פרשנות מצטטת על יונה ב:יא

וזה כי השכל כו', הנה הרב בתשובתו זאת, עשאה ד' חלקים כנגד ד' חלקי הקושיא שזכרתי, ובזה התחיל החלק הראשון להשיב על מה שאמר המקשה, שהיה הכוונה ראשונה באדם שיהיה כשאר ב"ח, ולזה השיב הרב שהשכל אשר השפיע הבורא על האדם ר"ל בתחלת בריאתו, שבעבור זה אמר הבורא, והוא שלמותו האחרון, ר"ל שלא היה הכחניות וההשכלה שהוא השלמות הראשון, כי אם שלמותו בפעל, שהוא שלמותו האחרון, הנה השכל הזה הפעליי לא הגיע לאדם אחרי החטא, אבל הגיע אליו בתחלת הבריאה קודם המרי. והנה נתן הרב בזה שתי ראיות, הא' אמרו ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ר"ל שכיון שבתחלת הבריאה נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויברא אלהים את האדם בצלמו, והיה שהצלם והדמות ההוא נאמר על ההשכלה בפעל, כמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, הנה א"כ זה ממה שיורה שנברא משכיל בפועל לא כבהמות שאין להם שכל ולא מחשבה. והראיה הב' הוא אמרו ובגללו דבר אתו וצוה אותו, ר"ל שקודם החטא נאמר ויצו ה' אלהים על האדם, ואם היה מדבר אתו ומצוה אותו ידוע הוא שלא היה בהמה כי אם בעל שכל, וזה אמרו ולא היתה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ירצה באמרו ולא היתה הצואה לבהמות שאין להם הבנה ולא שכל בכח. ורצה באמרו ולא למי שאין לו שכל שגם לא יהיה הצואה לילדים, שעם היות שבהם שכל בכח. הנה אינו להם בפעל, כי הצואה תהיה למשכיל בפעל, ולא תאבה למה שכתב האפודי שרמז הרב לאמרו, ולא היתה הצוואה לבהמות, למאמר ויאמר ה' לדג (יונה ב' י"א) ולפרק מ"ח חלק ב', כי הרב בזה לא כוון אליו ולא עלתה על לבו:

וילכו שלמה וכל הקהל עמו וגו'. וכן דרך הפסוקים לקצר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אמר לו להקיא ויקא וכן (לעיל כ"א) ו אמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה:

את הקשואים ואת האבטיחים. היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם, וידוע כי היו בארץ מצרים פירות לרוב וכענין שכתוב (בראשית י״ג:י׳) כגן ה' כארץ מצרים, אבל לא הזכירו מן הפירות החשובים כי מהחשובים לא היו נותנין להם. וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שנצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שנצודו בו ביום לא היו נותנים להם, ועל כן לא אמר זכרנו את הדגים או שיאמר זכרנו את הדג כי בכל מקום שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז׳:כ״א) והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב׳:א׳) וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה, הוא שכתוב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ומזה אמר (שם ) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת הוא כיושב בשאול. ומה שאמר אח"כ (שם) ויאמר ה' לדג ויקא וגו', דג שני היה לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו אל היבשה. וכלל הדבר כי היו קצים במתנה החשובה וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה, ועל כן הזכיר בכל הפרשה העם שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא קברות התאוה, והוא תבערה שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש שם התאוו תאוה, ומזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים ג"כ פרשת מרגלים שהיו מוציאי דבת הארץ.

שכינה עמהם - שנאמר (יונה ב׳:י״א) ויאמר ה' לדג:

ויאמר ה' למלאך. להשיב חרבו וישב חרבו אל נדנה וכן ויאמר ה', לדג ויקא את יונה וגו':