פרשנות מצטטת על ירמיהו לא:יח

אשוב בקל, מענין השבת המדרגה, ושבות משתתף עם השבה כמ"ש (ירמיה ל"א י"ח):

מספקין. ירושלמי (ה"ב כ:) לא מספקין. ספוק שהוא מחמתו, כד"א (במדבר כב, כז) ויחר אף בלעם ויספוק את כפיו. ולא מטפחין. טפוח שהוא לרצונו, ר' יונה וחבריא, חד אמר הכין שרי והכין אסור, וחורנא אמר בין הכין ובין הכין אסור, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, מן מה דאמר ר' יונה אית הוה סבין ביומינן והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, הוי דו אמר הכין שרי והכין אסור. רבי הוה מסב לר' שמעון בריה והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, עבר רבי מאיר וכו', ע"כ. ופירושו פשוט דדייק הירושלמי מדתנן במתניתין מספקין וגם תנן מטפחין, ותרויהו ידעי שהם יד ביד, כי בספוק יש להם ראיה מתורת משה רבינו דעדיפא מראיה שהביא התי"ט מן הנביא, ועוד יש שני ראיות מן המקרא, באיוב (כז, כג) יספוק עלימו כפימו. ובאיכה (ב, טו) ספקו עליך כפים. ובפסוק דירך לא יש כי אם הפ' דירמיה (לא, יח) שהביא התי"ט, ופסוק אחר דומה לו ביחזקאל (כא, יז) ספוק אל ירך. ועוד פשיטא להו דספוק סתם הנזכר במתניתין א"א שיהיה אלא בלא שום כלי כי אם בגוף, ובתורה לא נתפרש ספוק כלו בגוף בלא כלי, כי אם בהכאת כף אל כף. כי בספוק ירך לא נזכר במה יספוק, דלא כתיב ספוק כף אל ירך, ולא ספקתי כפי על ירך, אלא ספוק על ירך, ספקתי על ירך, ולא כתיב במה ודילמא הוי בכלי, דא"א דמשנתנו איירי בהא. וטפוח פשיטא להו דהוי נמי בכפים, ולכן חלקו ואמרו דספוק היינו בחמתו, והראיה דכל ספוק הנזכר במקרא לא נאמר אלא בחמה וצער, ומדספוק הוי בחמתו בעל כרחין אע"ג דמצינו טפוח בחמה כגון מענות ומטפחות (מו"ק פ"ג מ"ט), הכא פירושו לרצונו להיותו סמוך לספוק דהוי ודאי מחמתו כמ"ש, דקמ"לן התנא דהכאת כף אל כף בין מחמת הספד בין מחמת שמחה אסור, דבתרויהו גזרינן שמא ישכח ויתקן כלי שיר. ואי לא תנן אלא ספוק דפירושו מחמתו, הייתי אומר דדוקא ספוק שהוא מחמת אבול והספד חיישינן שמא מיגון לבו ישכח ויתקן כל[י] שיר להספדו, אבל מחמת שמחה אימא לא חיישינן, וכההיא דסוף תרומות דאיכא מאן דס"ל דמדליקין בבית המשתה ולא בבית האבל. דבבית האבל חיישינן שמא ישכח ויוציא הנר למקום שאין כהן מה שאין כן בבית המשתה, אע"ג דטעמא אחרינא איכא נמי התם להתיר בית המשתה, מ"מ אי הוה חיישינן לשכחה מחמת שמחה לא הוה מתיר להו, משום הכי תנן נמי מטפחין דפירושו לרצונו, ומסתמא הוא לשמחה וכמו שמביא אח"כ המעשה דרבי שהיה מסב לר' שמעון בריה והיו מטפחין וכו' כמ"ש לעיל. ואי תנן מטפחין לבד אפשר דהייתי מפרשו כמשמעותו במקום אחר, דהיינו מחמתו כדתנן נשים במועד מענות ומטפחות. והייתי מחלקו מלרצונו כמ"ש לעיל, ואף אם הייתי מפרשו דומיא דמרקדין דהוי מסתמא לרצונו, הייתי אומר דדוקא לרצונו הוא דאסור דחיישינן דילמא מרוב שמחה ישכח ויתקן כלי שיר להרבות בשמחתו, אבל מחמתו הוה אמינא דלא חיישינן להא כי לבו נכנע ונשבר וטפי מזדהר מלחטוא, וכההיא דתרומות הנ"ל דאיכא מאן דס"ל דמדליקין בבית האבל ולא בבית המשתה והוא מהאי טעמא ממש, משום הכי תנן לתרויהו לאשמועינן דבתרויהו חיישינן וכההיא דתרומות דאיכא מאן דס"ל דבתרויהו אסור משום דחיישינן בתרויהו:
כלל העולה דמספקין ומטפחין הכל אחד, אלא דהוצרך התנא לשנות את שניהם כדי שלא נטעה לחלק בין חמתו לרצונו כמ"ש, והדר קא מפלגי בירושלמי אי אסור אפילו כלאחר יד או לא, וקאמרא דר' יונה ס"ל דשרי, מדקאמר דהיו זקנים בימיו שהיו מטפחין בשבת כלאחר יד, וחברייא סלה"ו דאסור, דבמתניתין סתמא תנן ומשמע להו דבכל ענין קאסרא:
ומשום הכי תמהני מאד מהתי"ט שרצה לדחות הירושלמי זה בדקדוקיו ופסוקיו, וגם מהטעם דאין סברא לחלק בין מחמתו לרצונו, ובמחילה מכבודו אין זה טעם לדחות דברי רז"ל דדיינו שהם הורו לנו במשך לשונם שהיה אפשר לחלק, ואם סברתינו לא הגיעה לדעתם הרחבה לידע על מה ועל מה, לא משום זה הרשות נתונה לדחות דבריהם, כי אם הדבר רק הוא ממנו, כל שכן שת"ל מצאנו טעם הגון לחלק:

ולא מספקין. פי' הר"ב כף על ירך. כמו ספקתי על ירך דירמיה ל"א [י"ח]. [*ודברי הר"ב מפירש"י הן. ואני הבאתי אלו הראיות מתוך הפסוקים. והרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי ולא מספקין. הבא מחמתו. דכתיב (במדבר כ״ד:י׳). ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. מטפחים טיפוח שהוא לרצונו. והטור בהי"ט סימן תקכ"ד. תפס לפירש"י ולהירושלמי. אף שבהלכות שבת סימן של"ט. לא כתב אלא כפירש"י. אכן נ"ל דבחנם נקט לדירושלמי כלל. דמהיכי תיתי לחלק. בין בחמתו לרצונו. וזה נ"ל דקשיא לרש"י ודמש"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי אלא סמך לו אלישנייהו דקראי. ולכך תפש רש"י פירושו. ולא כמו בירושלמי. וכן נמי על לא מרקדין איתא בירושלמי. קופץ עוקר שתי רגליו כאחת. רוקד עוקר אחת ומניח אחת. לא חש ליה רש"י לפרשו במשנתינו. דכיון דעוקר אחת כו' אסור. כ"ש בשתים. וכיון דלענין דינא אין צורך. לכך לא כתב שום פירוש על אין מרקדין. ואחריו נמשך הר"ב. וגם הרי"ף והרא"ש. אף שהביאו הירושלמי על מטפחים ומספקים כדלעיל לא הביאו על מרקדין. מה"ט גופיה. והקרוב אלי אי הוי מעייני בפסוקי והוו משכחין להו. לא היו חוששין להירושלמי. הואיל והבבלי לא מפרש וכמו שכתבתי. וגם אין לירושלמי ראיה. אלא על מספקין. ולא על מטפחין. ודלמא הכל בחמתו. ומטפחים לאחורי היד. דפליגי התם. ובסדר המשנה דירושלמי. מספקים קודם מטפחים. וכדמפרש להו כך בירושלמי. דא"כ הוי לא זו אף זו. וכי תימא דא"כ לרצונו שרי. ואמאי אדרבא לרצונו כ"ש דליתסר. אמינא אין הכי נמי ולכך לא צריך למתנייה ואי מתנייה כמו שהוא לירושלמי. קשיא דהוי זו ואין צ"ל זו]:

שם ירעה עגל. אפרים ירשנו שקרוי עגל שנא' (ירמיהו ל״א:י״ח) כעגל לא לומד: