פרשנות מצטטת על דניאל ז:ט

ואברהם זקן בא בימים. כבר אמרו ז"ל כי עד אברהם לא נזרקה הזקנה בשום אדם על שאמרו מה הדרי שאני ובני נכנסים במדינה ואין הבדל בין האב לבן. ואח"כ לן ומצא עצמו זקן וגם שיבה זרקה בו. ואמר אברהם רבונו של עולם עשיתני דוגמא. רמז למה שאמר ועתיק יומין יתיב שעריה כתלג חיור. ולכן אמר ואברהם זקן. ולפי הפשט ראה עצמו זקן ומאושר ומבורך בכל דרך כלל. אבל חסר לו פרט אחד. היות בנו בלתי נשוי. ולכן השביע לעבד שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען אם הוא ימות בנתים. לפי שראה עצמו זקן. ואמר בא בימים יוצא מן הימים היה לו לומר ולמה אמר בא בימים. אבל פירושו האמיתי בא בימים האמתיים. הם הימים העליונים הנקראים ימות עולם. ויוצא מעולם השקר הוא עולם הזה הדומה ללילה. כדאמרינן במציעא תשת חשך ויהי לילה זה העולם הזה הדומה ללילה וכו'. ולפי שבא בימים האמתיים. וה' בירך את אברהם בכל לא יחסר כל בה:

וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁכָּל מִדְרָשׁ זֶה בָּנוּי עַל יְסוֹד הָעֲנָוָה, לְהַשְׁרִישׁ בָּהּ אֶת כָּל יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, כִּי בַּעֲבוּרָהּ נֶאֱמַר ״לִפְנֵיהֶם״ וְלֹא לִפְנֵי גּוֹיִם, כִּי כָל גַּס רוּחַ אֵינוֹ דָּן בְּמִתּוּן וְאֵינוֹ מַחֲמִיץ הַדִּין לְהַעֲמִידוֹ שָׁקֵט עַל שְׁמָרָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה, וְהַנִּמְשָׁל אֵינוֹ עַל הָאוּמּוֹת וְיִשְׂרָאֵל, כִּי אִם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בְּנֵי אֵל חָי. וּמִכּוּלָּם הוּא אוֹהֵב אֶת הַקָּטָן, הַיְינוּ בֵּין כָּל הַבָּנִים, דְּהַיְינוּ בֵּין כָּל יִשְׂרָאֵל, הוּא אוֹהֵב יוֹתֵר מִכּוּלָּם אֶת הַקָּטָן הַמַּקְטִין אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, הוּא הַנִּבְחָר לָשֶׁבֶת מוֹשַׁב אֱלֹהִים בַּעֲדַת הַדַּיָּנִים. לְכָךְ מֵבִיא רְאָיָה מִן פָּסוּק ״כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ״ (הושע יא, א), רוֹצֶה לוֹמַר כְּשֶׁהוּא מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כְּנַעַר וּבַעַר, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ בְּיוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי כָל עוֹד שֶׁהָעֲנָוָה מְצוּיָה בְּיוֹתֵר בַּתַּחְתּוֹנִים, אָז בְּיוֹתֵר תִּגָּלֶה וְתֵרָאֶה גַּבְהוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הָעֲנָוִים מַחֲזִירִין הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא עַתִּיק יוֹמִין (דניאל ז, ט), כִּי בָּזֶה יוֹדוּ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ לְבַדּוֹ גֵּאוּת לָבֵשׁ וְלוֹ יָאֲתָה וְלֹא לְזוּלָתוֹ. לְכָךְ מֵבִיא לִרְאָיָה פָּסוּק ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ (ישעיהו ה, טז), וְאָמַר אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים הַדִּין, וְהוּא לְשׁוֹן שִׁמְרֵי הַיַּיִן, רוֹצֶה לוֹמַר כִּי יִתְחַמֵּץ לְבַבְכֶם עַל יְדֵי שֶׁתָּדוּנוּ בְּמִתּוּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נו, א) ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, וְגַם הוּא לָשׁוֹן שְׁמָרִים, כִּי כָל מַשְׁקֶה הָעוֹמֵד שָׁקֵט עַל שְׁמָרָיו, אָז הַשְּׁמָרִים יוֹרְדִין לְמַטָּה וְהַמַּשְׁקֶה נִשְׁאָר צָלוּל, וְכָל חֹמֶץ וַדַּאי עָמַד זְמַן רַב עַל שְׁמָרָיו וּבְסִבָּה זוֹ נַעֲשָׂה חֹמֶץ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, כִּי כָל מִשְׁפָּט צָרִיךְ לְהַחֲמִיצוֹ וּלְעַכְּבוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַשְּׁמָרִים לְמַטָּה, דְּהַיְינוּ הַפְּסֹלֶת וְדֵעוֹת מְשֻׁבָּשׁוֹת הַמְעוֹרָבִים בְּשֵׂכֶל הָאָדָם, וְעַל יְדֵי שֶׁיֵּרְדוּ לְמַטָּה יִשָּׁאֵר שִׂכְלוֹ צָלוּל זַךְ וְנָקִי בְּלִי תַּעֲרֹבֶת, וְאָז לֹא יָבוֹא לִידֵי טָעוּת. לָכָךְ נֶאֱמַר ״שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט״, אֲבָל הַצְּדָקָה לֹא תַחֲמִיץ, כִּי אִם יְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֵיזוֹ עָנִי דָּבָר, עֲשֵׂה מְבֻקָּשׁוֹ מִיָּד, לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַעֲשׂוּ צְדָקָה״. וְיִתְבָּאֵר כָּל זֶה עוֹד פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּפָסוּק ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ (דברים טז, כ), כִּי לְשׁוֹן רְדִיפָה שַׁיָּךְ בִּצְדָקָה וְלֹא בְּדִינִין. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אֶת הַדִּין, אֲנִי גָּבוֹהַּ, כִּי הַדָּן בְּמִתּוּן וַדַּאי יֵשׁ בּוֹ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁאֵין הוּא בּוֹשׁ לִשְׁאוֹל עַל סְפֵקוֹתָיו אוֹ לְעַיֵּן בַּדִּין זְמַן רַב עַד כִּי לֶאֱמֶת יוֹצִיא מִשְׁפָּט, וּמִתּוֹךְ הָעֲנָוָה שֶׁבַּתַּחְתּוֹנִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּבוֹהַּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו ה, טו) ״וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ ״וַיִּגְבַּהּ ה׳ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט״ וְגוֹ׳.

וחז"ל אמרו שנכנסו שניהם להיכל כדי ללמד משה לאהרן מעשה הקטורת. וממה שאמר הכתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם למדו ברכת כהנים בנשיאות כפים. והברכה היתה יברכך יאר ישא כמו שכתב רש"י והיו משה ואהרן מברכים שניהם ככהנים בעת נשיאות כפיהם. והנה רצה הקדוש ב"ה לקדש את מזבחו ואת משכנו בירידת האש האלהי שמה לארבעה טעמים. האחד שהמחנה האלהי וקבוץ מלאכיו נמשל תמיד לאש וכמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ויחזקאל ראה נבואתו באש כמו שאמר ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. ודניאל אמר כורסיה שביבין דנור גלגלוהי נור דליק וגו' נהר דנור הנה מפני זה שהיה המחנה האלהי מכונה באש בדברי הנביאים לכן באה האש במשכן ובבית עולמים להורות ששמה היתה השכינה וכבוד ה' עם רבבות קדש. על כן נפלו על פניהם כי השתחוו לאותו האש המורה על שכינת השם ומלאכיו. והטעם השני הוא שהשכל האנושי כפי מחשבותיו יסופק אצלו ההשגחה האלהית בפרטים למעלת המשגיח ולשפלות האישים הנפסדים ולהיותו יתברך בלתי גשמי ולא בעל חושים להשיג הדברים הפרטיים ומפני זה כדי להשריש הקדוש ב"ה אמתת השגחתו בלב עבדיו עם כל רוממות מעלתו הוריד האש מן השמים על המזבח לשיראו בעיניהם כי עם היות האש קל בטבעו הוא יורד למטה על דרך הפלא וככה היא ההשגחה האלהית שעם היותה מתיחסת אל העליונים הנה ע"ד הפלא והרצון האלהי היתה יורדת למטה להשגיח בהם. והטעם הג' שהתורה האלהית נמשלה לאש כמו שאמר אש דת למו. והנביא אמר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש. ומפני זה בהיות המשכן בשלמותו וישראל בקרבנותיהם ירד האש מן השמים לומר שהשלמות האמיתי הוא בשמירת התורה הנמשלת לאש שניתנה מן השמים. והטעם הרביעי הוא שהיו בישראל מסופקי' מאד בענין הקרבנות איך יהיו ריח ניחוח לפני השם בהיותו מסולק מכל גשמות ולכן הוצרך יתברך להוריד אש מן השמים שתאכל את העולה ואת החלבים כדי שכל העם יראו בעיניהם שרצה האלהים את מעשיהם ושהיו קרבנותיהם לרצון לפניו כיון שהוא שלח מלאכו ואש מפיו תאכל את זבחיהם ולכן היו העם מרננים ונותנים הודאות לפניו יתברך על אשר קבל ברצון את עבודתם ברדת האש האלהי עליה. הנה נתתי בזה ד' טעמים נכוחים והותרה בזה השאלה הז':