פרשנות מצטטת על ישעיהו מח:א

וכתב הרב ז"ל שם וז"ל אכן התנאי הג' ובו תדבק כאשר יהיה לו בנות ישיאם לת"ח דבר זה נראה רחוק מאד מדבר הנדר והשבועה אבל אחר ההתבוננות גם התנאי הזה הוא ראוי ומחוייב מאד אל הנשבע והוא בהקדים מאמר (ישעיהו מ״ח:א׳) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה הנה האריך הכתוב והרים קרן ישראל וייחוסם למעלה מאד בית יעקב הנקראים בשם ישראל כי מעיר הקדש נקראו שההוראה אשר כל זה צריך הנביא להקדמה לדברי תוכחתו ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה אבל דע כי הרמ"בם ז"ל כתב (מצוה ז' מספר המצות) להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי היינו שהוא מופת על הנשבע שהוא אוהב את ה' יותר מכל מחמדיו כי כן טבע האדם שיהיה על דל שפתיו לישבע בדבר החביב לו ביותר כמו מי שחלה בנו יחידו והוא צריך לישבע לו הלא ישבע לו כן יתרפא בני מהרה וכדומה ממקרי זמניות אשר יקרה לפניו הלא ישבנו בהם וא"כ העוזב את כל עסקיו ונשבע רק במאמר חי ה' בע"כ גדול כבוד אהבתו את ה' יתברך בלבו יותר מכל חפצי העולם והאהבה הזאת גוברת ועודפת על כל האהבות וא"כ יקשה בעינינו איככה יזדמן הנשבע בשם ה' ושקר בימינו הלא האיש הזה הנשבע על שקר ודאי רחוק הוא מאד מאהבת ה' וא"כ יפלא מי הביאו לישבע בשם ה'. אמנם התשובה בזה ממש ע"ד שאמרו ז"ל במד"ר (רי' ש"הש) שחורה אני ונאוה שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי. ביאור זה ע"ד אחד שיושב בבית חומה גבוהה מאבני גזית והחלונות סתומים בסמרטוטים בא אורח אל העיר וראה זאת והתפלא לאמר איככה נזדמנו ב' הפכיים בנושא אחד הבית חומה הוא מורה על הבעלים שהוא עתיר נכסין והחלונות מורים ההפך. אמר לו תושב מאנשי העיר אני אגיד לך פשר הדברים כי הבית באה לו בירוש' והוא נחלת אבותיו שהיו עשירים רק הוא איש עני וכאשר נשבר חלון בביתו אין בידו במה לתקן ובא נא עמי ותראה את האיש ההוא כי הוא מעוטר במלבושי כבוד כמשפט העשירים והוא חגור חגורה דלה מאד והולך יחף וזה הכל רק בעבור שאבותיו היו עשירים והבגדים הם אשר הלבישו אביו בעת הנישואין. ועוד הם קיימים וזהו ממש מאמר שחורה אני במעשי מה שיש בי ב' הפכיים מעשים טובים מאוד ומעשים רעים מאוד והסיבה בזה כי הטובים הם מעשי אבותי אשר בידי בירושה והמעשים רעים הם שלי וזהו שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי כן הנשבע בשם ה' לשקר בע"כ הוא רשע בעצמו רק אביו היה צדיק והיה אוהב את ה' ית' מאוד מאוד וקבל מאביו לישבע בשם ה' ואביו היה נשבע על דבר אמת והוא נשבע על שקר וז"ש שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה וצאו ועי"ז נמצא בידם תרתי דסתרי שקבלו מאבותם הצדיקים לישבע בשם ה' והם בעצמם הנשבעים בשם ה' לא באמת ולא בצדקה ומעתה גם דברי התנאי הג' הם לצורך גדול אל הנשבע גם כי שלמו לו הב' תנאים הראשונים את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ולא ישבע כ"א לדבר שבקדושה עוד יש לחוש על השבועה גם שהוא ישבע באמת פן יצא ממנו בן רשע ויהיה למוד מן האב לישבע בה' והוא ישבע לשקר לזה בא התנאי הג' ובו תדבק להתחתן רק עם בני ת"ח ואז יהיה בטוח גם בבניו כמאמר (ברכות יו"ד) אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך וליהוו לי בנין דמעלי שלא יכשלו כלשונם עכ"ל ע"ש:

בתולתיה נוגות. דבר אחר בתולותיה נוגות – שהיה זה בא ובועל וזה בא ובועל עד שהגו את מכתה^עב)מלשון הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳) שפירושו המסו והסירו, אכן לא יתבאר יפה לפי"ז הלשון את מכתה, ואולי צ"ל את מכלתה שענינו נקיתה וטהרתה, ומלשון הכתוב (ד"ה ב' ד') מכלות זהב, ופירש"י מזוקק וצרוף, והוי הפי' כאן עד שהסירו כל טהרתה, ולשון נקיה לתוספת טומאה נקט, וע' מנחות כ"ט א', וצ"ע. גם אפשר לפרש הגו את מכתה מענין כאב ודאבון, ומלשון כי ה' הוגה (פסוק זה ) שפירושו הדאיבו והגו את מכתה.
ויתכן עוד לפרש דהלשון עד שהגו היא כמו עד שעגו בעי"ן, בחלוף אהח"ע שמתחלפין, כנודע, והוא משרש עוג מענין חפירה וגומא, ומלשון עוגה של מים (חולין מ"א א'), ומכתה כנוי לאבר הצניעות כמו שנבאר בסמוך, והוי הבאור כמ"ש בסנהדרין פ"ב ב' בכזבי בת צור שמרוב בעילות נעשית כערוגה מלאה מים, וערוגה ועוגה אחת היא, וכמו דמתרגמינן ערוגת דיחזקאל (י"ז ז' וי') עוגית, ויסוד לדרשה זו י"ל דמשמע ליה הלשון בתולותיה נוגות כמו נעוגות [נפעל משרש עוג, על משקל נבוכים משרש בוך], והעי"ן נשמעת כדרכה במקרא ובלשון חז"ל, וממי יהודה (ישעיה מ"ח א'), תחת וממעי, מברא תחת מעברא, זירא תחת זעירא, ועיין מסורת הש"ס שבת י"ב ב'.
ומה שכתבנו דמכתה כנוי לאברי הצניעות – כן מתבאר מגמ' דסוטה י' ב' שדרשו הפ' דתהלים לדוד מכתם – שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול, ופירש"י מקום מילה שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא הוצרך לחסרו, עכ"ל. והנה אע"פ דלפי פירושו לא יונח שם זה כי אם באיש, אבל לולא דבריו יש לפרש הבאור ע"פ הדרשה בסמוך טומאתה בשוליה שהוא כנוי למילה לפי שהוא בשפולי הגוף, וה"נ השם מכתו הוא משרש מכך, שפלות וירידה, כמו ימך המקרה (קהלת י"א), ולכן בלשון נקיה יונח לתואר אברי הצניעות באיש ובאשה, ועיין לקמן פ' ג' בפ' כי לא ענה מלבו ויגה וגו' דדריש שם על המן שהגה את מכתן, גם שם הכונה כנ"ל ע"פ מ"ש במדרש דהמן יעץ את אחשורוש להכשילם בזנות וכן היתה, אם שהמלה הנה לא יתפרש שם כמו הכא. ועוד יש לפרש כונת את מכתה ע"ד הגמ' כתובות ו' ע"א עד שתחיה המכה ועי"ש ברש"י וכ"כ כאן הפי' דבעלו אותה כל זמן שהיתה בתולה והיינו עד שהגו שסרו את מכתה היינו דם בתולים. [שם].

וְכֵן אָמַר יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא (ישעיהו מח, א–ב) ״שִׁמְעוּ זֹאת בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה׳ וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה. כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״. יֹאמַר, כִּי הָיָה לָהֶם לִהְיוֹת נִזְהָרִים בִּזְכִירַת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ, כִּי שְׁמָם כְּשֵׁם רַבָּם, כִּי הֵם בֵּית יַעֲקֹב שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל, כִּי בוֹ נִכְלָל שֵׁם שֶׁל אֵ״ל ״יִשְׂרָ־אֵל״, וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ, כִּי בוֹ נִכְלְלוּ כָּל אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַמְיוּחָד, וַהֲרֵי שֵׁם אֵ״ל וְשֵׁם הַמְיוּחָד כָּלוּל בָּהֶם. וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם נִשְׁבָּעִים בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ ״בְּשֵׁם ה׳ וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת״ וְגוֹ׳, כִּי עַל שְׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ נֶאֱמַר ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״. וְאִם תֹּאמַר שֶׁלְּכָךְ אֵינָן נִזְהָרִים בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת הַלָּלוּ לְפִי שֶׁאֵינָן צְפוּנִין וַחֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם, עַל זֶה אָמַר ״כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ״, שֶׁהֲרֵי הֵם מִתְיַחֲסִים אַחַר עִיר הַקֹּדֶשׁ הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל מח, לה) ״וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה׳ שָׁמָּה״, ״וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ״ לוֹמַר ״ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״, שֶׁהוּא ה׳ עַל כָּל צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאִם כֵּן, בְּכָל מָקוֹם הֵם מִתְיַחֲסִים אַחַר שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וַהֲרֵי כָּל הַשֵּׁמוֹת צְפוּנִין וַחֲשׁוּבִין בְּעֵינֵיהֶם, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינָן נִזְהָרִין בָּהֶם וּמַזְכִּירִין הַשֵּׁם ״לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה״, כְּנֶגֶד שְׁנֵי פְּעָמִים ״לַשָּׁוְא״ שֶׁהִזְכִּיר כָּאן, אֶחָד לְשׁוֹן חִנָּם וְאֶחָד לְשׁוֹן שֶׁקֶר. וְהִנֵּה הָאֱמֶת הֵפֶךְ הַשֶּׁקֶר, וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״לֹא בִצְדָקָה״ הַיְינוּ בְּחִנָּם, כִּי הַנִּשְׁבָּע בְּבֵית דִּין כַּוָּנָתוֹ לְהַצְדִּיק טַעֲנוֹתָיו, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים י, כ) ״וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״, אֲבָל הַמַּזְכִּיר הַשֵּׁם בְּחִנָּם אֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַצְדִּיק טַעֲנוֹתָיו, כִּי אִם לְהַצְדִּיק דִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִקְרָא ״לֹא בִצְדָקָה״.