פרשנות מצטטת על ישעיהו נח:א

ואני דברתי על זה עם חכמי' מהם, והשיבותי על טענותיה' שהגירושין אינו כנגד הטבע, אבל הם מן הסדר והמנהג הטבעי, לפי שכבר התבאר בפלוסופיא הטבעית שכל הוה נפסד, ושההפסד הוא מפעל הטבע כמו ההויה, כי כמו שחבור היסודות והרכבתם להיות המתהוה הוא מפעל הטבע, כן פרודם זה מזה בהפסד הדברים הוא גם כן מהמנהג הטבעי, והנה חבור האדם ואשתו היא הויה מה, והגירושין הוא ההפסד והפירוד אשר יקרה במתרכבים ההם וזה מפעל הטבע וכבר ביארתי שהאדם בגירושין ובנשואין מתדרג כפי הטבע החכם, וכאשר תהיה האשה עצם מעצמי האדם ובשר מבשרו רוצה לומר מסכמת מזגה למזגו וטבעה לטבעו כמו שהיה בענין חוה ואדם הראשון אין ספק שלא תקרה ההפרד' והגירושין, אבל בהיות' מתחלפת ממנו בטבעה ומזגה הרי איננה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ואיך ידבק האדם אשר בזה עם אשתו והיו לבשר אחד, בהיותם המזגים וטבעי' שונים מאד הנה אם כן כמו שהיו הנשואין מצוה כן היו הגרושין מצוה הכל כפי הכנת המקבלי' והסכמתם בטבעם או התחלפות' והפכיות' ואם חששה התורה שמא יהרוג האדם את אשתו לא מפני זה היה ראוי שתתן התורה מקום לאדם לעשות דבר שאינו כהוגן בגרושין שהוא כאלו יאמר אדם מפני שיצר לב האדם רע מנעוריו לעשוק ולגזול ובעבור הגזל שופך דמים ראוי שנתן מקו' ורשו' לגזל ולעושק רוצ' לומר שיניח לגזול מי שירצה כי מוטב הוא שיגזול הממון משישפוך דם, אין זה ראוי והגון כפי התורה האלדית. ועוד כי אם היו הגרושין דבר בלתי הגון לפניו יתברך, איך הנביאים לא היו מיסרים בני האדם מלעשות' לנשותיהם כמו שהיו מוכיחים אותם על בעילת בת אל נכר ושאר העבירות, והנה זה היה מוטל על הנביאים רוצה לומר להוכיח את העם שנאמר (ישעי' נ"ח) והגד לעמי פשעם, ועוד שאם היו הגרושים דבר רע בעיני ה' איך אמר מלאכי (סימן ב') בענינם כי שנא שלח אמר ה' צבאות שהוא מורה שהקב"ה המצוה על הגרושין במקום שיש שנאה בין איש לאשתו, ועוד כי אם היו הגרושין כדבריהם דבר נמאס לפניו יתברך שלא צוה עליהם, אבל לא אסרם אלא מפני יצר לב האדם והיו כענין הרבית שנא' לא תשיך לאחיך ולשכך יצרו לא אסר נתינתו לנכרי. יקשה אם כן איך למד יתברך אופן הגרושין וכתב ונתן וגומר, והנה לא צוה השם יתברך איך יתן הרבית לנכרי ולכמה בחדש יתן הנשך, כמו שנמד בגרושין ענין הגט ונתינתו, ועוד שאם השם יתברך לא צוה בגרושין אם כן תשאר האשה תמיד מתקדשת לבעלה ואשת איש היא, והגרושין אינם דבר כי לא צוה השם יתברך עליהם ואינם כדת משה וישראל, ויקשה אם כן איך התירה התורה האשה המתגרשת לבעל השני בהיותה נשואה תמיד לראשון, אחרי שהגט אינו על פי התורה, ואם אמרו שהרבית הוא בלתי ראוי מפאת עצמו מפני שמצאו בדברי דוד המלך ע"ה כספו לא נתן בנשך, ובא במאמרם ז"ל במסכת מכות (ד' כ"ד) אפילו לנכרי, האם ימצאו כן בגרושין שנביא מנביאי ה' או מהמדברים ברוח הקדש ישבח מי שלא יגרש את אשתו. זה לא ימצא, ואיך יאמרו אם כן שיהיה דבר נתעב ונאלח בעיני אלהים ואדם, ואם האבות הקדושים לא גרשו נשותיהם היה לפי שמצאו חן בעיניהם, וגם אנחנו היום מי ומי הוא המגרש את אשתו אם לא מצא בה ערות דבר, ואם אמרו שאברהם גרש את הגר ועשה כפי הראוי בעבור שבאהו עליו הצווי האלהי גם אנחנו נאמר שבא אלינו הצווי האלהי לגרש את הנשים כפי הדין, ושלא נעשה אם כן דבר בלתי הגון כמו שלא עשאו אברהם, שזה וזה גם נעשה במצות האלהים, וכבר חשב חכם וגדול מגדוליהם שהגרושין היא מצוה אלהית בתור' אבל שנאסרו עליהם אח"כ להיות נשואי האדם ואשתו כדבוק האלהי עם האומה, וגם זה לקח מאמתחותינו כי כנסת ישראל היא חשוקתו של הקב"ה והוא הבעל והאיש ואנחנו ארוסתו ואשתו כדברי הנביאים ומגלת שיר השירים זהו כונתם וכמו שכתוב איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, אבל אם יחטאו בני האדם לאלוה אין ספק לשיפרד מהם ויגרשם מן העולם, ולמה אם כן לא יגרש האיש את אשתו כי מצא בה ערות דבר, ואין ראוי שיפורש ערות דבר על הזנות כדבריהם לשיתחייב שלא יפלו הגרושין כ"א בעבור זנות האשה לא זולת זה. כי הנה הכתוב אומר והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ואם היה לסבת זנות איך יכנהו הכתוב בבלתי מציאות חן, אף כי בבעל השני נאמר ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות, וכן אמר הנביא (מלאכי ב' ט"ו) כי שנא שלח, ולא זכר דבר ערוה וזה כלה ממה שיורה שהדבר תלוי בשנאה שהוא האות המורה על חלוף המזגים ובלתי הסכמת מזגי האיש ואשתו לא בזנות בלבד, כי בכל מקום שיש זנות הרי היא אסורה לבעל, ואין ראוי שיאמר שיגרשנה לפי ששנאה כ"א לפי שזנתה תחתיו, והיא כבר אסורה לו אף על פי שיאהבה כנפשו, אבל הדברים האלה כלם מורים בעצמם שהאמת הברור הוא כמו שקבלו חכמינו ז"ל בקדושין פ"ג (דף נ"ה) שמי שצוה בנשואין צוה בגרושין, ושהסבה בהם כשלא יהיה החומר מוכן ומסכים כפי מה שראוי, והוא מה שרציתי לבאר פה:

״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״ - לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ, אִם תִּרְצֶה שְׁלַח. לְפִי שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ״, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" וְגוֹ׳ (דברים א כב), וּמֹשֶׁה נִמְלַךְ בַּשְּׁכִינָה. אָמַר, אֲנִי אָמַרְתִּי לָהֶם שֶׁהִיא טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״ (שמות ג יז), חַיֵּיהֶם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהֶם מָקוֹם לִטְעוֹת בִּדְבַר הַמְרַגְּלִים לְמַעַן לֹא יִירָשׁוּהָ, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ג:ב׳) מִדִּבְרֵי אַגָּדָה. וְיֵשׁ כָּאן לִשְׁאֹל, אִם כֵּן מֹשֶׁה עַצְמוֹ חָטָא בָּעִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א כג). וְלָמָּה אָמַר לָהֶם בְּעִנְיַן הָאָרֶץ ״הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה״ (במדבר י״ג:י״ט) אַחַר שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁהִיא טוֹבָה וּרְחָבָה? וְעוֹד מָה עָשׂוּ הַמְּרַגְּלִים, כִּי מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם ״וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב״ (במדבר י״ג:י״ח), וְאָמַר לָהֶם בֶּעָרִים ״הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים״ (במדבר י״ג:י״ט), וְעַל כָּל פָּנִים הָיוּ צְרִיכִין לַהֲשִׁיבוֹ עַל מַה שֶׁצִּוָּה אוֹתָם, וּמַה פִּשְׁעָם וּמַה חַטָּאתָם כְּשֶׁאָמְרוּ לוֹ ״אֶפֶס כִּי עַז הָעָם וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדוֹלוֹת״ (במדבר י״ג:כ״ח), וְכִי עַל מְנָת שֶׁיָּעִידוּ לוֹ שֶׁקֶר שָׁלַח אוֹתָם?! וְאַל תַּחְשׁוֹב כִּי הָיָה פִּשְׁעָם בְּאָמְרָם "אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר י״ג:ל״ב) בִּלְבַד, כִּי טֶרֶם שֶׁיֹּאמְרוּ לָהֶם כֵּן הָיָה מְרִיבַת כָּלֵב עִמָּהֶם, וְכֵן כָּתוּב "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ" וְגוֹ' (דברים א כח). וּבְכָאן כְּתִיב "לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז" (במדבר י״ד:ג׳), וְהִנֵּה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אָמַר לִבְנֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהִפְלִיג לָהֶם בְּחֹזֶק הָעָם וּבְמִבְצַר עָרֵיהֶם וְכֹחַ הָעֲנָקִים יֶתֶר מְאֹד מִמַּה שֶׁאָמְרוּ הַמְרַגְּלִים לַאֲבוֹתָם, כְּדִכְתִיב "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים מִמְּךָ עָרִים גְּדֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק" (דברים ט א ב), וְאִם הָיָה פֶּשַׁע הַמְרַגְּלִים וְחַטָּאתָם בָּזֶה לָמָּה יָנִיא אֶת לֵב בְּנֵיהֶם כְּהָנִיא הַמְרַגְּלִים אֶת לֵב אֲבוֹתָם. וְעוֹד מַה טַּעַם לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ בַּשְּׁלִיחוּת הַזֹּאת, אִם הָאָרֶץ טוֹבָה וְהָעָם רָפֶה - הֲרֵי טוֹב, וְאִם רָעָה אוֹ שֶׁהָעָם חָזָק - סָבוּר הוּא שֶׁיַּחְזִירֵם לְמִצְרַיִם?! אֲבָל יִשּׁוּב הָעִנְיָן בָּזֶה, כִּי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּאִים לְהִלָּחֵם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, שֶׁשּׁוֹלְחִים לִפְנֵיהֶם אֲנָשִׁים לָדַעַת הַדְּרָכִים וּמְבוֹא הֶעָרִים, וּבְשׁוּבָם יֵלְכוּ הַתָּרִים בְּרֹאשׁ הַצָּבָא לְהוֹרוֹת לִפְנֵיהֶם הַדְּרָכִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר״ (שופטים א כד), וְשֶׁיִּתְּנוּ לָהֶם עֵצָה בְּאֵיזוֹ עִיר יִלָּחֲמוּ תְּחִלָּה וּמֵאֵיזֶה צַד יִהְיֶה נוֹחַ לִכְבֹּשׁ אֶת הָאָרֶץ. וְכָךְ אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ: ״וְיָשִׁיבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֶת הֶעָרִים״ וְגוֹ׳ (דברים א כב), כְּלוֹמַר הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן תְּחִלָּה וּמִשָּׁם נָבֹא בְּכָל הָאָרֶץ. וְזוֹ עֵצָה הֲגוּנָה בְּכָל כּוֹבְשֵׁי אֲרָצוֹת, וְכֵן עָשָׂה עוֹד מֹשֶׁה עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר״ (במדבר כ״א:ל״ב), וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: ״שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים״ (יהושע ב א). וְעַל כֵּן הָיָה טוֹב בְּעֵינֵי מֹשֶׁה, כִּי הַכָּתוּב לֹא יִסְמֹךְ בְּכָל מַעֲשָׂיו עַל הַנֵּס, אֲבָל יְצַוֶּה בַּנִּלְחָמִים לְהֵחָלֵץ וּלְהִשָּׁמֵר וְלֶאֱרֹב, כַּאֲשֶׁר בָּא הַכָּתוּב בְּמִלְחֶמֶת הָעַי (שם ח ב) שֶׁהָיְתָה עַל פִּי הַשֵּׁם, וּבִמְקוֹמוֹת רַבִּים. אָז נִמְלַךְ מֹשֶׁה בַּשְּׁכִינָה וְנָתַן לוֹ הַשֵּׁם רְשׁוּת וְאָמַר לוֹ, "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתוּרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" וְיֵדְעוּהָ וְיַגִּידוּ לָכֶם, וְעַל פִּיהֶם תִּתְיַעֲצוּ בְּעִנְיַן הַכִּבּוּשׁ. וְהִנֵּה מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב" (במדבר י״ג:י״ז), וְטַעְמוֹ עֲלוּ זֶה הַדֶּרֶךְ בַּנֶּגֶב, שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב מִפְּאַת הָרוּחַ אֲשֶׁר יִשְׂרָאֵל שָׁם, הֶחָזָק הוּא וְיִצְטָרְכוּ בְּעִנְיָנָם לְהִשָּׁמֵר מְאֹד וּלְהֵחָלֵץ, וְכֵן הֶעָרִים אִם הֵם בְּצוּרוֹת שֶׁיִּשָּׂגְבוּ בָהֶן וְיִצְטָרְכוּ לִבְנוֹת דָּיֵק וְסוֹלְלוֹת אוֹ שֶׁיָּבוֹאוּ מִצַּד אַחֵר. וְאָמַר עוֹד שֶׁיֵּדְעוּ בָּאָרֶץ עַצְמָהּ הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה, כִּי אִם הִיא רָעָה יִכְבְּשׁוּ תְּחִלָּה מִן הַמְּקוֹמוֹת הָאֲחֵרִים, כִּי הֵם הָיוּ תָּרִים הַר הָאֱמוֹרִי מִצַּד חֶבְרוֹן כִּי גַּם יְהוֹשֻׁעַ לֹא כָּבַשׁ אֶת כֻּלָּם. וְזֶה טַעַם ״וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהּ״ (במדבר י״ג:י״ט) עַל הָעָם הַיּוֹשֵׁב בַּנֶּגֶב. וְיִתָּכֵן כִּי מֹשֶׁה בַּעֲבוּר שֶׁיָּדַע כִּי הִיא שְׁמֵנָה וְטוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ "אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה" וְגוֹ' (שמות ג ח), בַּעֲבוּר כֵּן אָמַר לָהֶם שֶׁיִּתְּנוּ לֵב לָדַעַת כֵּן, כְּדֵי שֶׁיַּגִּידוּ לָעָם וְיִשְׂמְחוּ וְיַחֲלִיפוּ כֹּחַ לַעֲלוֹת שָׁם בְּשִׂמְחָה. וּלְכָךְ אָמַר לָהֶם "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (במדבר י״ג:כ׳), כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ בְעֵינֵיהֶם בְּשֶׁבַח הָאָרֶץ. וּמִן הַיָּדוּעַ כִּי אֵין מִצְרַיִם רָחוֹק מְאֹד מֵחֶבְרוֹן רַק כְּמַהֲלַךְ שִׁבְעַת יָמִים, וְאֶרֶץ כְּנַעַן מַגַּעַת בִּתְחוּמָהּ קָרוֹב לְמִצְרַיִם, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֵדְעוּ הַדָּרִים בְּמִצְרַיִם עִנְיַן אֶרֶץ כְּנַעַן הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה. אֲבָל כַּוָּנָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בָּהּ וְאֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יִכְבּוֹשׁ תְּחִלָּה כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי. וְאָמְנָם הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עֲבָדִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, עַל כֵּן רָצָה מֹשֶׁה שֶׁיַּגִּידוּ לָהֶם כָּל עִנְיְנֵי הָאָרֶץ לְשַׂמְּחָם בְּמַעֲלוֹתֶיהָ, כִּי יוֹדֵעַ הָיָה בָּהֶם. וְהַנִּרְאֶה בְּעֵינַי בִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב כִּי לֹא נִמְלַךְ מֹשֶׁה בַּשְּׁכִינָה, אֲבָל טַעַם שְׁלַח לְךָ כִּי הִסְכִּימוּ לִשְׁלֹחַ מְרַגְּלִים וְהָיָה בַּמִּנְהָג שֶׁיִּשְׁלְחוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר, וְשֶׁיִּשְׁלְחוּ מִקְצָתָם, וְהַשֵּׁם הַיּוֹדֵעַ עֲתִידוֹת צִוָּהוּ שֶׁיִּשְׁלַח אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִכָּל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְשֶׁיִּהְיוּ הַנְּשִׂיאִים שֶׁבָּהֶם, כִּי חָפֵץ הַשֵּׁם שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים בָּעִנְיָן כָּל הַגְּדוֹלִים, אוּלַי יִזְכְּרוּ וְיָשׁוּבוּ אֶל ה', וְאִם אַיִן - שֶׁתְּהֵא הַגְּזֵרָה שָׁוָה בְּכָל הָעָם. וְזֶה טַעַם ״עַל פִּי ה'״ (במדבר י״ג:ג׳), שֶׁיִּהְיוּ בְּמִצְוַת הַשֵּׁם נְשִׂיאִים וְרָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַנִּרְאֶה אֵלַי לְפִי פְּשַׁט הַכָּתוּב כִּי לֹא הִזְכִּיר הַשֵּׁם לְמֹשֶׁה שְׁאֵלָתָם שֶׁשָּׁאֲלוּ לִשְׁלֹחַ מְרַגְּלִים, וְלֹא הַסְכָּמַת מֹשֶׁה עִמָּהֶם. שֶׁאִלּוּ הָיָה כֵּן, הָיָה הַכָּתוּב מְסַפֵּר בְּכָאן ״וַיִּקְרְבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְגוֹ', וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי מֹשֶׁה", וְאַחַר כָּךְ הָיָה כּוֹתֵב ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ אִישׁ אֶחָד״ וְגוֹ'. אֲבָל הָיָה הָעִנְיָן כָּךְ, שֶׁשָּׁאֲלוּ יִשְׂרָאֵל הַשְּׁלִיחוּת וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי מֹשֶׁה, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַדִּבּוּר אֶל מֹשֶׁה כִּשְׁאָר הַדִּבְּרוֹת וְאָמַר לוֹ סְתָם ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״. וְזֶה טַעַם ״וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי הוּא מְדַבֵּר בְּעִנְיָן חָדָשׁ לֹא סֻפַּר בּוֹ כְּלָל. וְהָיָה כָּל זֶה כִּי ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, שֶׁתִּהְיֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמִצְוָתוֹ וְשֶׁתִּהְיֶה בְּכָל שִׁבְטֵיהֶם וּבִגְדוֹלֵיהֶם לְמַעַן יִנָּצְלוּ. וְכֵן נִרְאֶה עוֹד שֶׁהֵם שָׁאֲלוּ מִמֹּשֶׁה ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א כ״ב), וְהוּא חִפּוּשׂ בַּדְּרָכִים וּבְעִנְיַן הַכִּבּוּשׁ, מִלְּשׁוֹן ״חָפַר אֹכֶל״ (איוב ל״ט כ״ט). וְזֶה טַעַם "לְפָנֵינוּ", שֶׁיֵּלְכוּ הֵם אַחֲרֵיהֶם עַל דַּרְכָּם, כִּלְשׁוֹן ״וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם״ (במדבר י':ל״ג). אֲבָל הַשֵּׁם צִוָּה וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוּא כְּטַעַם בְּרֵרָה כַּבָּאִים לִקְנוֹת דָּבָר, מִלְּשׁוֹן ״לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסּוֹחֲרִים״ (דברי הימים ב' ט' י״ד), וְכֵן ״אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם״ (יחזקאל כ' ו'), וְכֵן ״לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה״ (במדבר י':ל״ג). וְעַל כֵּן צִוָּה אוֹתָן מֹשֶׁה לִפְרֹט ״הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה״ וְגוֹ', ״הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה״ וְגוֹ', וְהַכֹּל לְשַׂמְּחָם כִּי צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת וְיַעֲלוּ בָּהּ בְּחֵפֶץ גָּדוֹל. וְהִנֵּה נֶאֱמַר כָּאן הָעִנְיָן בִּסְתָם כִּי כֵן הָיָה, אֲבָל בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה הִזְכִּיר לָהֶם מֹשֶׁה כָּל הַדְּבָרִים מִתְּחִלָּתָן לְהַגִּיד לָהֶם פִּשְׁעָם, כִּי חָטְאוּ בְּמַה שֶׁבִּקְשׁוּ וְשָׁאֲלוּ הֵם עַצְמָם. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ חָטְאוּ בְּאָמְרָם ״נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ״, בַּעֲבוּר שֶׁהֵם רוֹאִים אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָהֶם תָּמִיד, וְהָיָה לָהֶם לָלֶכֶת אַחֲרֵי הֶעָנָן אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת. וּמֹשֶׁה קִבֵּל מֵהֶם לְמַלֹּאת תַּאֲוָתָם, וְיִהְיֶה טַעַם ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״ (דברים א' כ״ג) שֶׁסָּבַלְתִּי רָעַתְכֶם וְהוֹרֵיתִי לַעֲשׂוֹתוֹ. וְהַשֵּׁם צִוָּהוּ שֶׁיִּשְׁלַח אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו וְגוֹ', כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל: ״שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכָל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם״ (שמואל א' ח' ז'). וְהִנֵּה הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה לֹא נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת עַל פִּי הַשֵּׁם כַּאֲשֶׁר הָיָה בַּפְּקוּדִים (לעיל א' ה'-ט״ו) וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ (להלן ל״ד י״ט-כ״ח), כִּי מִצְוַת ה' לֹא תָבֹא בָהּ תַּקָּלָה לְעוֹשֶׂיהָ, וְשׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע. רַק הוּא יִתְבָּרַךְ צִוָּה לְמֹשֶׁה ״אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ״ וְגוֹ', וְשֶׁיִּהְיוּ נְשִׂיאִים, וּמֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ בֵּרַר אֶת אֵלֶּה וּשְׁלָחָם, וְהֵם גָּמְלוּ לְנַפְשָׁם רָעָה:

ותגיד לבני ישראל. צוה להודיעם אזהרות ועונשים וזהו לשון ותגיד דברים הקשים כגידין ועל כן הוא מלא ביו"ד ובכל המקרא לא תמצא לשון הגדה אלא חסר כגון (יהושע ז׳:י״ט) והגד נא לי מה עשית, (ישעיהו נ״ח:א׳) והגד לעמי פשעם, אבל זה שנכתב ביו"ד לכך דרשו בו דברים הקשים כגידין.