פרשנות מצטטת על יחזקאל כט:יג

מנימין גר מצרי כו' - וא"ת ולמה לא היה מותר לבא בקהל והלא אין מצריים במקומן שכבר עלה סנחרב ובלבל כל העולם ומטעם זה התיר ר' יהושע את יהודה גר העמוני במס' ידים (פ"ד מ"ד) ומייתי לה בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) שאמר לו ר' יהושע מותר אתה שכבר עלה כו' ובסוטה (דף ט. ושם) פי' בקונטרס דתניא בתוספתא שאמר לו ר' עקיבא מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העולם ובה"ג תירץ דמצרים שבו למקומן דנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם ואע"ג דגבי עמון כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה כמו שאמר רבי יהושע לר"ג במס' ידים (פ"ד מ"ד) אמר ליה ר' יהושע והא כתיב ושבתי את שבות ישראל ויהודה ועדיין לא שבו והכי תניא בתוספתא דמסכת ידים בתר עובדא דיהודה גר העמוני שהודה ר"ג לרבי יהושע והותר לבא בקהל אמר ליה ר"ג גר מצרי כיוצא בזה אמר ליה למצרים נתן להם קצבה ור"ע לא אסיק אדעתיה שנתן להם קצבה וקשה לר"י על ההיא דברכות ומסכת ידים דמשמע דסנחריב בלבל עמון דהא כתיב בירמיה (מט) בעמון גבי חורבן שהחריבן נבוכדנצר מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב וגו' הלילי חשבון כי שודדה וגו' הרי משמע שבאותה שעה היו יושבים במקומם ובאותה פרשה כתיב ואחר כן אשיב את שבות בני עמון א"כ לא בלבלם סנחריב ואם בלבלם חזרו קודם שהחריבם נבוכדנצר וכן משמע נמי בחלק שבמקומם היו בימי נבוכדנצר דאמר התם (סנהדרין דף צו:) עמון ומואב שכני בישי דישראל הוו שלחו לנבוכדנצר תא עלייהו ונראה לר"י דגבי יהודה גר עמוני אחורבן דנבוכדנצר סמיך דנבוכדנצר נמי בלבל אע"ג דאין מזכיר בסוטה (דף מו: ושם) אלא סנחריב דקאמר עלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה היינו משום דסנחריב לא היה מחריב אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ולכך לא הזכיר בו חורבן אבל נבוכדנצר בלבל והחריב ואינו תולה הבלבול בסנחריב בברכות ובמסכת ידים אלא משום שהתחיל הבלבול ומשום דבלבל כל העולם כתיב סתם (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים דמשמע בכל האומות ועיקר מילתא אנבוכדנצר סמיך וא"ת הא דאמר במגילה (דף יב:) דאמרו לו סנהדרין לאחשורוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו דכתיב שאנן מואב וגו' והלא כבר החריבן נבוכדנצר שהיה הרבה קודם אחשורוש וי"ל במילתא בעלמא הוא דאוקמוהו כי לא מואבים היו אותם שנתיישבו שם אלא שאר אומות ושמא גם ממואב היו מעורב בהם והיו קורין להם מואבים כמו בימי חכמים שהיו קורין ליהודה גר עמוני ועוד שלא היה הדבר ברור אם שבו ואם לא שבו ואף על פי שהגלם נבוכדנצר מ"מ לפי שלא גלו בימי סנחריב כשאר אומות אמרו לאחשורוש שעמד טעמם בם:

לא יבא עמוני. יהודה גר עמוני שאל לפני חכמים מהו אני לבא בקהל, אמר לו ר' יהושע מותר אתה, אמר לו ר' גמליאל, והכתיב לא יבא עמוני בקהל ה', אמר לו ר' יהושע, וכי עמון ומואב במקומם הם יושבים, כבר בא סנחריב ובלבל את כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ^כדכי אחרי שערבם זב"ז והגלה אותם ממקומם לכן העמונים ומואבים היושבים במקומותיהם וכן המצרים שבמצרים והאדומים שבשדה אדום אנשים אחרים הם, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורות בכל אומות העולם המותרין להתגייר הותרו הכל להתגייר, שכל הפורש מהם חזקתו שפירש מן הרוב. אמנם לדעת איזו פוסקים שייך היתר זה רק בעמון ומואב ואדום אבל מצריים באיסורייהו קיימי משום דהכתוב נתן קצבה למצרים שנאמר (יחזקאל כ"ט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים וגו' ועיין בתוס' יבמות ע"ו ב', ובר"ש פ"ד דמס' ידים פלפול גדול בזה. .
(ברכות כ"ח א')

תני"א בתוספת"א [פ"ב] בו ביום עמד יהודה גר העמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א"ל ר"ג אסור אתה א"ל ר' יהושע מותר אתה א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי א"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י׳:י״ג) ואסיר גבולות עמים א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מ״ט:ו׳) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה' כבראשונה וכבר שבו א"ל ר' יהושע והלא כתיב (עמוס ט׳:י״ד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו כשם שאלו לא שבו כך הם לא שבו אמר להם יהודה גר אני מה אעשה אמרו לו כבר שמעת מפי הזקן הרי אתה מותר לבא בקהל אמר ר"ג אף גר מצרי כיוצא בזה אמרו לו למצרים נתן לה הכתוב קצבה שנאמר (יחזקאל כ״ט:י״ג) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם (וישבו על אדמתם):

ביום ההוא אצמיח קרן. לא שמעתי ולא מצאתי פי' מקרא זה מה הוא צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים שהרי ישראל גלו שמונה שנים לפני מפלת מצרים ואומר אני ביום ההוא מוסב על פרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואותו חשבון כלה בשנה שמלך בלשאצר ומצינו בדניאל שבאותה שנה התחילו מלכי פרס להתחזק ונגזרה מפלה על בבל שנאמר (דניאל ז׳:א׳) בשנת חדא לבלשאצר דניאל חלם חזה וגו' קדמיתא כאריה היא בבל (שם) וכתיב (שם) חזה הוית עד די מריטו גפה וגומר וארו חיוה אוחרי תנינא דמיא לדוב היא פרס וכתיב וכן אמרין לה קומי אכולי בשר שגיא, כלומר תפשי המלוכה ומלכות פרס היא צמיחת קרן לישראל שנאמר בכורש הוא יבנה עירי וגלותי ישלח (ישעיהו מ״ה:י״ג) ומניין שארבעים שנה של מצרי' כלו באותו הפרק מצרים נתנה ביד נבוכדנצר בכ"ז לנבוכדנצר בשנה שנאמר' נבוא' זו ליחזקאל הוסיף ארבעים שנה הרי ששים ושבע צא מהם ארבעים וחמש לנבוכדנצר ועשרים ושלש לאויל מרודך כדאמרינן במסכת מגלה ושנה אחת מהם עלתה לזה ולזה כדאמרינן התם שנים מקוטעו' היו:

ואחרי כן. מקץ ארבעים שנה כמו שאמר יחזקאל (כ״ט:י״ג):