלתו והתנשאותו על שאר השרים והסגנים הוא רבוי חיילותיו ורוחב מלכותו וממשלתו וזאת היא הסבה שהוא מעולה ומהודר מכלם, וכאשר יחסר לו העם ויפרדו מעליו זהו מחתת האדון, ומלת רזון מלשון רוזנים. ולפי מה שאמר הדרת מלך היה לו לומר מחתת מלך, אבל בא לומר כי העדר העם מחתה לו עד שהוסר ממנו שם המלכות וחזר כאחד הרוזנים המושלים בעם, ועל כן יקראנו הכתוב בשם רוזן לא בשם מלך, לפי שאין מלך בלא עם, וא"כ למדך הכתוב הזה כי בטחון המלך תלוי בבשר ודם כיון שהדרתו ומעלתו ברבוי העם ומחתתו בחסרונם. ועל הטעם הזה לא היה רצון הש"י שיהיה בינינו מלך לפי שבטחון העם במלך והמלך בטחונו בעמו, ואנחנו מקבלי התורה נצטוינו בה שנירא את הש"י, כענין שכתוב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא, גם נצטוינו שלא נירא מן הכנענים כענין שכתוב (שם ז) לא תירא מהם, וכתיב (שם לא) אל תיראו ואל תערצו מפניהם, וכיון שהתורה אסרה לנו הבטחון בבשר ודם וצותה אותנו להיות כל אחד ממנו בטחונו בה' יתברך לבדו, ובקיימנו זה לא נצטרך לאדם ויהיה כל אחד מישראל בטוח יותר מן המלך, אבל לפי שהיה גלוי וידוע לפניו יתעלה שעתידין ישראל לשאול להם מלך כשאר האומות אשר להם מלכים ושלטונים, על כן קבע להם בתורה מצות עשה לדעתם למנות להם מלך אחר שיחטאו בשאלם אותו, והוא שכתוב (שם יז) ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי, שום תשים עליך מלך, וראוי היה שיחשב זה להם לחטא כיון שהקב"ה הפליא ענינם בימי צאתם מארץ מצרים מכל העמים ורמם חלקם מכל אומה ולשון להיותו מולך עליהם ושכינתו בקרבם, ולכך הוקשה בעיני הקב"ה כששאלו להם מלך, וסופו הוכיח על תחלתו שאבד שאול בסופו. ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה בכאן ברב עם הדרת מלך, ולמדנו בכתוב הזה שהצדיק הבוטח בה' יתברך הוא בטוח יותר מהמלך, כי המלך ישים עיקר בטחונו בעמו, וא"כ ראוי שיהיה בטוח יותר הבוטח בהקב"ה מן הבוטח בעם, כי המלך הבוטח בעם לבד ולא בהקב"ה לפעמים יפול ביד אויביו וכל חיילותיו לא יועילו ולא יצילו אותו. וכן מצינו בסיחון ועוג שהיו בוטחין ברבוי חיילותיהם ובאין כנגד משה וישראל ולא הועיל להם כלום, שהרי ההיזק וההצלה ממנו אינו תלוי ברבוי עם אלא בגזרת השי"ת, כי פעמים אין התשועה ברב עם, כענין שכתוב (תהילים ל״ג:ט״ז) אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, ומן הידוע כי היו מלכים אדירים חזקים בגבורה ועריהם בצורות חזקות וחיילותיהם כחול אשר על שפת הים, וכיון שנאבדו כלם ונפלו ביד משה לכך נתירא בלק מלך מואב בשכבר מתו גבוריו אשר היה חוסה בהם ופחד לנפשו ממה שעשה ישראל לאמורי, וזהו שכתוב.

ה' אלהיך הוא עובר לפניך. עם כל ישראל ידבר, וכן יאמר להם בסוף הפרשה כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך.