פרשנות מצטטת על ויקרא ה:כב

או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש. אבל במכילתא אינו כתוב שם אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש ואפשר לפרש שהנפקותא שבפירוש כי תקנה אם הוא במוכר עצמו או במכרוהו ב"ד היא במוכר עצמו שלא יצא בו' ובריתא זו אתיא כת"ק דרבי אלעזר דאמר המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש והכי פירוש' כי תקנה מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו וחזר ונשנה כי ימכר לך אחיך שהוא במכרוהו ב"ד מפני שני דברים שנתחדש בו הקשה דאשה לאיש ומענקה כדכתב רש"י שם אבל מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו שאף הוא יוצא בו' כמו במכרוהו ב"ד כשהוא אומר כי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור ואין שם שום חדוש בפרשה לומר שחזרה ונשנית בעבורו וא"כ מה ת"ל כי תקנה במכרוהו ב"ד על גנבתו אבל לרש"י שפי' הנפקותא במכרוהו ב"ד שלא יצא בשש קשיא קרא דכי ימכר לך אחיך שהוא במכרוהו בית דין כדאית' בת"כ ובספרי ובפ"ק דקדושין וכדפרש"י שם עצמו וליכא למימר שזהו ע"פ המסקנא אבל לפי הקס"ד הוה מוקמינן ליה לכי ימכר במוכר עצמו מכמה טעמי חדא דלישנא דכי ימכר על ידי אחרים משמע כדפירש רש"י עצמו בפרק קמא דקדושין גבי אשכחן אמה העברי' הואיל ומיקדשא בכסף כו' אמר קרא כי ימכר לך אחיך כו' אשכחן מכרוהו ב"ד כו' ולא במוכר עצמו ועוד דאם כן השתא נמי נימא הכי לכן נראה לי דהאי לישנא באבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש שאינו כתוב במכילתא וכתוב בספרי רש"י ולישנא דועליו הוא אומר שש שנים יעבוד שבבריתא הקודמת שאינו כתוב במכילתא וכתב בספרי רש"י לא גרסינן להו א"ק דילמא לעולם אימא לך כי תקנה במוכר עצמו אמור וכי ימוך נמי במוכר עצמו אמור אלא שנשנה מפני לא תעבוד בו עבודת עבד שנתחדש בו ללמד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעלו וכיוצ' בו שלא במשנה תורה בלבד אמרו שנשנת בעבור דבר שנתחדש בה אלא אף בכל התורה כלה שהרי פרשת גוזל ונשבע על שקר האמורה בפרשת ויקרא חזרת ונשנת בפרשת נשא בשביל שני דברום שנתחדשו בה האחד שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה בדבר והשני שפירש על גזל הגר שנתן לכהנים כדתניא בספרי והביאם רש"י בפירושו וליכא למימר הרי מוכר עצמו אמור שכבר כתוב שם ולא היה צריך לחזור ולכתבו כאן שכבר פירשנו שהבריתא הזאת אתיא כת"ק דרבי אלעזר דס"ל דהמוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש וא"כ חזר וכתבו כאן ללמד שגם הוא יוצא בשש אבל לפי הנוסחאות שבידנו שכתוב בהן אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש דאתיא אליבא דר' אלעזר דאמור זה וזה אינו נמכר אלא לשש ואין הנפקותא אלא למכרוהו בית דין שלא יצא בשש אתיא שפיר הא דהרי מוכר עצמו אמור שלא היה צריך לחזור ולכתבו כאן שבשיל ללמד שהוא יוצא בשש דהא אית ליה לר' אלעזר ג"ש דשכיר שכיר ללמד שהוא יוצא בשש ומיעועא דועבדך מוקי לה למעוטי יורש וא"ת היכי הוה מצינן לאוקומי במוכר עצמו מפני דוחקו והא כתיב והגישו אדניו אל האלהים ותניא במכילתא והביאו גם רש"י ז"ל והגישו אצל הדיינים שצריך לימלך במוכריו שמכרוהו לו י"ל דרשא בעלמא הוא לפי המסקנא ולא ילפותא גמורה תדע דהא במוכר עצמו פליגי ביה ת"ק ור' אלעזר לת"ק אינו נרצה ולרבי אלעזר נרצה ועד כאן לא קמיפלגי אלא דת"ק ס"ל דמעטיה רחמנא מקרא דאת אזנו שלו ולא של מוכר עצמו ורבי אלעזר ס"ל דההוא מיבעי ליה לאזנו ולא אזנה לומר לך שהעבד הוא נרצה ולא האמה אבל בלאו מיעוטא כ"ע מודו דמוכר עצמו נרצה אעפ"י דכתב ביה והגישו אל האלהים שצריך להמלך בב"ד שמכרוהו לו בעד גנבתו ש"מ דדרש' בעלמא הוא ולא ילפותא גמורה:

שחת לו. מליצת מקרא זה קשה מאד, כי מלת שחת לא ידענו אהיכא קאי. ומי הוא זה אשר שחת, שהרי לעיל מני' היה הדבור מן השי"ת הצור תמים פעלו, ועדיין לא הזכיר ישראל עד שיתכן לומר עליו שחת, ואי קאי על מלת בניו שאחריו א"כ ה"ל לכתוב שחתו לשון רבים, וגם אין לחבר מלת לא עם מלת בניו (כדעת ראב"ע ורמב"ן) דפסקו הטעמים מתנגדים לזה, שהרי מלת לא בתביר להפרידו מן בניו (ערשב"מ וב"מ), ולזה כתב רוו"ה ידומה שהניקוד של שחת הוא שהכניס את המפרשים בדחוקים שלפי שהוא דומה אל פעל עבר מבנין הכבד הדחיקו לפרשו לשון פעל כמו שחת מבצריו, ושחת ארצה, ולכן אין לו התחברות עם מה שלפניו ולא עם מה שלאחריו כ"א ע"פ הדחק, והנראה נכון הוא שאיננו לשון פעל כלל אבל הוא שם הפועל לשון השחתה, כמו והדבר אין בהם (ירמיהו ה׳:י״ג) לי נקם ושלם, ותדע שכן הוא שהרי הניגון בו מלרע, ואילו לשון פעל היו ראוי הניגון לשוב למעלה בעבור מלה זעריא שאחריו, כמו וכחש בה (ויקרא ה׳:כ״ב), וכחש בו (איוב ח'), וכן שחתך ישראל כי בי בעזרך (הושע י״ג:ט׳) גם הוא שם הפועל, וטעמו השחתה שלך היא כלומר אתה שחתתה את עצמך ואין שם משחית זולתך (ולחנם דחק רד"ק שם בפירושו); ומלת לו דענינא שב על השם הסמוך לו לפניו, ובעבור שכל דברי השירה הזאת מדברת על העתיד, אחר שכבר הביא הפורענות על ישראל וענתה השירה הזאת כי בדין בא עליהם ולא ענה מלבו ואיננו רוצה בהשחתה וכליון, רק עונותיהם הטו אלה שהשחיתו מעלליהם, לזאת אחרי אמרו צדיק וישר הוא, רצה לשלול ממנו ההשחתה זאת, שאין ליחסה לו חלילה כ"א להם, ולכן אמר שחת לו לא כלומר השחתה לו איננה כלל, והרי בניו היו ואין אב רוצה בהשחתת בניו, אבל מומם ר"ל ההשחתה היא מומם מום של בניו ולא מום שלו, כי המה דור עקש ופתלתל ומשחתם בהם מום בם:

דבר אל ב"י וכו' כאן חזר שנית פרשת גוזל ונשבע על שקר האמור בויקרא, ולא חדש בכאן רק מ"ש ואיש כי לא יהיה לו גואל, שהוא גוזל גר שמת וא"ל יורשים, [כי מה שחדש והתודה שצריך שיודה בעצמו ידעינן לר"ש סתמא דספרי לשטתו שלמד גז"ש תחטא תחטא (בספרא ויקרא סי' רצ"ט) משבועת העדות], והת"ק דפה הוא ר' ישמעאל שאמר בסוטה (דף ג' ע"ב) כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ואין לדרוש כל הפרשה, ור"ע חולק עליו שם וס"ל שצריך לדרוש כל הנשנה וע"כ אמר לשטתו כל מה שנאמר בה צריך לידרש, והדרושים שיבואו פה אח"ז הם כשטת ר"ע, ומלת לאמר מחק הגר"א:

ולא תכחשו. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה'), וְכִחֶשׁ בָּהּ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ, לָמַדְנוּ עֹנֶשׁ, אַזְהָרָה מִנַּיִן? תַּ"לֹ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ: