פרשנות מצטטת על דברים לא:יט

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מבואר אצלנו שכל הפרשיות והדברות המחוברות בוי"ו החבור הם שייכים זל"ז או נאמרו רצופים, ואם היה אומר אלה המשפטים בלא וי"ו היה מתחיל ענין אחר, אבל כשאמר בוי"ו מבואר שנאמר בפעם א' עם הקודם, שבעודו בהר סיני ומשה נגש אל הערפל א"ל ה' כה תאמר אל בני ישראל וכל הענין עד ואל משה אמר עלה אל ה', וז"ש ר' ישמעאל אף תחתונים מסיני, והוצרך זה לר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בזבחים (ד' קט"ז) שרק כללות נאמרו בסיני, אבל פרשיות אלה נאמרו עם הפרטות, ור"ע שהוא ס"ל דפרטות נאמרו מסיני דייק מ"ש אשר תשים לפניהם, כי ממ"ש כה תאמר אל בנ"י לא משמע רק שיאמר להם פעה א', וכן בכ"מ דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, לכן אמר (דברים ל״א:י״ט) כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, דשירה היינו תורה כמ"ש בנדרים (דף לח). ויש הבדל בין הדבור ובין הלמוד שהדבור די בפ"א אבל הלמוד צריך לומר לו הרבה פעמים עד שילמד, ומצאנו שמשה וכן אהרן ונו"א למדו ד' פעמים כמ"ש בעירובין (דף נד) כיצד סדר משנה, והנה בהלמוד די אם למדו עד שנתפס בלב התלמיד, ואינו נכלל השנינה היינו שיהיה בכח התלמיד ללמד לאחרים, לכן הוסיף שימה בפיהם שיוכלו להוציא למודי התורה בפיהם ללמדם לאחרים ועדיין לא נכלל בזה שיהיה להם בכל דברי התורה ידיעה ברורה שיגיעו בה לכלל דעת, שהיא מדרגה היותר גדולה שיהיה הכל ערוך לפניהם בידיעה ברורה, לכן הוסיף פה אשר תשים לפניהם, שיעמדו דברי החכמה ערוכים לפניהם, כדבר העומד נכחו והכל ערוך ומסודר בלפניו, וכמ"ש אתה הראית לדעת, שהדעת היא הידיעה הברורה כמו שנודע לאדם המוחשות שרואה בעיניו, כמ"ש בפי' משלי בארך:

(מנחות דף ל.) אמר רבי יהושע בן יוסי אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ואמר רב יהודה אמר רב אם הגיה בו אות אחת מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. לפי שהיה אצל הראשון באיסור ששהה בביתו ספר שאינו מוגה (ומה) וזה שהגיה והכשירו לקרות בו כאילו כתבו. גרסינן בפרק האשה שנתארמלה איתמר ס"ת שאינו מוגה א"ר אמי עד ל' יום מותר לשהותו. מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה. ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

אשר תשים וכו׳ כשולחן הערוך וכו׳ לכאורה משמע דהכרחו של רש״י מדכתיב אשר תשים ולא שייך ל׳ שימה בדברים ומיהו הא ליתא ודאי דאי לפי פשוטו אדרבא כמה פעמים מצינו ל׳ שימה בדברים ולא פירש רש״י בהו ולא מידי כגון שם שם לו חק ומשפט ובפרשת יתרו וישם לפניהם את כל הדברים האלה ובפרשת וילך ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגם בנביאים ואשים דברי בפיך וכן רבים. ואם ע״פ המדרש הרי כבר נדרש בתיבה זו בפר״ק דסנהדרין וז״ל אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה א״ר ירמיה אלו כלי הדיינין מקל ורצועה וכו׳ לכן נראה דהרגשו של רש״י דכל אלו הדברים אשר תשים וכו׳ יתירי נינהו דפשטא שכל מה שהיה מלמד הקב״ה למשה היה כדי שילמדהו לישראל ומה צורך לומר לו אשר תשים וכו׳ ולא עוד אלא שתלה הדבר במשה כאילו הוא המשים המשפטים וליתא שהוא לא היה אלא מליץ והול״ל אשר אני משים ולכך מפ׳ דהיינו דקאמר הקב״ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וכו׳ כמשנת׳ כאשר שמעת מפי הגבורה ולא עוד לא די לך בזה אלא אשר תשים לפניהם אתה צריך לפרש להם הדבר בטעמו ופירושו באופן שכלם יוכלו להבין הקטנים עם הגדולים. אבל מל׳ הש״ס דפ״ה דערובין דנ״ד משמע דממלת לפניהם דריש מדלא כתיב להם דקאמר ומנין שחייב להראות פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם משמע דדריש לפניהם מל׳ פנים וכ״כ הרא״ם ז״ל וק׳ לפי״ז אמאי לא דרשי׳ נמי בקרא דבפ׳ יתרו וישם לפניהם וכו׳ ומיהו ראיתי במכילתא דדריש נמי התם וז״ל ויבא משה ויקרא לזקני העם מגיד שמשה חלק כבוד לזקנים וישם לפניהם האיר עיניהם עכ״ל. הרי דדריש כעין מאי דדרשי׳ הכא דל׳ האיר עיניהם משמע דר״ל שהראה פנים ופירש לדברי הקב״ה מיד שהאיר עיניהם ולא אמרה להם סתם כמו ששמע מפי הגבורה ומ״מ ק״ק על רש״י ז״ל אמאי לא ביאר זה התם: