פרשנות מצטטת על יחזקאל כב:כד

כבכורה. יונתן תרגם כבכורא משמע שהה"א אינה לכנוי וכן כתב רד"ק בפירוש ובמכלול דף ל"ב ודף רכ"ח והינה לכינוי רק לתפארת הקריאה ולרש"י מפיק הה"א לכינוי וזהו חד מן י"א זוגים חד מפיק ועיין מה שאכתוב ביחזקאל כ"ב על לא גשמה":

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום. פרש״‎י מכאן אתה למד כמה היתה התבה משוקעת במים וכו׳‎ וא״‎ת הרי קים לן שבראש חדש אב נראו ראשי ההרים ובראש חדש תשרי חזרו המים לסדרן ראשון כדכתיב בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ הרי שחסרו בס׳‎ יום הללו כל גובה ההרים ודבר גלוי הוא שיש הרים גבוהים יותר מט״‎ו אמה הרי שחסרו יותר מאמה לד׳‎ ימים, ואין לתרץ כיון שהתחילו לחסור חסרו הרבה אם כן לא תוכיח שיקוע התיבה במים אחת עשרה אמה, אלא י״‎ל שההרים ממעטים הרבה מחללו של עולם לפיכך חסרו כל גבהות של הרים בששים יום אבל למעלה מן ההרים חללו של עולם שוה ומשם ולמעלה חסרו אמה לכל ד׳‎ ימים כמו שפרש״‎י וראיה לדבר שלא מצינו לשון חסרון, כתיב: משנראו ראשי ההרים, למדך שאינו חשוב חסרון פשוט. ועוד פרש״‎י ואם אתה אומר שביעי לירידה אין זה סיון כלומר אין זה שביעי אלא אייר ואם כן איך תפרש ותנח התיבה באייר בחדש השביעי לירידה בי״‎ז יום לחדש הרי עדיין לא כלתה תגבורת המים כמו שאמרנו שלא כלו המ׳‎ יום של גשמים וק״‎נ של תגבורת עד א׳‎ בסיון. והוא הסדר של כל ימות שנת המבול לשיטת רש״‎י נ״‎ע. בחדש השביעי הוא מרחשון דקיימא לן במסכת ר״‎ה ובסדר עולם חכמים אומרים כדברי רבי אליעזר למבול וכדברי רבי יהושע לתקופה בשבעה עשר יום לחדש, נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת וגו', ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה מעלות השחר של י״‎ז במרחשון עד עלות השחר של כ״‎ח בכסלו ויהי המבול ארבעים יום וגו', ויסכרו מעינת תהום וגו', ויגברו המים, ותלך התבה על פני המים. חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים. ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום מעלות השחר של כ״‎ח בכסלו עד צאת הכוכבים של אחד בסיון מיד ויזכור אלקים את נח ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום כלומר התחילו לחסור בסוף חמשים ומאת יום הללו שכלו באחד בסיון, ותנח התבה בחדש השביעי בסיון שביעי לפסיקת הגשמים בי״‎ז יום לחדש, והמים היו הלוך וחסור מבאחד בסיון עד אב החדש העשירי לירידת הגשמים, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים כלומר החמש עשרה אמה שגברו המים על ההרים חסרו מבאחד בסיון עד אחד באב לארבעת ימים חסרו אמה ויהי מקץ ארבעים יום משנראו ראשי ההרים וכלו בעשרה באלול באותו יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב וגו', ויחל שבעת ימים כמו שפרש״‎י, וישלח את היונה ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו וגו׳‎ ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מאתו. ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה שלקחתו בזיתים שבראשי ההרים. וי״‎א מהר המשחה הביאתו דלא טפת ארעא דישראל במבול כדכתיב לא גושמה ביום זעם, וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד, מיד ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים וגו', ובמרחשון בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ. יש תוהים על פרש״‎י מי דחקו לפרש מקץ ארבעים יום דהיינו משנראו ראשי ההרים אם כן למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה הרי יש ארבעים ושבעה ימים משנראו ראשי ההרים עד שנשתלחה היונה והיתה יכולה לנוח על גבי כמה הרים. ויש דוחים זה בקש ואומרים שלא נתגלו פני הבקעה, אין זה מנוח, ומשקול הדעת י״‎ל שדעתו של פרש״‎י היה לומר שכל הפרשה כולה על הסדר נאמרה ומה שלא יספה היונה שוב אליו עוד כשנשתלחה באחרונה היינו באחד בתשרי כשחרבו המים. יש מתחילין למנות החמשים ומאת יום מי״‎ז במרחשון וכוללים בהן המ׳‎ יום של ירידת גשמים ומונין בחדש השביעי לירידה כמו שאנו מונים עשירי לירידה וה״‎ק ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום, שיש מט״‎ז במרחשון עד עשרים בניסן ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום שכלים בעשרים בניסן ובאותו יום התחילו לחסור ותנח התבה באייר בחדש השביעי לירידה בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים וחסרו הט״‎ו אמה שעל ראשי ההרים בצ״‎ה ימים שיש מעשרים בניסן עד א׳‎ באב אמה לששה ימים וחצי. וי״‎מ סוף פרשה זו אחר שטת סדר עולם ויהי מקץ ארבעים יום שהתחילו המים לחסור דהיינו מבאחד בסיון עד עשרה בתמוז מיד ויפתח נח את חלון התבה וגו׳‎ וישלח את הערב וגו', וייחל עוד שבעת ימים וישלח את היונה ולא יספה שוב הלכה וישבה לה על ההרים אותו היום ראש חדש אב היה כדכתיב בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים זהו אב דעשירי למרחשון שבו ירדו הגשמים שמקצת החדש ככולו אבל אין לומר על אלול דהוא עשירי לכסלו שבו פסקו הגשמים דאם כן בשילוח שלישי אמאי לא יספה היונה שוב אליו עוד להיכן הלכה הרי אתה רוצה לומר לא נראו ראשי ההרים עד אחד באלול ואל תתמה על מקרא זה של והמים היו הלוך וחסור וגו׳‎ לומר איך נקבע קודם שליחות היונה אלא מתוך שהתחיל לספר חסרון המים שחסרו מבאחד בסיון עד שנחה התבה הולך וגומר החסרון עד שנראו ראשי ההרים ומבאחד באב עד אחד בתשרי חרבו המים וכן כתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים, ובחדש השני בשבעה עשר יום לחדש יבשה הארץ.

ולא מצאה היונה מנוח. אע"ג דאיכא מ"ד לא ירד מבול לארץ ישראל לא נחה שם משום הבלא. ועוג נפלט סביב התיבה שנצטננה סביבותיה. והנכון כמו שכ' הרמ"בן אע"פ שלא ירד שם מבול מ"מ משאר המקומות באו שם המים שלא היה גדר סביב למנוע משם המים דקרא לא קאמר אלא ארץ לא גושמה ביום זעם שלא נפתחו בה מעיינות תהום וארובות השמים: