פרשנות מצטטת על ויקרא יז:ב

ראשי המטות. חָלַק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים לְלַמְּדָם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמִנַּיִן שֶׁאַף שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות ל"ד) "וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וּמָה רָאָה לְאָמְרָהּ כָּאן? לִמֵּד שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים בְּיָחִיד מֻמְחֶה, וְאִם אֵין יָחִיד מֻמְחֶה, מֵפֵר בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת; אוֹ יָכוֹל שֶׁלֹּא אָמַר מֹשֶׁה פָרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לַנְּשִׂיאִים בִּלְבַד? נֶאֱמַר כָּאן "זֶה הַדָּבָר" וְנֶאֱמַר בִּשְׁחוּטֵי חוּץ (ויקרא י"ז) "זֶה הַדָּבָר", מַה לְּהַלָּן נֶאֶמְרָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל — שֶׁנֶּאֱמַר "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן" וְגוֹ' — אַף זוֹ נֶאֶמְרָה לְכֻלָּן (ספרי; נדרים ע"ח):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת – לֹא הִקְדִּים הַכָּתוּב לֵאמֹר בְּכָאן ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'״ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּפָרָשַׁת שְׁחוּטֵי חוּץ (ויקרא י״ז:ב') וּבִשְׁאָר פָּרָשִׁיּוֹת, אֲבָל הִזְכִּיר זֶה בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה שֶׁאָמַר ״אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה״ (במדבר ל':י״ז). וּבְפָרָשַׁת "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" נֶאֱמַר ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ״ (ויקרא ט':ו'), וְלֹא הִזְכִּיר הַצַּוָּאָה כְּלָל. וְכֵן בְּפָרָשַׁת הַמָּן ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ״ וְגוֹ' (שמות ט״ז:ל״ב). וְ"רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הֵם נְשִׂיאֵי הַדְּגָלִים שֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתָם הַמַּטּוֹת עַל דִּגְלֵיהֶם אַחַר שֶׁמֵּתוּ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וַחֲבֵרָיו. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיוּ הַנִּזְכָּרִים בְּפָרָשַׁת הַנַּחֲלָה ״אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ״ (במדבר ל״ד:י״ז), אוֹ שֶׁהָיוּ אֲחֵרִים, כִּי שָׁם יְדַבֵּר הַכָּתוּב עַל הֶעָתִיד, כִּי בְּעֵת חִלּוּק הָאָרֶץ יִהְיוּ הַנִּזְכָּרִים חַיִּים וְיַעַמְדוּ עֲלֵיהֶם. וְטַעַם ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת״, כִּי אֵין צֹרֶךְ לְלַמֵּד לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁהָאָב וְהַבַּעַל יְכוֹלִין לְהָפֵר נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְאוּלַי צָרִיךְ לְהַעֲלִים אֵלֶּה הַחֻקִּים מֵהֶם שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים, אֲבָל לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיהֶם לִמֵּד הַמִּשְׁפָּט. וְיִרְמֹז עוֹד לְמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ (נדרים ע״ח) כִּי לְרָאשֵׁי הַמַּטּוֹת יָד וָשֵׁם בַּנְּדָרִים יוֹתֵר מִשְּׁאָר הָעָם, שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה מַתִּיר הַנֶּדֶר. וְהִנֵּה הֶתֵּר הַנְּדָרִים לֹא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה, אֲבָל הוּא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. תְּלָאוֹ הַכָּתוּב בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (חגיגה י'): הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶׁיִּסְמֹכוּ, אֶלָּא שֶׁרָמַז לוֹ הַכָּתוּב ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ (במדבר ל':ג'), כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא אָמַר ״לֹא יַעֲבֹר עַל דְּבָרוֹ״, אֲבָל צִוָּה שֶׁלֹּא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַּנֶּדֶר חִלּוּל, כִּי בְּבוֹאוֹ לְבֵית דִּין וְיִמְצְאוּ לוֹ פֶּתַח וְנִחַם עָלָיו וְהֵם יִמְחֲלוּ לוֹ, אֵינֶנּוּ מְחַלֵּל אוֹתוֹ. וְהַטַּעַם בָּזֶה כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי, שֶׁעָשָׂה הֶתֵּר הַנֶּדֶר וְהַשְּׁבוּעָה כְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יֵאָמְרוּ אֶלָּא לָרְאוּיִים לָהֶם וְיִכָּתְבוּ בִּרְמִיזָה. וּבָאָה הַפָּרָשָׁה הַזֹּאת בְּכָאן מִפְּנֵי שֶׁהִזְכִּיר נִדְרֵי גָבוֹהַּ, "לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבוֹתֵיכֶם לְעוֹלוֹתֵיכֶם וּלְמִנְחוֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם״ (במדבר כ״ט:ל״ט). אָמַר עוֹד: מִלְּבַד אֵלֶּה הַנְּדָרִים הַנִּזְכָּרִים יֵשׁ עוֹד נִדְרֵי הֶדְיוֹט, וּכְכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁל אָדָם חַיָּב לְקַיֵּם וְלַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר אָסַר עַל נַפְשׁוֹ, וּבְכֻלָּן לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ:

חלק כבוד לנשיאים. פירוש, הא דכתיב "אל ראשי המטות", והלא לכל ישראל נאמרה פרשה זאת, כדילפינן הכא מגזירה שוה ד"זה הדבר" משחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) , אלא מה שכתב "ראשי המטות", כדי לחלוק כבוד לנשיאים ללמדם תחילה. ומה שלא התחיל רש"י בגזירה שוה ד"זה הדבר", והוי ליה למימר "ראשי המטות" – 'יכול לראשי המטות בלבד נאמרה הפרשה, תלמוד לומר "זה הדבר" וכו', אם כן למה נאמר "ראשי המטות", אלא שחלק כבוד', משום דהשתא איירי בלמוד הפרשה של נדרים, ואין צריך להביא ראיה שנאמרה הפרשה לכל ישראל, דפשיטא, דמאי שנא פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה (ר' שמות לד, לב), ועל כרחך אנו צריכין לומר דבא הכתוב לחלוק כבוד לנשיאים, בלא גזירה שוה ד"זה הדבר", אלא עד לבסוף, דקרא אתיא לומר שהפרת נדרים ביחיד מומחה ובג' הדיוטות, אז צריכין אנו לגזירה שוה, דקשה לן, שמא קרא אתא שלא נאמרה פרשה זו אלא דווקא לנשיאים, שהם שייכים בה יותר, לכך הוצרך גזירה שוה כדלקמן: