וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל־מִחוּץ֙ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל עָשׂ֔וּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
מרבה לספר
אחד מי יודע וכו' פיוט זה וגם חד גדי' אמרו שמצאו גנוז בין כותלי בית המדרש בגרמיזא ולא נודע מי הוא המחברו. וקבעו לאומרו בליל שימורים. והדבר צריך טעם כי הוא מותיב והוא מפרק. וגם למה קבעו לאומרו בלילי פסחים. ורבי' אמרו חלק'. ואף חלקי אמרה נפשי. ואומר שאלו י"ג דברים הם נתינ' טעם על י"ג דברים שסידר בעל הגדה בשלש עשרה דיינו עד כניס' ארץ ישראל:
שפתי חכמים
אפי' נפלים במשמע כו'. (הרא"ם) גם זה קבלה בידם לדרוש כך דאל"כ נמעט מאיש את הקטן ונרבה מכל נפש אשה טומטום ואנדרוגינוס. וכן גבי ואיש כי יכה שאינו אלא בהכאה שיש בו מיתה דאל"כ למה לא דריש איפכא לומר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה ת"ל ואיש כי יכה אפילו הכאה בלא מיתה וכו' ע"ש באורך ולא הבאתי דבריו אלא ההכרחים לפירש"י לכן קצרתי במקום שאין צריך להאריך אבל תימא א"כ היאך חייב דמי ולדות הא מחייב מיתה וי"ל היכא דלא נתכוין לולדות כדאשכחן לר' שדרש ונתת נפש תחת נפש ממון א"נ דהא דמחייב אנפל היינו לאחר שנולד אבל קודם שנולד לא מחייב וכו' תוספות סנהדרין דף פ"ד:
הדר זקנים
ונוקב שם ה' ומקלל שם. כמו מה אקוב. אמת שפשט ידו בעיקר. ובני ישראל עשו קיימו מה שכתוב בפרשה: