בֵּאדַ֨יִן נְבוּכַדְנֶצַּ֜ר הִתְמְלִ֣י חֱמָ֗א וּצְלֵ֤ם אַנְפּ֙וֹהִי֙ אשתנו [אֶשְׁתַּנִּ֔י] עַל־שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ עָנֵ֤ה וְאָמַר֙ לְמֵזֵ֣א לְאַתּוּנָ֔א חַ֨ד־שִׁבְעָ֔ה עַ֛ל דִּ֥י חֲזֵ֖ה לְמֵזְיֵֽהּ׃
שד"ל
לבזה, שם התאר על משקל קדוש (ראב"ע וגיז'), ואולי הקריאה לבזֵה, ויהיה בינוני, פעול על דרך לשון ארמית, כמו בְנֵה (עזרא ה' י"א) שענינו בנוי, שְרֵה (דניאל ב' כ"ג) שרוי, חֲזֵה (שם ג' י"ט) ראוי, אף כאן בזה כמו בזוי.
רש"י
תמוז. לשון היסק כמו על די חזה למזיה (דניאל ג׳:י״ט) ואתונא אזה יתירה (שם):