הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָֽׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃
אבן עזרא
וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה. בתחלת השנה כאשר פירשתי והעד הקהל את העם ונדבקה זאת הפרשה בעבור שאמר כי מעשר עני הוא ללוי ולגר וליתום ולאלמנה אמר וכן דבר השמטה והטעם כמו שמטוה והניחו' ותפול:
ברטנורא
חוץ מחרש. ואע״פ שהוא מדבר, ואפילו חרש באזנו אחת פטור, דכתיב (דברים ל״א:י״א) בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳, וכתיב בתריה למען ישמעו. פרט למי שאין לו שמיעה גמורה. והשומע ואינו מדבר נמי פטור דכתיב ולמען ילמדו:
משנת ארץ ישראל
במשנת תרומות אמור: "חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר" (פ"א מ"ב). אולם בשני התלמודים6ירו', עה ע"ד; תרומות פ"א ה"ב, מ ע"ג; יבמות פי"ב ה"ח, יב ע"ד; בבלי, ב ע"ב. מתפרשת משנתנו שאף חירש שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר פטור מראייה. אלא שבירושלמי הדברים נאמרים כפירוש של "חברייא בשם רבי לעזר" על הפסוק בפרשת הקהל, הנידון כמעין עלייה לרגל: "למען ישמעו ולמען ילמדו" (דברים לא יב), שרק השומע ויכול ללמד חייב בראייה. בבבלי הדברים מובאים כברייתות, ועל פיהן קבעו שמשנתנו חסורי מיחסרא ו"השלימו ביד חזקה את המשנה"7אפשטיין, מבוא, עמ' 633. . "חרש" שבמשנתנו הוא, אפוא, לפי שני התלמודים, בין מדבר ואינו שומע ובין שומע ואינו מדבר. הירושלמי אף מסיק מכאן: "הדא אמרה דלית כללוי דרבי כללין"8=זאת אומרת שאין כלליו של רבי [עורך משנתנו] כללים. לעניין זה ראו עוד במבוא לפירושנו. . יש להעיר שלדעת רב חסדא אין משנתנו עוסקת בחירש כלל, ולדעתו הוא נזכר רק משום שִגרה, אגב השוטה והקטן9ירו', תרומות פ"א ה"א, מ ע"ג, כך למסקנת הגמרא שם, וראו פירושנו למשנה זו. .