פרשנות מצטטת על ויקרא י:ו

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'. חטאו באש ולקו באש, ומיתה זו שהזכיר הכתוב וימותו לפני ה', היתה פרוד הנשמה מן הגוף, שנכנסה האש בתוך גופם דרך חוטמיהם ואז נפרדה נפשם מגופם, כי אין לומר שנשרפה נשמתם ח"ו שהרי קרובי קראם הכתוב (ויקרא י׳:ג׳) בקרובי אקדש, ואמרו רז"ל אמר משה לאהרן אחי יודע הייתי שיקדש הבית והייתי סבור או בי או בך, עכשיו יודע אני שהם גדולים ממני וממך. ואין ספק כי מעלת נפשם גדולה לעוה"ב, שהרי מיתתם היתה כפרה על עונותם שלכך נזכרה מיתתם ביוה"כ בפרשת אחרי מות. וכן מצינו בירושלמי דמסכת יומא (א, א), מפני מה נזכרה מיתתן של נדב ואביהוא ביום הכיפורים ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת. וגם אין לומר שנשרף גופם ומלבושם, שהרי הכתוב מעיד וישאום בכתנותם, כי חק הכהונה להיות להם כתונת כענין שנאמר (שמות כ״ח:מ׳) ולבני אהרן תעשה כתנות, ומיתה זו קראה הכתוב שרפה הוא שכתוב (ויקרא י׳:ו׳) יבכו את השרפה אשר שרף ה'.

וי"א כי טעם פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם. שדחה אותם, כי חשב שהנשים לא יתנו להם נזמיהן גם זה הבל כי לעולם הנשים ברשות האנשים הנה, ומהקדמונים על דרך סברא שאמרו כי ראה אהרן שנהרג חור על כן פחד ועשה את העגל והעד שלא מצאנו חור נזכר אחרי כן, ג"כ רחוק להיות חור צדיק מאהרן, ואחר שעשה אהרן ע"ז, איךְ כיהן לשם, ודבר קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט ב) דרש הוא גם עדות חור בטלה, ואם לא יראו לנו נחשון בתורה, אחר שהקריב קרבנו, א"כ נאמר כי נהרג, ואחרים אמרו כי רימו את אהרן, והם צורת עגל יצוקה, והשליך אהרן את הזהב, והנה יצא צורת עגל והוא לא ידע ועדותם ואשליכהו באש (פ' כד) גם זה הבל כי אהרן איננו צורף ויאמר הגאון כי דעת אהרן היתה לגלות סוד עובדי ע"ז, כטעם יהוא שעשה בעקבה ועדותו כי פרוע הוא, ופירושו על דעתו גלוי, כמו ראשיכם אל תפרעו (ויקרא י, ו) לא על דעתי שניהם ואמר כי התאנף השם באהרן בעבור שהמתין עד בוא משה, ולא הרגם מיד, והמתנה זו היתה סבה לשבור הלוחות:

וחומרת. כווצת. לשון חמרמרו מעי (איכה א). וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם (ויקרא י׳:ו׳) וכל בית ישראל יבכו את השרפה, ולא נשרפו גופתם דהא כתיב (שם) ויקרבו וישאום בכותנותם, הכא נמי מתקיימת מצות שרפה אף על פי שאין נשרפים אלא בני מעים בלבד. והכי עדיף טפי, דכתיב (שם י״ט) ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה:

פרע. נָקוּד פַּתָּח קָטָן אַף שֶׁהוּא דָּבוּק לִשְׂעַר רֹאשׁוֹ — פֶּרַע שֶׁל שֵׂעָר, וּפֵרוּשׁ שֶׁל פֶּרַע, גִּדּוּל שֶׁל שֵׂעָר, וְכֵן "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" (ויקרא כ"א), וְאֵין קָרוּי פֶּרַע פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם (ספרי; סנהדרין כ"ב):