פרשנות מצטטת על יחזקאל יז:יג

איל קשה. 'איל' לשון חוזק כמו "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל, יז) שהוא חזק וקשה דהיינו בן ב' שנים:

לפי שהעת גדרוהו החוקרים שהוא תכלית העבר והתחלת העתיד ובזה אין אנו יוצאים מהקדמות ח״ו לזה האירה לנו התורה ואמרה בראשית ברא. כלומר בזמן שהוא ראשית לבד ולא תכלית העבר כי יצדק מאמרם לאחר הבריאה שהדברים נמשכים בדרך טבע אבל לא יצדקו בתחלת הבריאה שנבראו הנמצאים ע״ד פלא וביכולת בלתי בעל תכלית ולזה לא נזכר במעשה בראשית שם יקו״ק אלא שם אלהים כלומר בעל היכולת מן (יחזקאל י״ז:י״ג) ואת אילי הארץ לקח:

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. הוֹרָה בִּפְסוּקִים אֵלּוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים מְהַפְּכִים מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים וְהָרְשָׁעִים מְהַפְּכִים מִדַּת הָרַחֲמִים לְדִין, זֶהוּ שֶׁאָמַר ״עָזִּי״, עֹז זֶה הַיְינוּ תֹּקֶף וְחֹזֶק שֶׁל מִדַּת הַדִּין, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא ב) ״ה׳ בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ״, שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִדַּת הַדִּין שֶׁנִּקְרָא עֹז מִכָּל מָקוֹם יִשְׂמַח בָּהּ צַדִּיק, כִּי שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפְּטֵי ה׳ אֱמֶת, ״וּבִישׁוּעָתְךָ״ דְּהַיְינוּ מִדַּת הָרַחֲמִים ״מַה יָּגֶל מְאֹד״. ״וְזִמְרָת״ לְשׁוֹן כְּרִיתָה, מִלְּשׁוֹן ״כַּרְמְךָ לֹא תִזְמֹר״, וְגַם זֶה מוֹרֶה עַל מִדַּת הַדִּין, וְגַם שֵׁם שֶׁל י״ה מוֹרֶה עַל מִדַּת הַדִּין כִּמְבֹאָר בְּרַבֵּינוּ בְּחַיֵּי עַל פָּסוּק ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה׳ בַּעֲמָלֵק״ (שמות יז טז). וְכָל אֵלּוּ הַמִּתְיַחֲסִים אַחַר מִדַּת הַדִּין, מִכָּל מָקוֹם ״וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה״, שֶׁנֶּהֶפְכוּ לִי לְרַחֲמִים וְלִתְשׁוּעָה, וְזֶה דִּקְדּוּק נָכוֹן בְּתוֹסֶפֶת וָי״ו שֶׁל וַיְהִי. וּבַדִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה עִמִּי חֶסֶד זֶה מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּי גַּם אֲנִי מְבָרֵךְ אֶת ה׳ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי מְבָרְכוֹ עַל הַטּוֹבָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵרֵעוּ הַמִּצְרִים לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ מִכָּל מָקוֹם אֲנִי מְרוֹמֵם שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ עַל כֹּל, זֶה שֶׁאָמַר ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ״. ״אֵלִי״ וֶ״אֱלֹהֵי״ הַכֹּל רֶמֶז לְמִדַּת הַדִּין כִּי ״אֵל״ לְשׁוֹן חֹזֶק וָתֹקֶף, וְאַף עַל פִּי שֶׁרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא (שמות לד ו) ״אֵל״ – מִדַּת הָרַחֲמִים, וּרְאָיָתוֹ מִן פָּסוּק (תהלים כב ב) ״אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי״, הָרְאָיָה אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי הַצַּדִּיקִים מְהַפְּכִים דִּין לְרַחֲמִים, עַל כֵּן בִּקֵּשׁ שֶׁגַּם אֵל לֹא יַעַזְבֶנּוּ, וְעִקַּר הַלָּשׁוֹן הוּא לְשׁוֹן יְכֹלֶת, כְּמוֹ ״וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח״ (יחזקאל יז יג). זֶה שֶׁאָמַר ״זֶה אֵלִי״ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְנַהֵג עִמִּי בְּמִדַּת הַדִּין, מִכָּל מָקוֹם ״אַנְוֵהוּ״, אֲסַפֵּר נוֹיוֹ וְשִׁבְחוֹ, וְכֵן ״אֱלֹהֵי אָבִי״ שֶׁגַּם לַאֲבוֹתֵינוּ הֵרֵעוּ הַמִּצְרִים, מִכָּל מָקוֹם ״וַאֲרֹמְמֶנְהוּ״ עַל זֶה.