וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו׃
רש"י
והרי לאו דטומאה - דאין שוה בכל דאין ישראל מוזהרין שלא ליגע דכתיב (ויקרא כא) אמור אל הכהנים כהנים מוזהרין ולא ישראל:
רי"ף
(ויקרא כ״א:א׳) ויאמר *ספרא ריש פ' אמורה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אין מיטמאין למתים ומיטמאות הן בנות אהרן למתים:
רלב"ג
התועלת הראשון הוא במצות והוא שלא יטמא אחד מהכהנים למת זולתי לקרוביו הנזכרים בזאת הפרשה ולא כהן גדול למת אפילו היה מקרוביו וכבר התבאר התועלת המגיע מזאת האזהרה במה שקדם: