וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃ (פ)
ברטנורא
ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהן בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבא במקדש:
משנה למלך
והרי הוא ככל טבולי יום וכו'. תנן בפי"ד דנגעים מ"ג טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרות ביולדת ע"כ. והנה ג' חילוקי דינים הללו אמרינן בפרק הערל עלה ע"ד דתלתא קראי כתיבי תרי בפרשת אמור לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב בפרשת תזריע וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים ובגמרא הקשו דמנ"ל דקרא דאם רחץ בשרו במים דמיירי במעשר אימא דמיירי בתרומה וקרא דובא השמש מיירי במעשר ותירצו בגמרא דמסתמא יש להחמיר בתרומה שכן יש בה מיתה משא"כ במעשר ומש"ה מוקמינן לקרא דאם רחץ במעשר וקרא דובא השמש בתרומה ורבא תירץ דבלאו ה"ט ע"כ קרא דאם רחץ לא מיירי כי אם במעשר מדכתיב ברישא דקרא נפש אשר תגע בו איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר וכיון דהאי קרא מיירי במעשר ע"כ קרא דובא השמש מיירי בתרומה והקשו בגמרא דאימא הא דכתיב ובא השמש וטהר דסגי בהערב שמש לתרומה היכא דלאו בר כפרה הוא דהא קרא בזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר דומיא דטמא נפש איירי דלאו בני כפרה נינהו אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה אף בתרומה וא"כ קרא דובא השמש מיירי בין התרומה בין בקדשים משום דמיירי היכא דלאו בני כפרה נינהו וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי נמי בין בתרומה בין בקדשים משום דהתם מיירי בהנהו דבני כפרה נינהו ואם כן מנ"ל לחלק בין תרומה לקדשים ותירץ אביי דתרי קראי כתיבי ביולדת דבת כפרה היא כתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלא ימי טהרה וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן לתרומה כאן לקדשים ופריך ואיפוך דקדשים אף דבני כפרה נינהו סגי להו בהערב שמש אבל תרומה היכא דבני כפרה נינהו לא סגי להו בהערב שמש וכפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. ומשני דמסתברא להחמיר בקדשים מתרומה שכן מצינו חומרות יתירות בקדשים מבתרומה ומש"ה מוקמינן לקרא דוכפר עליה הכהן בקדשים וקרא דעד מלאת ימי טהרה בתרומה ורבא אמר בלאו ה"ט נמי לא מצית אמרת דלקדשים בהערב שמש סגי דכיון דכתיב וכפר עליה הכהן מכלל דעד השתא טמאה היא ואי ס"ד קרא קמא בקדשים הוא איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וא"כ ע"כ דקרא דוכפר בקדשים מיירי דכפרתו מעכבתו מלאכול בקדשים וקרא דעד מלאת בתרומה ואשמעינן קרא דאף שהיא בת כפרה אין כפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. וא"ת אמאי לא הקשו מעיקרא ואיפוך גבי תרומה וקדשים כמו שהקשו גבי מעשר ותרומה אלא שהמתינו להקשות קושיא זו לאחר שאמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת וי"ל דלעולם קרא דובא השמש וטהר ע"כ בתרומה מיירי דהא כתיב כי לחמו הוא וסתם לחם הוי תרומה דומיא דהם יאכלו בלחמו. ועוד דכיון דקרא דלעיל מיניה דכתיב כי אם רחץ מוקמינן ליה במעשר מסתברא דקרא דבתריה מיירי בתרומה דהוי דומיא דמעשר אך בקראי דיולדת פריך שפיר ואיפוך ולעולם דקרא דובא השמש מיירי בתרומה אלא דמיירי היכא דלאו בר כפרה וה"ה לקדשים וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי דוקא בתרומה וכן קרא דעד מלאת מיירי דוקא בקדשים. תו אמרינן בגמרא ותלתא קראי בתרומה ל"ל והם בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואמרינן דבתרומה משתעי קרא דהיינו השוה בזרעו של אהרן וקרא דובא השמש וטהר וקרא דעד מלאת ימי טהרה. ומשני דצריכי דאי כתב רחמנא עד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי יטהר אי בטבילה לחודה או בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר ללמדנו דקרא דעד אשר יטהר הטהרה היא הערב שמש ואי כתב רחמנא הכי ולא כתב קרא דעד מלאת הו"א ה"מ דסגי בהערב שמש היכא דלאו בר כפרה אבל היכא דבר כפרה אימא דכפרתו מעכבתו לתרומה קמ"ל עד מלאת ימי טהרה דאפילו במילתא דאיכא כפרה בהערב שמש סגי. וכ"ת ולכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא ואנא אמינא ומה במלתא דאית בה כפרה סגי בהערב שמש במלתא דליכא כפרה לכ"ש אי כתב עד מלאת הו"א אפי' בלא טבילה דבכולה פרשתא לא כתיב טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה כדמפרשי קראי דבתריה. והתוספות כתבו וליכא למימר דלכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה. ונראה דהתוספות אזלי כפי התירוץ הראשון שכתבו בד"ה והכתיב דדרשא דבכל קדש דמרבינן בה תרומה מודה בה רבי ישמעאל וא"כ הא איכא אזהרה גבי תרומה אלא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה. אבל כפי מ"ש בשם ה"ר אפרים דדרשא זו לא אתיא כי אם אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל אבל לרבי ישמעאל דריש לקרא דבכל קדש או כר"ל או כר"י וא"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה כי אם מקרא דעד אשר יטהר וא"כ לא היו צריכין התוספות לומר דאיצטריך לאזהרה דלאו בר כפרה דת"ל דליכא אזהרה זולת פסוק זה. ואפשר דתוספות מלתא פסיקתא נקטו דאפילו את"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לאכילת תרומה איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא"ת אמאי לא כתבו דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דלא גמיר מיולדת משום דמרובה טומאתה כי היכי דלא גמיר יולדת מזב לרבי ישמעאל משום דלא הותר מכללו. וי"ל דהתוס' רצו לומר טעם כולל כדי ליישב גם לסברת ה"ר אפרים א"נ דכבר כתבנו לקמן דכפי תירוץ ראשון נהי דיולדת לא גמיר מזב זב מיהא גמיר מיולדת ובהך מילתא פליג רבי ישמעאל עם התנא וכבר הכרחנו זה מסוגיית ההלכה יע"ש. עוד כתבו התוספות ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש הו"א דעד אשר יטהר בטבילה לחודה בזב דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש א"נ ובא השמש וטהר איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש ברכות ע"כ. ולפ"ז אני תמיה בסוגיית הגמרא כשצדדו ואי כתב רחמנא עד מלאת כו' דע"כ צד זה הוא דלכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא דאי אמרת דקושיית הגמרא אינה אלא דלא יכתוב רחמנא עד אשר יטהר לא תירצו לזה כלל דהא אי כתב רחמנא ובא השמש שוב לא הוה ס"ד דקרא דעד מלאת מיירי אפילו בלא טבילה וכיון שכן קושיית הגמרא דלא לכתוב כי אם עד מלאת לימא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה ובתירוץ זה היה מעלה ארוכה גם לקושיית התוס' דלכתוב עד מלאת ובא השמש אבל לתירוץ הגמרא תיקשי מה שהקשו התוספות דלכתוב עד מלאת ובא השמש וכיון דע"כ צריכין אנו לומר מכח קושיא זו דקרא דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה א"כ אמאי לא תירצו זה בגמרא. סוף דבר טעם זה דה"א בלא טבילה לא ידעתי לאיזה תכלית נאמר דמשמע דאי הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת לא הוו צריכי הני תלת קראי ולפי הנראה מדברי התוספות אף אי הוה כתיב טבילה ביולדת הני תלת קראי מיצרך צריכי. והנראה אצלי בזה דדוקא היכא דכתיבי תרי קראי ובא השמש למלתא דלית ביה כפרה ועד מלאת למלתא דאית ביה כפרה איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה משום דלא יליף אזהרתיה מטבול יום דאית ביה כפרה דהא לא יליף מיניה דהא קרא אחרינא כתיב ביה דהיינו ובא השמש אבל לפי קושיית הגמרא דפריך ולכתוב עד מלאת ותו לא והוה גמיר מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה תו לא צריך קרא לאזהרה דטבול יום דלית ביה כפרה דהא ממקום דגמר איסורא גמיר אזהרה ומש"ה איצטריכו בגמרא לומר דה"א אפילו בלא טבילה וא"ת אכתי תיקשי דאי כתב רחמנא עד מלאת הו"א דמלתא דאית ביה כפרה בעי הערב שמש אבל מלתא דלית ביה כפרה בטבילה לחודה סגי ולהכי כתב רחמנא ובא השמש וכיון דכתב ובא השמש איצטריך למימר עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה הא לא קשיא משום דע"כ לא אמרינן דהיינו אומרים דמלתא דלאו בר כפרה הוא דבטבילה לחודה סגי אלא אי הוה כתיב עד אשר יטהר ולא היינו למדים מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה והיינו אומרים דקרא דעד אשר יטהר איצטריך למלתא דלית ביה כפרה דבטבילה לחודה סגי אבל אי לא הוה כתיב עד אשר יטהר והיינו למדים מלתא דלית ביה כפרה מיולדת דכתיב בה עד מלאת מנא לן לחלק בין מלתא דאית ביה כפרה למלתא דלית ביה כפרה להקל ולומר דאי לית ביה כפרה בטבילה לחודיה סגי. הכלל העולה דאי הוה כתיב טבילה גבי עד מלאת לא הוו צריכי לא קרא דעד אשר יטהר ולא קרא דובא השמש משום דמקרא דעד מלאת היינו למדים דכל טבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו ולא היינו מחלקים בין טבול יום דאית ביה כפרה לטבול יום דלית ביה כפרה והיינו למדים האזהרה ממקום שהיינו למדים האיסור אבל השתא דלא כתיב טבילה התם הו"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר לומר דבעי טבילה והשתא דכתב רחמנא עד אשר יטהר איצטריך לומר ובא השמש דלא נימא דקרא דעד אשר יטהר אתא לומר דמלתא דלית בה כפרה בטבילה לחודה סגי. וכ"ת לכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת הו"א דטבול יום דלית ביה כפרה איסורא איכא אזהרה ליכא כתב רחמנא עד אשר יטהר לאזהרה. ומיהו כל זה ניחא לתירוץ ראשון של תוספות אבל לפי תירוצם השני שכתבו דובא השמש איצטריך לטהר יומא א"כ א"נ הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת הא איצטריך קרא דעד אשר יטהר כיון דע"כ איצטריך קרא דובא השמש לטהר יומא וכיון דכתיב ובא השמש איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דהא לפי תירוץ זה נמי מוכרחים אנו לומר דקרא דעד אשר יטהר אתא לאזהרה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ימי טהרה אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי לא אמרו בגמרא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה משום קרא דובא השמש כיון דלפי האמת מוכרחים אנו לומר תירוץ זה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת. עוד יש לדקדק בתחילת דברי התוס' ששינו את הסדר האמור בגמרא דבגמרא בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח"כ לקרא דובא השמש ואח"כ לקרא דעד מלאת והתוספות בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח"כ לקרא דעד מלאת ואח"כ לקרא דובא השמש. ודע דהא דאמרינן דתלתא קראי כתיבי גבי תרומה הוא אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל דס"ל דקרא דאיש איש בתרומה הוא דהוא דבר השוה בזרעו של אהרן וקרא דעד אשר יטהר הוא עד שיעריב שמשו אבל לתנא דפליג אתנא דבי רבי ישמעאל דס"ל דבזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר וקרא דעד אשר יטהר עד דמייתי כפרה הוא א"כ ליכא גבי תרומה כי אם תרי קראי דהיינו ובא השמש ועד מלאת וא"כ כפי תנא זה אין לנו אזהרה לטבול יום דלית ביה כפרה ולהך תנא דפליג עליה דרבי ישמעאל איכא תרי קראי בקדשים חדא עד אשר יטהר ואידך וכפר עליה הכהן וטהרה ואמרינן בגמרא דצריכי דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרובה טומאתה ומש"ה בעי כפרה לטהרה אבל בזב אימא דבהערב שמש סגי ואי כתב בזב משום דלא הותר מכללו אבל יולדת דהותרה מכללה אימא לא קמ"ל וא"ת היכי תיסק אדעתין דלכתוב קרא גבי זב והא מעד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי וכדאמרינן לעיל אליבא דרבי ישמעאל דמוקי לקרא דעד אשר יטהר בתרומה וי"ל דשאני הכא דמוקי לקרא בגמר טהרה דהיינו הבאת כפרתו:
תנן בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ג) דטמא שאכל את הקדש הוא בכלל הלוקין ונחלקו ר"י ור"ל באזהרה זו מנין דר"ל אומר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור"י אומר מג"ש דטומאה טומאה ואמרינן דר"י לא אמר כר"ל משום דס"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לתרומה ור"ל אזהרה לתרומה נפקא ליה מאיש איש מזרע אהרן ור"י ס"ל דקרא דאיש איש הוא לאכילה וקרא דבכל קדש הוא לנגיעה דתרומה ומש"ה איצטריך ג"ש דטומאה טומאה לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ופריך בגמרא לר"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה דטמא שאכל את הקדש דהא איתמר טמא שנגע בקדש ר"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע ור"י אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה וא"כ לר"ל דאמר דלוקה אלמא דקרא אתי לאזהרה דטמא שנגע בקדש וא"כ היכי קאמר דאתי להזהיר טמא שאכל בקדש ותירצו דתרתי יליף ר"ל מקרא דבכל קדש דמדסמיך ליה ואל המקדש לא תבוא ע"כ האי בכל קדש לא תגע הוא לא תאכל שהוא דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דמקדש ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה שמעינן אזהרה לטמא שנגע בקדש תו פריך בגמרא לריש לקיש דהא לר"ל מיבעי ליה קרא דבכל קדש לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקה דאיתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים ר"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה ר"י אמר אינו לוקה לטעמיה דאמר קרא טומאתו טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה הוא דכתיב וא"כ לר"ל איצטריך קרא ללאו דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים וא"כ היכי קאמר דאיצטריך קרא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש ותירצו דהא דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה מרבויא דבכל נפקא ולעולם דעיקר קרא אתא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש. העולה מסוגיא זו דבין לר"י ובין לר"ל אזהרה דטמא שאכל את התרומה נפקא מקרא דאיש איש מזרע אהרן וגו' ואליבא דכ"ע האי קרא מיירי בתרומה שהוא דבר השוה בזרעו של אהרן אך בקרא דבכל קדש נחלקו ר"ל ור"י דלר"ל האי קרא הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ונפקא לן מהאי קרא לאו לנוגע בשר קודש כשהוא טמא וכן נפקא לן לאו לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקת דמים ולר"י האי קרא אתא להזהיר על הטמא שנגע בתרומה אבל טמא שנגע בקדש לית ליה מהאי קרא וכן לר"י האוכל קודם זריקה כשהוא טמא אינו לוקה וכן לר"ל לית ליה אזהרה לטמא שנגע בתרומה ואמרינן תו התם תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה אלא באכילה ויש להסתפק אי ברייתא זו דאתיא כר"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה לטמא שאכל את הקדש אי ס"ל כר"ל בכל פרטיו דטמא שנגע בקדש לוקה מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכן טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים דלוקה מרבויא דכל דדוקא לר"י דמוקי להאי קרא בטמא שלא יגע בתרומה ל"ל הני פרטי דר"ל אבל לתנא דברייתא דמוקי לקרא לאזהרה דטמא שאכל בשר קדש הוא הדין דאית ליה כל מאי דאית ליה לר"ל או דילמא דאפשר דתנא דברייתא אף דאית ליה דקרא בטמא שנגע את הקדש משתעי מ"מ אפשר דלא דרש מדאפקיה בלשון נוגע וכן לא דרש בכל לרבויא ואת"ל דדרש מדאפקיה בלשון נוגע אפשר דרבויא דבכל דרש ליה לרבות את התרומה לנוגע וכדאיתא בריש פ"ק דשבועות עלה ו' ובפרק הערל עלה ע"ה ובפרק הערל גרסינן במים יובא וטמא עד הערב למה לי לנגיעה דתניא וטמא יכול לכל ת"ל וטהר הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה ואיפוך אנא מסתברא כי היכי דחמיר אכילה דתרומה מאכילה דמעשר ה"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר ואי בעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והאי דאפקיה בלשון נגיעה הכי קאמר נגיעה כאכילה והתוספות תמהו על סוגיא הלזו דכיון דמקרא דבכל נפקא נגיעה דתרומה א"כ במים יובא למה לי ותו דמסוגיא דפרק אלו הן הלוקין מוכח דהך ברייתא מוקי להאי קרא דבכל קדש בקדשים דמייתי מיניה סייעתא לר"ל ותירצו דהכא נמי בקדשים מיירי ואתא לשנויי דלא נימא ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כאכילה הכי נמי גבי תרומה ע"כ וא"ת אליבא דר"י דמוקי להאי קרא בנגיעת תרומה אם כן במים יובא למה לי וי"ל דר"י מוקי לקרא דבמים יובא וטהר חד למעשר וחד לקדשים וא"ת כפי הברייתא דפ"ק דשבועות דמוקי להאי קרא בקדשים ודרש רבוייא דבכל קדש לרבות התרומה א"כ קרא דבמים יובא ל"ל דהא מקרא דנפיק נגיעת קדשים נפיק מיניה נגיעה דתרומה דהא קרא בתרווייהו משתעי וי"ל דס"ד דרבוייא דבכל לא אתא אלא למשמעותיה דקרא דהיינו אכילה דבה משתעי קרא דומיא דמקדש אבל לנגיעה דאתיא מדרשא מדאפקיה קרא בלשון נגיעה אפשר דלא קאי ריבוייא עלה קמ"ל במים יובא דאף נגיעה דתרומה כאכילה. ודע שהתוס' הקשו עלה דברייתא דמוקי לקרא דבכל קדש באכילה ודרש רבוייא דבכל לרבות התרומה דלמה לי רבוייא לתרומה תיפוק ליה מאיש איש מזרע אהרן וכי תימא דדרש רבוייא לנגיעה דתרומה הא ליתא דא"כ קרא דבמים יובא למה לי דהא כתיב בכל קדש וע"כ לנגיעת תרומה אתי דאי לאכילה למה לי תיפוק ליה מקרא דאיש איש וכן נראה מן הסוגיא דלמאן דדריש בכל לרבות את התרומה רבוייא איצטריך לאכילה דמותיב מהאי ברייתא לרב שישא בריה דרב אידי דקאמר מי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא כו' ועל זה הקשה רבא ולא והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות התרומה ואי אמרת דרבוייא דבכל הוא לנגיעה הא גיורת ושפחה בנות מגע נינהו ותירצו התוס' דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו וכדאמרינן גבי קדשים דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת עוד הקשו דהך ברייתא לא אתיא לא כר"ל ולא כר"י משום דרי"ל דמוקי להאי קרא באכילה דרש רבוייא דבכל לאוכל לפני זריקה ולא לתרומה משום דנפקא ליה מקרא דאיש איש ור"י מוקי להאי קרא בנגיעת תרומה ותירץ ה"ר אפרים דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי דקרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפיק אלא מהכא ואע"ג דהכא פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב בעל ב' ראיות מ"מ פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה אע"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו ע"כ. ואני תמיה דהא למאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות א"כ אזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא ליה מהאי קרא וא"כ בכל קדש לא תגע למה לי דהא ע"כ קרא באכילה מיירי דומיא דמקדש וליכא למימר דכוליה קרא לתרומה אתי דהא מדקאמר לרבות התרומה משמע דמלת בכל הוא דדריש כבר הקשו זה בגמרא ותירצו דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת נמצא דשלש מחלוקות יש בדבר דאליבא דמאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות נחלקו ר"ל ור"י בקרא דבכל קדש דלר"ל האי קרא הוא אזהרה לטמא שאכל את הקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה למדנו אזהרה לטמא שנגע בקדש ורבוייא דכל הוא לאוכל לפני זריקה ונגיעה דתרומה נפקא ליה מקרא דבמים יובא ולר"י קרא דבכל קדש הוא לנגיעת תרומה ואליבא דמאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות ואזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא לן מקרא דאיש איש וכן קרא דבכל קדש הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ואיצטריכו תרי קראי חד בזב וחד ביולדת ורבוייא דכל הוא לרבות התרומה כלומר לאזהרה דטמא שאכל התרומה: ויש לחקור בסוגיא זו דאליבא דר"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרת טמא שאכל את הקדש ורבוייא דבכל הוא לאוכל קודם זריקה א"כ מנא לן דבתרומה סגי בהערב שמש היכא דבר כפרה הוא אי משום דכתיב ובא השמש אימא ה"מ היכא דלאו בר כפרה הוא אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה דהא ליכא למימר משום דכתיב עד מלאת דהא האי קרא לר"ל מיירי בקדש וכן לר"י דמוקי האי קרא בנגיעת תרומה אכתי תיקשי אכילה מנא לן דסגי בהערב שמש דהא לר"י קרא לא מיירי כלל באכילה וכדמוכח מדברי התוספות וכן נראה מן הסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דאמרינן תניא כוותיה דר"ל מדמוקי לקרא באכילה שיש בו נטילת נשמה דומיא דקדש ואי לר"י נמי מיירי קרא באכילת תרומה ברייתא לא הוי תיובתיה דהא גבי תרומה נמי איכא נטילת נשמה שהרי הוא חייב מיתה בידי שמים וכ"ת דיליף אכילה מנגיעה דכי היכי דלנגיעה סגי בהערב שמש אף דבר כפרה הוא ה"נ לאכילה הא ליתא דהא פשיטא דנגיעה קיל מאכילה וליכא למיגמר אכילה מנגיעה. וע"ק דמסוגיא הלזו דפרק הערל מוכח דאף למאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות וקרא אתי לאזהרת אכילת תרומה אפ"ה מוקי לקרא דעד מלאת בתרומה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דבין לר"ל ובין לר"י קרא דעד מלאת לאו באכילת תרומה משתעי. ותו קשה לר"ל דהיכי ס"ד דקרא דבכל קדש מיירי דוקא בקדש דהא כתיב עד מלאת ימי טהרה ולקדשים כפרתה מעכבתה וכדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. ותו קשה דאמאי המתינו התוספות להקשות קושייתם עלה דהך לרבות את התרומה דהא מעיקרא שאמרו תרי קראי כתיבי ביולדת כו' היה להם להקשות דהיכי ס"ד לומר דקרא דעד מלאת מיירי בתרומה דהא הך דרשא לא אתיא לא כר"ל ולא כר"י. והנראה אצלי בכל זה דאליבא דכ"ע האי קרא דעד מלאת דהוא פסוק יתר כמ"ש התוספות בד"ה ימי בתרומה משתעי דמשמעותו דקרא הוא כיון שמלאו ימי טהרה וזה א"א לומר כי אם בתרומה דבקדשים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה דמהכרח זה כתבו התוספות פרק אלו הן הלוקין דמוקי ר"י להאי קרא בתרומה ומיהו ע"כ בין למר ובין למר קרא דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהא כתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת ולביאת מקדש פשיטא דמחוסר כפורים אסור מן התורה בביאת מקדש וכמ"ש רבינו בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דין ז' וכ"ש לסברת הראב"ד דס"ל דמחוסר כפורים אית ביה כרת. וא"כ ע"כ האי קרא דעד מלאת מלתא באפי נפשיה הוא ומידרש לאכילת תרומה אליבא דכ"ע ללמדנו דאע"ג דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי אלא דברישא דקרא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש דלרבי יוחנן קרא דבכל קדש מוקי לה בנגיעת תרומה ולא בנגיעה דקדש משום דכתיב בתריה עד מלאת ואי כוליה קרא לא מיירי כי אם בקדשים לא יצדק לומר עד מלאת דאהיכא קאי קרא דקאמר עד מלאת ולעולם דמודה דקרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה משום יתורא דקרא ור"ל ס"ל דכי היכי דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבא הכי נמי לא קאי אל בכל קדש לא תגע ומש"ה מוקי לקרא בקדשים. וא"ת כפי מ"ש דאליבא דכ"ע קרא דעד מלאת מיירי בתרומה א"כ הא דאמרינן במכות דר"ל לא אמר כר"י משום דאזהרה דתרומה מאיש איש נפקא ת"ל מקרא דעד מלאת דהא אפילו לדידיה דמוקי לקרא בקדשים קרא דעד מלאת מיירי בתרומה י"ל דלדידיה דקרא בקדשים מיירי אף שנאמר דעד מלאת הוא בתרומה מ"מ ליכא אזהרה והוי דומיא דקרא דובא השמש שכתבו התוספות בפרק הערל ד"ה דאי דלא הוי אזהרה ומשום הכי איצטריך לאתויי קרא דאיש איש דהוא אזהרה גמורה והא דאמרינן ואי כתב רחמנא עד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה וכו' האי צריכותא איצטריך למאן דמוקי לקרא בתרומה אבל למאן דמוקי לקרא בקדשים בלאו האי טעמא איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. ולפי מה שכתבנו יתיישב מה שכתב הרא"ם בפרשת תזריע על מ"ש רש"י בכל קדש לרבות את התרומה והביא דברי התוספות דבפרק הערל וכתב ולבי מגמגם בזה דא"כ הא דבעי תלמודא ותלתא קראי בתרומה למה לי ומצריך להו לא אתיא לא אליבא דמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל שלש ראיות ולא למאן דמוקי ליה בבעל שתי ראיות דלמאן דמוקי ליה בבעל שלש ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כ"א ב' קרא דובא השמש וטהר וקרא דבכל קדש לא תגע ולמאן דמוקי נמי קרא דעד אשר יטהר בבעל שתי ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כי אם שנים קרא דעד אשר יטהר וקרא דובא השמש וטהר אבל קרא דבכל קדש לא תגע לר"י הוא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה ולר"ל הוא אזהרה לאוכל קדשים אבל אזהרת אוכל תרומה מפקי ליה מקרא דאיש איש מזרע אהרן ע"כ. וכבר כתבנו דאליבא דכ"ע קרא דעד מלאת דהוא מקרא יתירא לא מיתוקמא כי אם באכילת תרומה ואע"ג דרישא דקרא לא מיירי באכילת תרומה כיון דע"כ לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבוא ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה:
עוד ראיתי להרא"ם שם שהקשה ועוד אפילו למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות למה לא ידרשו קרא דבכל קדש לא תגע כדדריש רבי יוחנן או כר"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דקושיא זו תיקשי כפי סוגיית ההלכה דעבדי צריכותא דאיצטריכו ג' קראי דלכתוב רחמנא קרא דעד מלאת וקרא דובא השמש ולא לכתוב קרא דעד אשר יטהר והתוספות הוקשה להם קושיא זו בד"ה דאי וכתבו וליכא למימר דליכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה דטבול יום כו' כלומר דקרא דובא השמש אף שלמדנו הימנו דבעי הערב שמש מ"מ לא חשיב אזהרה כיון שלא בא הכתוב בלשון לאו ומש"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר שהוא לאו גמור לאזהרה וא"כ למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל שלש ראיות ומוקי לקרא בקדש ע"כ מוכרח הוא למידרש קרא דבכל קדש אזהרה לאוכל תרומה דאי לא אזהרה דאוכל תרומה מנין ודברי הרב בקושיא זו צריכים לי תלמוד. שוב ראיתי להרב בעל חידושי הלכות בפרק הערל שתמה על הרא"ם מטעמא דכתיבנא וגם בקושיא הראשונה של הרא"ם כתב בתירוצם כמו שכתבנו. עוד נ"ל שיש להכריח דאף למאן דלא דריש קרא דבכל קדש לתרומה דריש לקרא דעד מלאת בתרומה ממה שכתבו התוס' עלה דבכל קדש לרבות את התרומה ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן הא ע"כ איצטריך למיכתב גבי יולדת משום דבת כפרה היא וללמדנו דאפ"ה סגי בהערב שמש וכדאמרינן בגמרא. ואי קושייתם היא דלמה לי קרא דאיש איש תיפוק ליה מאזהרה דבכל קדש מלבד שאין לשונם מוכיח כן עוד קשה דהא איצטריך קרא דעד אשר יטהר משום דמקרא דעד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה ואי קושייתם היא דלכתוב עד מלאת וקרא דובא השמש היינו מה שהקשו בד"ה דאי מעד אשר יטהר ותו דתירוצם שכתבו ומיהו מצי למימר דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו אי קושייתם היא דלמה לי קרא דעד אשר יטהר לא היה להם לומר כי אם דאיצטריך גבי זב. אלא ודאי דכוונת התוספות היא דאפילו אי לא דרשינן לקרא דבכל קדש לתרומה מ"מ קרא דעד מלאת דרשינן לתרומה דאפילו דבר כפרה סגי בהערב שמש אלא שהוקשה להם דכיון דאית לן קרא דעד מלאת אזהרה למה לי דהא אזהרה מקרא דאיש איש נפקא והכרח זה נ"ל שהוא הכרח עצום בכוונת דברי התוספות ולפי זה מה שתירצו התוספות דאיצטריך גבי יולדת משום דהותר מכללו הכוונה היא דאיצטריך למיכתב אזהרה דאי לא הו"א נהי דאיסורא איכא נמי גבי יולדת כדכתיב עד מלאת אבל לאו ליכא כתב רחמנא בכל קדש לרבות את התרומה לומר דאף ביולדת איכא אזהרה אך קשה כיון דיולדת יש בה צד קולא משום דהותר מכללו מש"ה איצטריך אזהרה א"כ מנא לן בזב בעל שלש ראיות דסגי בהערב שמש אי משום יולדת דאף דהוי בר כפרה סגי בהערב שמש אימא דשאני יולדת כיון דהותר מכללו סגי בהערב שמש אף דהוי בר כפרה אבל זב בעל שלש ראיות כיון דבר כפרה הוא אימא דבעי כפרה ליטהר ואולי כיון דאשמעינן קרא דיולדת הושוה דינה לזב בין לאיסור בין לאזהרה מסתמא לכל דינם הושוה דאף בזב דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי. ודע שכפי תירוץ ראשון של תוספות דרשא זו דלרבות את התרומה היא מוסכמת מכל התנאים והא דאמרינן ואי כתב רחמנא ובא השמש ה"מ דלאו בר כפרה כו' ולא קאמר דאיצטריך קרא גבי יולדת משום דהותר מכללו היינו משום דכבר למדנו זה מקרא דבכל קדש ואייתר לן מקרא דעד מלאת ללמדנו דאפילו היכא דבר כפרה סגי בהערב שמש וא"ת כיון דאיצטריכו תרי אזהרות א"כ גבי קדשים אמאי לא איצטריך תרי אזהרות ולפי סוגיא זו ליכא כי אם חד אזהרה דהיינו בכל קדש וי"ל דכיון דחזינן דגבי תרומה זב ויולדת שוין ה"ה גבי קדשים ועוד י"ל דהאי תנא ס"ל דדוקא יולדת לא גמיר מזב משום דשאני זב דלא הותר מכללו אבל זב לעולם דגמיר מיולדת ולא אמרינן דשאני יולדת דמרובה טומאתה והיינו דאמרינן בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר ולא קאמר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דאינה מרובה טומאתו ומש"ה גבי תרומה איצטריך למיכתב אזהרה גבי יולדת דלא גמיר מזב כיון דהותר מכללו ואי כתב רחמנא גבי יולדת ה"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר אבל אי לאו האי טעמא לא צריך למיכתב אזהרה גבי זב ומש"ה גבי קדשים דכתיב אזהרתיה גבי יולדת לא צריך למיכתב גבי זב. וא"ת אכתי תיקשי שהרי מוכרחים אנו לומר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה וכמו שכתבו התוס' ד"ה דאי דלא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ולא לכתוב עד אשר יטהר אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא"כ גבי קדשים נמי ניבעי קרא גבי טבול יום דלאו בר כפרה לאזהרה הא ל"ק כלל דהא כבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיצטריך אזהרה להיכא דלאו בר כפרה אלא היכא דלא יליף מבר כפרה כגון גבי תרומה דאיצטריך קרא דובא השמש משום דהו"א דהיכא דלאו בר כפרה סגי בטבילה לחודיה וכיון דאיצטריך קרא ללמדנו דגם זה בעי הערב שמש איצטריך למיכתב אזהרה אבל גבי קדשים דיליף אזהרה מיולדת ואין לחלק ביניהם בין היכא דבר כפרה להיכא דלאו בר כפרה ומעולם לא ס"ד דהיכא דלאו בר כפרה דסגי בטבילה לחודה דלא גרע מתרומה לא איצטריך אזהרה. אך קשה לי מנא ליה לסתמא דתלמודא דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל דגמיר זב מיולדת עד דאיצטריך לומר דכתיב עד אשר יטהר משום דהוה אמינא אפילו בלא טבילה אימא דס"ל דכי היכי דלא גמיר יולדת מזב הכי נמי לא גמיר זב מיולדת משום דמרובה טומאתה ומש"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר וכ"ת דמה שהכריחו לסתמא דתלמודא דלרבי ישמעאל גמר זב מיולדת הוא משום דלא כתיבי תרי אזהרות גבי קדשים וע"כ גמר זב מיולדת הא ליתא דכי היכי דלתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מוכרחים אנו לומר דכיון דאשמעינן גבי קדשים דזב ויולדת שוין תו לא איצטריכו ללמדנו גבי תרומה דפשיטא דגבי תרומה נמי זב ויולדת שוין אע"ג דלא כתיב אזהרה גבי תרומה כי אם ביולדת ה"נ נימא לרבי ישמעאל דקרא דעד אשר יטהר אתא לזב משום דלא גמיר מיולדת דמרובה טומאתה וכיון דלמדנו מתרומה דזב ויולדת שוין ה"ה גבי קדשים ומש"ה לא איצטריך למיכתב אזהרה כי אם ביולדת והדר גמיר זב מינה וצ"ע. עוד כתבו התוס' בסוף דבריהם ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי כו'. ונ"ל דהמשך דברי התוספות כך הוא דבשלמא כפי תירוץ ראשון דהאי דרשא דבכל קדש הוא אליבא דרבי ישמעאל אף דאיצטריכו תרי אזהרות גבי תרומה מ"מ גבי קדשים לא איצטריך למיכתב גבי זב אזהרה משום דגמר מיולדת דבהך מלתא פליג רבי ישמעאל עם התנא דאליבא דתנא כי היכי דלא גמר יולדת מזב ה"נ לא גמר זב מיולדת ולרבי ישמעאל דוקא יולדת לא גמר מזב אבל זב גמר מיולדת אבל אליבא דרבינו אפרים דהך דרשא דבכל קדש הוא אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל כי היכי דלהאי תנא איצטריכו תרי קראי גבי קדשים משום דלא גמר זב מיולדת הכי נמי גבי תרומה ניבעי תרי קראי. אך עדיין לא נתקררה דעתי דהא לכל הפירושים יש להקשות לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מ"ש דגבי קדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת משום דלא גמרי מהדדי ולגבי תרומה לא מצריך תרי קראי ואם כן מאי שיאטה דקושיא זו על דברי הר"ר אפרים ואפשר לומר דמעיקרא הוה ס"ד דהא דאמרינן דאיצטריכו תרי קראי בקדשים משום דלא ילפי זב ויולדת מהדדי לאו דבעינן תרי אזהרות דבחדא אזהרה סגי או בזב או ביולדת כיון שכבר למדנו שהדין שוה בשניהם ותרי קראי דקדשים היינו קרא דעד אשר יטהר שהוא אזהרה וקרא דוכפר עליה הכהן ואע"ג דליכא אזהרה גבי יולדת מ"מ כיון שלמדנו דגם יולדת כפרתה מעכבתה ממילא איתרבאי נמי לאזהרה דומיא דיולדת ולפי זה גבי תרומה נמי איכא תרי קראי חד דבכל קדש דלא מיריי כי אם בתרומה ואידך קרא דובא השמש אבל כפי דברי הר"ר אפרים דמוקי להך דרשא דבכל קדש לרבות את התרומה לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ומדקאמר לרבות את התרומה אלמא פשטיה דקרא בקדשים מיירי אלא דמרבוייא דבכל הוא דאמרינן לרבות את התרומה א"כ איצטריכו תרי אזהרות גבי קדשים אם כן תיקשי דאמאי גבי תרומה לא איצטריכו תרי אזהרות. הכלל העולה ממה שכתבנו דלרבי ישמעאל קרא דאיש איש הוא אזהרה לאכילת תרומה וקרא מיירי בגברא דלאו בר כפרה דומיא דטמא נפש והוכרח רבי ישמעאל לומר זה דאל"ת הכי קרא דעד מלאת למה לי אלא ודאי דקרא דאיש איש מיירי במילתא דלאו בר כפרה ואיצטריך עד מלאת ללמדנו דאף במילתא דבר כפרה סגי בהערב שמש ותלתא קראי כתיבי בתרומה וכולהו איצטריכו וכדאיתא בגמרא וקרא דבכל קדש לא אתי כלל לאזהרת אכילת תרומה אלא דרש לקרא או כר"ל או כר"י ומ"מ קרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה אליבא דכ"ע וכדכתיבנא לעיל אלא דאליבא דר"י אפשר דמיירי בין בנגיעה בין באכילה דתרומה ואליבא דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל דקרא דאיש איש מיירי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט ואם כן ע"כ קרא דאיש איש בקדשים מיירי דאי בתרומה עד מלאת למה לי הרי כבר למדנו מקרא דאיש איש דאפילו דאית ביה כפרה בהערב שמש סגי אלא ודאי דהאי קרא בקדשים מיירי וא"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה ועל כן דרש לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה ונפקא לן אזהרה דאכילת תרומה מהכא ואיצטריך עד מלאת לומר דאפילו דבר כפרה בהערב שמש סגי ואיצטריך קרא דובא השמש לומר דאפי' דלאו בר כפרה בעי הערב שמש ואיצטריכו תרי אזהרות בקדשים משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וא"כ מנא לן דקרא דאיש איש מיירי בקדשים אימא דלעולם מיירי בתרומה ואיצטריכו תרי קראי בתרומה משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וי"ל כמ"ש התוספות דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב וליולדת אלא דוקא לקדש שצריך להמתין על הכפרה ואף כפי התירוץ האחר דתרומה גמר מקדשים מ"מ ניחא טפי לאוקומי תרי אזהרות בקדשים מתרומה וא"ת מנא לן דהאי תנא מוקי לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה דמשמע דקרא איירי בקדשים ותרומה אימא דלא מיירי כי אם באכילת תרומה דוקא כדקאמר ר"י דלא מיירי כי אם בנגיעת תרומה וי"ל דברייתא היא שנוייה בת"כ וכמ"ש התוס' בפ"ק דשבועות עלה ז' ד"ה ואימא ע"כ לא אתיא אלא כתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ועוד דכיון דההכרח שיש לנו דהאי קרא באכילה איירי הוא מהיקשא דואל המקדש לא תבוא מסתמא דקרא איירי בקדשים נמי שהם דומים יותר לביאת מקדש דבשניהם איכא כרת וי"ל דמן הסוגיא נראה דלהאי תנא דמוקי לקרא דאיש איש בקדשים מקרא דעד אשר יטהר למדנו דכפרתו מעכבתו דהא אמרינן דאם כתב בזב דלא הותר מכללו כו' וטעמא דמילתא כבר כתבנו לעיל משום דמסתמא בגמר טהרתו משתעי קרא דהיינו הבאת כפרתו ואפ"ה איצטריך למיכתב קרא דבכל קדש שהוא אזהרה לקדש נמי וקרא דוכפר לומר דאפילו ביולדת איכא אזהרה וכפרתה מעכבתה ואי לא הוה כתוב כי אם וכפר עליה ה"א נהי דגבי יולדת כפרתה מעכבתה מ"מ נהי דאיסורא איכא אזהרה ליכא אבל השתא דכתיב אזהרה ביולדת מסתמא אף במחוסרת כפרה דכתיבא בההיא פרשתא דמעכבתה איכא אזהרה וא"כ גבי תרומה מנא לן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה דהא ליכא קרא לטבול יום דלאו בר כפרה כי אם מקרא דובא השמש מאי אית לך למימר דכיון דכתיב ביה איסורא מסתמא אזהרה נמי איכא דהיינו מקרא דבכל קדש א"כ גבי קדשים למה לי תרי אזהרות בחדא אזהרה סגי דהיינו מאיש איש כיון דכבר כתיב גבי יולדת וכפר עליה וכיון דאיסורא איכא מסתמא איתרבאי גם לאזהרה וליכא למימר דתרומה יליף מקדשים וכמ"ש התוספות בד"ה והכתיב דהא לא דמו אהדדי דבשלמא לומר דזב ויולדת שוין בתרומה ניחא דגמרינן מקדשים אבל לטבול יום דלאו בר כפרה היכי גמרינן מקדשים לאזהרה. ודע דרבינו בריש פ"ז מהלכות תרומות פסק כרבי ישמעאל דקרא דאיש איש אתי לאזהרת אכילת תרומה ובפח"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י"ב כתב דאזהרת הקדשים הוא מקרא דבכל קדש ופסק כר"ל לגבי ר"י משום דאמרינן בגמרא דתניא כוותיה דר"ל וכמ"ש שם מרן. ודע דבעינן איסור נגיעם נחלקו ר"ל ור"י בפרק אלו הן הלוקין דלר"ל טמא שנגע בקדש לוקה ואזהרתיה מקרא דבכל קדש לא תגע ולר"י אינו לוקה משום דהאי קרא אתי לאזהרת נגיעת תרומה ומפשטא דשמועה נראה דלר"י טמא שנגע בתרומה לוקה מדקאמר ההוא אזהרה לתרומה. אך התוס' לא גרסי כי אם ההוא לתרומה הוא דאתא ואפ"ה הוקשה להם דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה ר"י לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר"ש מדרויש דה"ק ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתא לאשמועי' דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה. והנראה מכוונתם הוא דפשיטא להו דטבול יום דעלמא פוסל את התרומה והיינו מקרא דמייתי בפרק הערל (דף ע"ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר. ואמרינן התם דאיצטריך האי קרא לנגיעה דתרומה כלומר דפוסל את התרומה והכא אשמעינן האי קרא דבכל קדש דגם זו עד מלאת ימי טהרה חשיבא כטבולת יום ארוך ופוסלת את התרומה. עוד הקשו התוספות דמ"מ קשה דאיך קאמר ר"י דקרא דכתיב בה קדש דמיירי לתרומה וי"ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה א"כ ע"כ צריך לאוקומה בתרומה דלקדשים (נפקא לן) מג"ש דטומאתו טומאתו גמר לה. ויש לתמוה דהא ג"ש איצטריך לאכילה דלית לן אזהרה לטמא שאכל קדשים כי אם מג"ש זו וקרא דבכל קדש איצטריך לנגיעה ולעולם דמיירי בנגיעה דקדשים וכבר הקשה קושיא זו הרב בעל חידושי הלכות יע"ש (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פי"ב מהלכות תרומות דין א'):
תנן בפרק אלו הן הלוקין (דף י"ג) דטמא שאכל את הקדש הוא בכלל הלוקין ונחלקו ר"י ור"ל באזהרה זו מנין דר"ל אומר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור"י אומר מג"ש דטומאה טומאה ואמרינן דר"י לא אמר כר"ל משום דס"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לתרומה ור"ל אזהרה לתרומה נפקא ליה מאיש איש מזרע אהרן ור"י ס"ל דקרא דאיש איש הוא לאכילה וקרא דבכל קדש הוא לנגיעה דתרומה ומש"ה איצטריך ג"ש דטומאה טומאה לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ופריך בגמרא לר"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה דטמא שאכל את הקדש דהא איתמר טמא שנגע בקדש ר"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע ור"י אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה וא"כ לר"ל דאמר דלוקה אלמא דקרא אתי לאזהרה דטמא שנגע בקדש וא"כ היכי קאמר דאתי להזהיר טמא שאכל בקדש ותירצו דתרתי יליף ר"ל מקרא דבכל קדש דמדסמיך ליה ואל המקדש לא תבוא ע"כ האי בכל קדש לא תגע הוא לא תאכל שהוא דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דמקדש ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה שמעינן אזהרה לטמא שנגע בקדש תו פריך בגמרא לריש לקיש דהא לר"ל מיבעי ליה קרא דבכל קדש לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקה דאיתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים ר"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה ר"י אמר אינו לוקה לטעמיה דאמר קרא טומאתו טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה הוא דכתיב וא"כ לר"ל איצטריך קרא ללאו דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים וא"כ היכי קאמר דאיצטריך קרא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש ותירצו דהא דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה מרבויא דבכל נפקא ולעולם דעיקר קרא אתא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש. העולה מסוגיא זו דבין לר"י ובין לר"ל אזהרה דטמא שאכל את התרומה נפקא מקרא דאיש איש מזרע אהרן וגו' ואליבא דכ"ע האי קרא מיירי בתרומה שהוא דבר השוה בזרעו של אהרן אך בקרא דבכל קדש נחלקו ר"ל ור"י דלר"ל האי קרא הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ונפקא לן מהאי קרא לאו לנוגע בשר קודש כשהוא טמא וכן נפקא לן לאו לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקת דמים ולר"י האי קרא אתא להזהיר על הטמא שנגע בתרומה אבל טמא שנגע בקדש לית ליה מהאי קרא וכן לר"י האוכל קודם זריקה כשהוא טמא אינו לוקה וכן לר"ל לית ליה אזהרה לטמא שנגע בתרומה ואמרינן תו התם תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה אלא באכילה ויש להסתפק אי ברייתא זו דאתיא כר"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה לטמא שאכל את הקדש אי ס"ל כר"ל בכל פרטיו דטמא שנגע בקדש לוקה מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכן טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים דלוקה מרבויא דכל דדוקא לר"י דמוקי להאי קרא בטמא שלא יגע בתרומה ל"ל הני פרטי דר"ל אבל לתנא דברייתא דמוקי לקרא לאזהרה דטמא שאכל בשר קדש הוא הדין דאית ליה כל מאי דאית ליה לר"ל או דילמא דאפשר דתנא דברייתא אף דאית ליה דקרא בטמא שנגע את הקדש משתעי מ"מ אפשר דלא דרש מדאפקיה בלשון נוגע וכן לא דרש בכל לרבויא ואת"ל דדרש מדאפקיה בלשון נוגע אפשר דרבויא דבכל דרש ליה לרבות את התרומה לנוגע וכדאיתא בריש פ"ק דשבועות עלה ו' ובפרק הערל עלה ע"ה ובפרק הערל גרסינן במים יובא וטמא עד הערב למה לי לנגיעה דתניא וטמא יכול לכל ת"ל וטהר הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה ואיפוך אנא מסתברא כי היכי דחמיר אכילה דתרומה מאכילה דמעשר ה"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר ואי בעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והאי דאפקיה בלשון נגיעה הכי קאמר נגיעה כאכילה והתוספות תמהו על סוגיא הלזו דכיון דמקרא דבכל נפקא נגיעה דתרומה א"כ במים יובא למה לי ותו דמסוגיא דפרק אלו הן הלוקין מוכח דהך ברייתא מוקי להאי קרא דבכל קדש בקדשים דמייתי מיניה סייעתא לר"ל ותירצו דהכא נמי בקדשים מיירי ואתא לשנויי דלא נימא ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כאכילה הכי נמי גבי תרומה ע"כ וא"ת אליבא דר"י דמוקי להאי קרא בנגיעת תרומה אם כן במים יובא למה לי וי"ל דר"י מוקי לקרא דבמים יובא וטהר חד למעשר וחד לקדשים וא"ת כפי הברייתא דפ"ק דשבועות דמוקי להאי קרא בקדשים ודרש רבוייא דבכל קדש לרבות התרומה א"כ קרא דבמים יובא ל"ל דהא מקרא דנפיק נגיעת קדשים נפיק מיניה נגיעה דתרומה דהא קרא בתרווייהו משתעי וי"ל דס"ד דרבוייא דבכל לא אתא אלא למשמעותיה דקרא דהיינו אכילה דבה משתעי קרא דומיא דמקדש אבל לנגיעה דאתיא מדרשא מדאפקיה קרא בלשון נגיעה אפשר דלא קאי ריבוייא עלה קמ"ל במים יובא דאף נגיעה דתרומה כאכילה. ודע שהתוס' הקשו עלה דברייתא דמוקי לקרא דבכל קדש באכילה ודרש רבוייא דבכל לרבות התרומה דלמה לי רבוייא לתרומה תיפוק ליה מאיש איש מזרע אהרן וכי תימא דדרש רבוייא לנגיעה דתרומה הא ליתא דא"כ קרא דבמים יובא למה לי דהא כתיב בכל קדש וע"כ לנגיעת תרומה אתי דאי לאכילה למה לי תיפוק ליה מקרא דאיש איש וכן נראה מן הסוגיא דלמאן דדריש בכל לרבות את התרומה רבוייא איצטריך לאכילה דמותיב מהאי ברייתא לרב שישא בריה דרב אידי דקאמר מי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא כו' ועל זה הקשה רבא ולא והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות התרומה ואי אמרת דרבוייא דבכל הוא לנגיעה הא גיורת ושפחה בנות מגע נינהו ותירצו התוס' דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו וכדאמרינן גבי קדשים דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת עוד הקשו דהך ברייתא לא אתיא לא כר"ל ולא כר"י משום דרי"ל דמוקי להאי קרא באכילה דרש רבוייא דבכל לאוכל לפני זריקה ולא לתרומה משום דנפקא ליה מקרא דאיש איש ור"י מוקי להאי קרא בנגיעת תרומה ותירץ ה"ר אפרים דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי דקרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש וא"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפיק אלא מהכא ואע"ג דהכא פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב בעל ב' ראיות מ"מ פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה אע"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו ע"כ. ואני תמיה דהא למאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות א"כ אזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא ליה מהאי קרא וא"כ בכל קדש לא תגע למה לי דהא ע"כ קרא באכילה מיירי דומיא דמקדש וליכא למימר דכוליה קרא לתרומה אתי דהא מדקאמר לרבות התרומה משמע דמלת בכל הוא דדריש כבר הקשו זה בגמרא ותירצו דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת נמצא דשלש מחלוקות יש בדבר דאליבא דמאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות נחלקו ר"ל ור"י בקרא דבכל קדש דלר"ל האי קרא הוא אזהרה לטמא שאכל את הקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה למדנו אזהרה לטמא שנגע בקדש ורבוייא דכל הוא לאוכל לפני זריקה ונגיעה דתרומה נפקא ליה מקרא דבמים יובא ולר"י קרא דבכל קדש הוא לנגיעת תרומה ואליבא דמאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות ואזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא לן מקרא דאיש איש וכן קרא דבכל קדש הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ואיצטריכו תרי קראי חד בזב וחד ביולדת ורבוייא דכל הוא לרבות התרומה כלומר לאזהרה דטמא שאכל התרומה: ויש לחקור בסוגיא זו דאליבא דר"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרת טמא שאכל את הקדש ורבוייא דבכל הוא לאוכל קודם זריקה א"כ מנא לן דבתרומה סגי בהערב שמש היכא דבר כפרה הוא אי משום דכתיב ובא השמש אימא ה"מ היכא דלאו בר כפרה הוא אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה דהא ליכא למימר משום דכתיב עד מלאת דהא האי קרא לר"ל מיירי בקדש וכן לר"י דמוקי האי קרא בנגיעת תרומה אכתי תיקשי אכילה מנא לן דסגי בהערב שמש דהא לר"י קרא לא מיירי כלל באכילה וכדמוכח מדברי התוספות וכן נראה מן הסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דאמרינן תניא כוותיה דר"ל מדמוקי לקרא באכילה שיש בו נטילת נשמה דומיא דקדש ואי לר"י נמי מיירי קרא באכילת תרומה ברייתא לא הוי תיובתיה דהא גבי תרומה נמי איכא נטילת נשמה שהרי הוא חייב מיתה בידי שמים וכ"ת דיליף אכילה מנגיעה דכי היכי דלנגיעה סגי בהערב שמש אף דבר כפרה הוא ה"נ לאכילה הא ליתא דהא פשיטא דנגיעה קיל מאכילה וליכא למיגמר אכילה מנגיעה. וע"ק דמסוגיא הלזו דפרק הערל מוכח דאף למאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות וקרא אתי לאזהרת אכילת תרומה אפ"ה מוקי לקרא דעד מלאת בתרומה וא"כ הדרא קושיין לדוכתה דבין לר"ל ובין לר"י קרא דעד מלאת לאו באכילת תרומה משתעי. ותו קשה לר"ל דהיכי ס"ד דקרא דבכל קדש מיירי דוקא בקדש דהא כתיב עד מלאת ימי טהרה ולקדשים כפרתה מעכבתה וכדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. ותו קשה דאמאי המתינו התוספות להקשות קושייתם עלה דהך לרבות את התרומה דהא מעיקרא שאמרו תרי קראי כתיבי ביולדת כו' היה להם להקשות דהיכי ס"ד לומר דקרא דעד מלאת מיירי בתרומה דהא הך דרשא לא אתיא לא כר"ל ולא כר"י. והנראה אצלי בכל זה דאליבא דכ"ע האי קרא דעד מלאת דהוא פסוק יתר כמ"ש התוספות בד"ה ימי בתרומה משתעי דמשמעותו דקרא הוא כיון שמלאו ימי טהרה וזה א"א לומר כי אם בתרומה דבקדשים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה דמהכרח זה כתבו התוספות פרק אלו הן הלוקין דמוקי ר"י להאי קרא בתרומה ומיהו ע"כ בין למר ובין למר קרא דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהא כתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת ולביאת מקדש פשיטא דמחוסר כפורים אסור מן התורה בביאת מקדש וכמ"ש רבינו בפ"ג מהלכות ביאת מקדש דין ז' וכ"ש לסברת הראב"ד דס"ל דמחוסר כפורים אית ביה כרת. וא"כ ע"כ האי קרא דעד מלאת מלתא באפי נפשיה הוא ומידרש לאכילת תרומה אליבא דכ"ע ללמדנו דאע"ג דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי אלא דברישא דקרא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש דלרבי יוחנן קרא דבכל קדש מוקי לה בנגיעת תרומה ולא בנגיעה דקדש משום דכתיב בתריה עד מלאת ואי כוליה קרא לא מיירי כי אם בקדשים לא יצדק לומר עד מלאת דאהיכא קאי קרא דקאמר עד מלאת ולעולם דמודה דקרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה משום יתורא דקרא ור"ל ס"ל דכי היכי דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבא הכי נמי לא קאי אל בכל קדש לא תגע ומש"ה מוקי לקרא בקדשים. וא"ת כפי מ"ש דאליבא דכ"ע קרא דעד מלאת מיירי בתרומה א"כ הא דאמרינן במכות דר"ל לא אמר כר"י משום דאזהרה דתרומה מאיש איש נפקא ת"ל מקרא דעד מלאת דהא אפילו לדידיה דמוקי לקרא בקדשים קרא דעד מלאת מיירי בתרומה י"ל דלדידיה דקרא בקדשים מיירי אף שנאמר דעד מלאת הוא בתרומה מ"מ ליכא אזהרה והוי דומיא דקרא דובא השמש שכתבו התוספות בפרק הערל ד"ה דאי דלא הוי אזהרה ומשום הכי איצטריך לאתויי קרא דאיש איש דהוא אזהרה גמורה והא דאמרינן ואי כתב רחמנא עד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה וכו' האי צריכותא איצטריך למאן דמוקי לקרא בתרומה אבל למאן דמוקי לקרא בקדשים בלאו האי טעמא איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. ולפי מה שכתבנו יתיישב מה שכתב הרא"ם בפרשת תזריע על מ"ש רש"י בכל קדש לרבות את התרומה והביא דברי התוספות דבפרק הערל וכתב ולבי מגמגם בזה דא"כ הא דבעי תלמודא ותלתא קראי בתרומה למה לי ומצריך להו לא אתיא לא אליבא דמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל שלש ראיות ולא למאן דמוקי ליה בבעל שתי ראיות דלמאן דמוקי ליה בבעל שלש ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כ"א ב' קרא דובא השמש וטהר וקרא דבכל קדש לא תגע ולמאן דמוקי נמי קרא דעד אשר יטהר בבעל שתי ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כי אם שנים קרא דעד אשר יטהר וקרא דובא השמש וטהר אבל קרא דבכל קדש לא תגע לר"י הוא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה ולר"ל הוא אזהרה לאוכל קדשים אבל אזהרת אוכל תרומה מפקי ליה מקרא דאיש איש מזרע אהרן ע"כ. וכבר כתבנו דאליבא דכ"ע קרא דעד מלאת דהוא מקרא יתירא לא מיתוקמא כי אם באכילת תרומה ואע"ג דרישא דקרא לא מיירי באכילת תרומה כיון דע"כ לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבוא ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה:
עוד ראיתי להרא"ם שם שהקשה ועוד אפילו למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות למה לא ידרשו קרא דבכל קדש לא תגע כדדריש רבי יוחנן או כר"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דקושיא זו תיקשי כפי סוגיית ההלכה דעבדי צריכותא דאיצטריכו ג' קראי דלכתוב רחמנא קרא דעד מלאת וקרא דובא השמש ולא לכתוב קרא דעד אשר יטהר והתוספות הוקשה להם קושיא זו בד"ה דאי וכתבו וליכא למימר דליכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה דטבול יום כו' כלומר דקרא דובא השמש אף שלמדנו הימנו דבעי הערב שמש מ"מ לא חשיב אזהרה כיון שלא בא הכתוב בלשון לאו ומש"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר שהוא לאו גמור לאזהרה וא"כ למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל שלש ראיות ומוקי לקרא בקדש ע"כ מוכרח הוא למידרש קרא דבכל קדש אזהרה לאוכל תרומה דאי לא אזהרה דאוכל תרומה מנין ודברי הרב בקושיא זו צריכים לי תלמוד. שוב ראיתי להרב בעל חידושי הלכות בפרק הערל שתמה על הרא"ם מטעמא דכתיבנא וגם בקושיא הראשונה של הרא"ם כתב בתירוצם כמו שכתבנו. עוד נ"ל שיש להכריח דאף למאן דלא דריש קרא דבכל קדש לתרומה דריש לקרא דעד מלאת בתרומה ממה שכתבו התוס' עלה דבכל קדש לרבות את התרומה ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן הא ע"כ איצטריך למיכתב גבי יולדת משום דבת כפרה היא וללמדנו דאפ"ה סגי בהערב שמש וכדאמרינן בגמרא. ואי קושייתם היא דלמה לי קרא דאיש איש תיפוק ליה מאזהרה דבכל קדש מלבד שאין לשונם מוכיח כן עוד קשה דהא איצטריך קרא דעד אשר יטהר משום דמקרא דעד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה ואי קושייתם היא דלכתוב עד מלאת וקרא דובא השמש היינו מה שהקשו בד"ה דאי מעד אשר יטהר ותו דתירוצם שכתבו ומיהו מצי למימר דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו אי קושייתם היא דלמה לי קרא דעד אשר יטהר לא היה להם לומר כי אם דאיצטריך גבי זב. אלא ודאי דכוונת התוספות היא דאפילו אי לא דרשינן לקרא דבכל קדש לתרומה מ"מ קרא דעד מלאת דרשינן לתרומה דאפילו דבר כפרה סגי בהערב שמש אלא שהוקשה להם דכיון דאית לן קרא דעד מלאת אזהרה למה לי דהא אזהרה מקרא דאיש איש נפקא והכרח זה נ"ל שהוא הכרח עצום בכוונת דברי התוספות ולפי זה מה שתירצו התוספות דאיצטריך גבי יולדת משום דהותר מכללו הכוונה היא דאיצטריך למיכתב אזהרה דאי לא הו"א נהי דאיסורא איכא נמי גבי יולדת כדכתיב עד מלאת אבל לאו ליכא כתב רחמנא בכל קדש לרבות את התרומה לומר דאף ביולדת איכא אזהרה אך קשה כיון דיולדת יש בה צד קולא משום דהותר מכללו מש"ה איצטריך אזהרה א"כ מנא לן בזב בעל שלש ראיות דסגי בהערב שמש אי משום יולדת דאף דהוי בר כפרה סגי בהערב שמש אימא דשאני יולדת כיון דהותר מכללו סגי בהערב שמש אף דהוי בר כפרה אבל זב בעל שלש ראיות כיון דבר כפרה הוא אימא דבעי כפרה ליטהר ואולי כיון דאשמעינן קרא דיולדת הושוה דינה לזב בין לאיסור בין לאזהרה מסתמא לכל דינם הושוה דאף בזב דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי. ודע שכפי תירוץ ראשון של תוספות דרשא זו דלרבות את התרומה היא מוסכמת מכל התנאים והא דאמרינן ואי כתב רחמנא ובא השמש ה"מ דלאו בר כפרה כו' ולא קאמר דאיצטריך קרא גבי יולדת משום דהותר מכללו היינו משום דכבר למדנו זה מקרא דבכל קדש ואייתר לן מקרא דעד מלאת ללמדנו דאפילו היכא דבר כפרה סגי בהערב שמש וא"ת כיון דאיצטריכו תרי אזהרות א"כ גבי קדשים אמאי לא איצטריך תרי אזהרות ולפי סוגיא זו ליכא כי אם חד אזהרה דהיינו בכל קדש וי"ל דכיון דחזינן דגבי תרומה זב ויולדת שוין ה"ה גבי קדשים ועוד י"ל דהאי תנא ס"ל דדוקא יולדת לא גמיר מזב משום דשאני זב דלא הותר מכללו אבל זב לעולם דגמיר מיולדת ולא אמרינן דשאני יולדת דמרובה טומאתה והיינו דאמרינן בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר ולא קאמר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דאינה מרובה טומאתו ומש"ה גבי תרומה איצטריך למיכתב אזהרה גבי יולדת דלא גמיר מזב כיון דהותר מכללו ואי כתב רחמנא גבי יולדת ה"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר אבל אי לאו האי טעמא לא צריך למיכתב אזהרה גבי זב ומש"ה גבי קדשים דכתיב אזהרתיה גבי יולדת לא צריך למיכתב גבי זב. וא"ת אכתי תיקשי שהרי מוכרחים אנו לומר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה וכמו שכתבו התוס' ד"ה דאי דלא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ולא לכתוב עד אשר יטהר אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא"כ גבי קדשים נמי ניבעי קרא גבי טבול יום דלאו בר כפרה לאזהרה הא ל"ק כלל דהא כבר כתבנו לעיל דע"כ לא אמרינן דאיצטריך אזהרה להיכא דלאו בר כפרה אלא היכא דלא יליף מבר כפרה כגון גבי תרומה דאיצטריך קרא דובא השמש משום דהו"א דהיכא דלאו בר כפרה סגי בטבילה לחודיה וכיון דאיצטריך קרא ללמדנו דגם זה בעי הערב שמש איצטריך למיכתב אזהרה אבל גבי קדשים דיליף אזהרה מיולדת ואין לחלק ביניהם בין היכא דבר כפרה להיכא דלאו בר כפרה ומעולם לא ס"ד דהיכא דלאו בר כפרה דסגי בטבילה לחודה דלא גרע מתרומה לא איצטריך אזהרה. אך קשה לי מנא ליה לסתמא דתלמודא דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל דגמיר זב מיולדת עד דאיצטריך לומר דכתיב עד אשר יטהר משום דהוה אמינא אפילו בלא טבילה אימא דס"ל דכי היכי דלא גמיר יולדת מזב הכי נמי לא גמיר זב מיולדת משום דמרובה טומאתה ומש"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר וכ"ת דמה שהכריחו לסתמא דתלמודא דלרבי ישמעאל גמר זב מיולדת הוא משום דלא כתיבי תרי אזהרות גבי קדשים וע"כ גמר זב מיולדת הא ליתא דכי היכי דלתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מוכרחים אנו לומר דכיון דאשמעינן גבי קדשים דזב ויולדת שוין תו לא איצטריכו ללמדנו גבי תרומה דפשיטא דגבי תרומה נמי זב ויולדת שוין אע"ג דלא כתיב אזהרה גבי תרומה כי אם ביולדת ה"נ נימא לרבי ישמעאל דקרא דעד אשר יטהר אתא לזב משום דלא גמיר מיולדת דמרובה טומאתה וכיון דלמדנו מתרומה דזב ויולדת שוין ה"ה גבי קדשים ומש"ה לא איצטריך למיכתב אזהרה כי אם ביולדת והדר גמיר זב מינה וצ"ע. עוד כתבו התוס' בסוף דבריהם ואע"ג דבקדשים מצריך תרי קראי כו'. ונ"ל דהמשך דברי התוספות כך הוא דבשלמא כפי תירוץ ראשון דהאי דרשא דבכל קדש הוא אליבא דרבי ישמעאל אף דאיצטריכו תרי אזהרות גבי תרומה מ"מ גבי קדשים לא איצטריך למיכתב גבי זב אזהרה משום דגמר מיולדת דבהך מלתא פליג רבי ישמעאל עם התנא דאליבא דתנא כי היכי דלא גמר יולדת מזב ה"נ לא גמר זב מיולדת ולרבי ישמעאל דוקא יולדת לא גמר מזב אבל זב גמר מיולדת אבל אליבא דרבינו אפרים דהך דרשא דבכל קדש הוא אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל כי היכי דלהאי תנא איצטריכו תרי קראי גבי קדשים משום דלא גמר זב מיולדת הכי נמי גבי תרומה ניבעי תרי קראי. אך עדיין לא נתקררה דעתי דהא לכל הפירושים יש להקשות לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מ"ש דגבי קדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת משום דלא גמרי מהדדי ולגבי תרומה לא מצריך תרי קראי ואם כן מאי שיאטה דקושיא זו על דברי הר"ר אפרים ואפשר לומר דמעיקרא הוה ס"ד דהא דאמרינן דאיצטריכו תרי קראי בקדשים משום דלא ילפי זב ויולדת מהדדי לאו דבעינן תרי אזהרות דבחדא אזהרה סגי או בזב או ביולדת כיון שכבר למדנו שהדין שוה בשניהם ותרי קראי דקדשים היינו קרא דעד אשר יטהר שהוא אזהרה וקרא דוכפר עליה הכהן ואע"ג דליכא אזהרה גבי יולדת מ"מ כיון שלמדנו דגם יולדת כפרתה מעכבתה ממילא איתרבאי נמי לאזהרה דומיא דיולדת ולפי זה גבי תרומה נמי איכא תרי קראי חד דבכל קדש דלא מיריי כי אם בתרומה ואידך קרא דובא השמש אבל כפי דברי הר"ר אפרים דמוקי להך דרשא דבכל קדש לרבות את התרומה לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ומדקאמר לרבות את התרומה אלמא פשטיה דקרא בקדשים מיירי אלא דמרבוייא דבכל הוא דאמרינן לרבות את התרומה א"כ איצטריכו תרי אזהרות גבי קדשים אם כן תיקשי דאמאי גבי תרומה לא איצטריכו תרי אזהרות. הכלל העולה ממה שכתבנו דלרבי ישמעאל קרא דאיש איש הוא אזהרה לאכילת תרומה וקרא מיירי בגברא דלאו בר כפרה דומיא דטמא נפש והוכרח רבי ישמעאל לומר זה דאל"ת הכי קרא דעד מלאת למה לי אלא ודאי דקרא דאיש איש מיירי במילתא דלאו בר כפרה ואיצטריך עד מלאת ללמדנו דאף במילתא דבר כפרה סגי בהערב שמש ותלתא קראי כתיבי בתרומה וכולהו איצטריכו וכדאיתא בגמרא וקרא דבכל קדש לא אתי כלל לאזהרת אכילת תרומה אלא דרש לקרא או כר"ל או כר"י ומ"מ קרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה אליבא דכ"ע וכדכתיבנא לעיל אלא דאליבא דר"י אפשר דמיירי בין בנגיעה בין באכילה דתרומה ואליבא דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל דקרא דאיש איש מיירי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט ואם כן ע"כ קרא דאיש איש בקדשים מיירי דאי בתרומה עד מלאת למה לי הרי כבר למדנו מקרא דאיש איש דאפילו דאית ביה כפרה בהערב שמש סגי אלא ודאי דהאי קרא בקדשים מיירי וא"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה ועל כן דרש לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה ונפקא לן אזהרה דאכילת תרומה מהכא ואיצטריך עד מלאת לומר דאפילו דבר כפרה בהערב שמש סגי ואיצטריך קרא דובא השמש לומר דאפי' דלאו בר כפרה בעי הערב שמש ואיצטריכו תרי אזהרות בקדשים משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וא"כ מנא לן דקרא דאיש איש מיירי בקדשים אימא דלעולם מיירי בתרומה ואיצטריכו תרי קראי בתרומה משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וי"ל כמ"ש התוספות דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב וליולדת אלא דוקא לקדש שצריך להמתין על הכפרה ואף כפי התירוץ האחר דתרומה גמר מקדשים מ"מ ניחא טפי לאוקומי תרי אזהרות בקדשים מתרומה וא"ת מנא לן דהאי תנא מוקי לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה דמשמע דקרא איירי בקדשים ותרומה אימא דלא מיירי כי אם באכילת תרומה דוקא כדקאמר ר"י דלא מיירי כי אם בנגיעת תרומה וי"ל דברייתא היא שנוייה בת"כ וכמ"ש התוס' בפ"ק דשבועות עלה ז' ד"ה ואימא ע"כ לא אתיא אלא כתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ועוד דכיון דההכרח שיש לנו דהאי קרא באכילה איירי הוא מהיקשא דואל המקדש לא תבוא מסתמא דקרא איירי בקדשים נמי שהם דומים יותר לביאת מקדש דבשניהם איכא כרת וי"ל דמן הסוגיא נראה דלהאי תנא דמוקי לקרא דאיש איש בקדשים מקרא דעד אשר יטהר למדנו דכפרתו מעכבתו דהא אמרינן דאם כתב בזב דלא הותר מכללו כו' וטעמא דמילתא כבר כתבנו לעיל משום דמסתמא בגמר טהרתו משתעי קרא דהיינו הבאת כפרתו ואפ"ה איצטריך למיכתב קרא דבכל קדש שהוא אזהרה לקדש נמי וקרא דוכפר לומר דאפילו ביולדת איכא אזהרה וכפרתה מעכבתה ואי לא הוה כתוב כי אם וכפר עליה ה"א נהי דגבי יולדת כפרתה מעכבתה מ"מ נהי דאיסורא איכא אזהרה ליכא אבל השתא דכתיב אזהרה ביולדת מסתמא אף במחוסרת כפרה דכתיבא בההיא פרשתא דמעכבתה איכא אזהרה וא"כ גבי תרומה מנא לן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה דהא ליכא קרא לטבול יום דלאו בר כפרה כי אם מקרא דובא השמש מאי אית לך למימר דכיון דכתיב ביה איסורא מסתמא אזהרה נמי איכא דהיינו מקרא דבכל קדש א"כ גבי קדשים למה לי תרי אזהרות בחדא אזהרה סגי דהיינו מאיש איש כיון דכבר כתיב גבי יולדת וכפר עליה וכיון דאיסורא איכא מסתמא איתרבאי גם לאזהרה וליכא למימר דתרומה יליף מקדשים וכמ"ש התוספות בד"ה והכתיב דהא לא דמו אהדדי דבשלמא לומר דזב ויולדת שוין בתרומה ניחא דגמרינן מקדשים אבל לטבול יום דלאו בר כפרה היכי גמרינן מקדשים לאזהרה. ודע דרבינו בריש פ"ז מהלכות תרומות פסק כרבי ישמעאל דקרא דאיש איש אתי לאזהרת אכילת תרומה ובפח"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י"ב כתב דאזהרת הקדשים הוא מקרא דבכל קדש ופסק כר"ל לגבי ר"י משום דאמרינן בגמרא דתניא כוותיה דר"ל וכמ"ש שם מרן. ודע דבעינן איסור נגיעם נחלקו ר"ל ור"י בפרק אלו הן הלוקין דלר"ל טמא שנגע בקדש לוקה ואזהרתיה מקרא דבכל קדש לא תגע ולר"י אינו לוקה משום דהאי קרא אתי לאזהרת נגיעת תרומה ומפשטא דשמועה נראה דלר"י טמא שנגע בתרומה לוקה מדקאמר ההוא אזהרה לתרומה. אך התוס' לא גרסי כי אם ההוא לתרומה הוא דאתא ואפ"ה הוקשה להם דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה ר"י לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר"ש מדרויש דה"ק ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתא לאשמועי' דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה. והנראה מכוונתם הוא דפשיטא להו דטבול יום דעלמא פוסל את התרומה והיינו מקרא דמייתי בפרק הערל (דף ע"ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר. ואמרינן התם דאיצטריך האי קרא לנגיעה דתרומה כלומר דפוסל את התרומה והכא אשמעינן האי קרא דבכל קדש דגם זו עד מלאת ימי טהרה חשיבא כטבולת יום ארוך ופוסלת את התרומה. עוד הקשו התוספות דמ"מ קשה דאיך קאמר ר"י דקרא דכתיב בה קדש דמיירי לתרומה וי"ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה א"כ ע"כ צריך לאוקומה בתרומה דלקדשים (נפקא לן) מג"ש דטומאתו טומאתו גמר לה. ויש לתמוה דהא ג"ש איצטריך לאכילה דלית לן אזהרה לטמא שאכל קדשים כי אם מג"ש זו וקרא דבכל קדש איצטריך לנגיעה ולעולם דמיירי בנגיעה דקדשים וכבר הקשה קושיא זו הרב בעל חידושי הלכות יע"ש (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר פי"ב מהלכות תרומות דין א'):
ברטנורא
ושלש טהרות ביולדת. והוא הדין בזב בעל שלש ראיות, ובזבה. דבכולהו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, הרי שלש טהרות. והאי דנקט יולדת טפי מזב וזבה, משום דביולדת כתיב בהדיא (שם י״כ) וכפר עליה הכהן וטהרה, לאכילת קדשים: