וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
תפארת שלמה
וענתה השירה הזאת לפניו לעד בבנ"י כי לא תשכח מפי זרעו. הנ"ל לרמז בזה עפ"י מ"ש בפ' וישלח בפ' ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי כו'. לרמז בזה גודל חסדי ד' אשר בכל התוכחות והיסורים עודנו לא עזב חסדו ואמיתו מבית ישראל. וז"פ שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה למען משפטיך ד' כי אתה ד' עליון כו' מאד נעלית על כל אלהים. פי' מדת הרחמים הוא הגובר על מדת הדין. וזה אתה ד' הוא מדה"ר הוא הגובר ונעלה על מדה"ד. לכן גם בשעת הדין החסד גובר להיות היחוד למעלה וז"פ העונה אותי ביום צרתי לשון עונה והיחוד הוא גם בעת צרה כנ"ל. ולזה בפ' ק"ש מצינו רמז בזה דכתיב והי' אם שמוע וכו' השמרו לכם כו' וחרה כו' עד תיבת ושמתם נרמז בו למעלה צירוף שם ע"ב כמבואר בסידור האר"י ז"ל. וז"פ ושמתם את דברי אלה על לבבכם. דיבור הוא לשון קשות ולמעלה מהם הוא רצון הטוב וחסד עליון הגובר על מדה"ד כנ"ל. וז"פ וענתה השירה הזאת לפניו כו' פי' גם בדברי התוכחות הכתובים בפ' האזינו בהם גופא מרומז החסד עליון ולא עזב חסדו שיהי' היחוד עמנו בזמנים ומועדים ובשעת ק"ש בכל יום. וזה הרמז בתיבת וענתה עונ"ת ו"ה שיהי' היחוד בשם הוי' ב"ה גם בזמן הגלות ויסורין. וכן מצינו בקדושי אשה אם מתנה עמה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה אפי' לר"י בדבר שבממון תנאו קיים אבל בעונה שהוא צערא דגופא תנאו בטל. לכן קדושות המועדים עודנו עמנו וקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל. וזה וענתה השירה הזאת לפניו זאת היא השכינה כמ"ש אמת ואמונה כל זאת ספירת יסו"ד ומלכו"ת יחוד קוב"ה ושכינתי'. שיהי' היחוד עונת ו"ה זאת לפניו שיהי' היחוד פב"פ. לעד בבני ישראל ע"ד הוא ק"ש ע' וד' רבתי. שיהי' היחוד בשעת ק"ש בכל יום. כאשר בארנו בפ' ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב ע"ד י"ם יסו"מ. וזה הרמז במשנה הקורא ק"ש בעונתה גם בגמרא מצינו לשון עונת ק"ש רומז ליחוד הנ"ל שאז זמן היחוד עם בנ"י גם בגלות כמ"ש לאל העונה אותי ביום צרתי לא עזב חסדו ואמתו ע"י היחודים של בנ"י כנ"ל: