פרשנות מצטטת על ישעיהו נד:ד

(יא) א"ל שמא ממני אתה מתבייש. אף שנתן לו רשות לדרוש. מ"מ מפני רוב מורא רבו גברה עליו מדת הבושה (שהבושה היא תולדת היראה כמ"ש בנדרים ספ"ב (כ.) בעבור תהי' יראתו על פניכם זו בושה ופי' הרא"ש שם שכל הירא מתבייש, וז"ש (ישעי' נ"ד) אל תיראי כי לא תבושי) עד שלא הי' יכול לפתוח פיו כלל לדרוש, וכ"ה באדר"ן שם שכשא"ל ריב"ז פתח ודרוש השיב לו ר"א איני יכול לפתוח, והיינו מפני אימת רבו (ור"א לטעמי שמחמיר מאוד בהוראה (וכן דרשה) לפני רבו וכמ"ש בשה"א אות ו בס"ד ע"ש). אבל אין לומר דס"ל לר"א דהרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכמ"ד הכי בקדושין (לב.) דא"כ אף כשיצא ריב"ז לחוץ, לא הי' לו לדרוש כיון שהוא בעירו, ועוד דמשמע בקידושין (שם.) בעובדא דר"ג שהי' משקה על ר"א ור"י ור' צדוק ואמר ר"א מה זה אנו יושבין ור"ג ברבי משקה עלינו והשיבוהו ר"י ור' צדוק ושתק משמע דאודויי אודי להו. וכיון שאפי' בנשיא הודה להם שכבודו מחול כ"ש ברבו, כדמוכחא סוגיא שם:

בבתוליה. יש שמות בלשון הקדש לא יפרדו לעולם כמו נעורים וזקונים ועלומים ובתולים ויש שמות בלשון הקדש שלא יתחברו נטף ושכם וזהב וברזל:

בתולים. לשון רבים ולא יתפרדו וכן בחרות וזקונים ועלומים: