פרשנות מצטטת על משלי כה:יא

וידבר ה' אל משה לאמר. על דרך הפשט מה שהוסיף לאמר, כלומר לאמר לישראל. או הוסיף לאמר על הנסתר לפי שכל דברי התורה יש בהם נגלה ונסתר הנגלה הוא פשטי המצות והנסתר הוא הפנימי שבתוכו שאין דעת ההמון ראוי לו, וכן אמר דוד עליו השלום (תהילים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, כי הדבור אחד ויש בו שתי משמעיות וכן אמר שלמה (משלי כ״ה:י״א) תפוחי זהב במשכיות כסף וגו', המשיל הנגלה לכסף והפנימי לזהב שהוא נסתר בתוך הכסף ומעולה יותר ממנו.

ואבן משכית. ראיתי להרמבמ"ן (ויקרא כ"ב) שפי' אבן משכית, אבן שהיו מחוקקים עליה היירוגליפישי (כתיבת כהני מצרים) ע"כ. ולא כן דעתי, שא"כ, מה זה שאמר להשתחוות עליה, ולא היה דרך המצריים להשתחוות לאבני ירוגליפישי — ועוד שא"כ היל"ל להשתחוות אליה. ויתכן שהיא כמו מצבה, כמו ויקח יעקב אבן וירימה מצבה, וקראה אבן משכית, כי האבנים הנעבדים היו נתונים תוך נרתק של כסף או זהב כמו תפוחי זהב במשכיות כסף, וכן האבן של מקדש הקאבא לישמעאלים, ובזה ידוייק אומרו להשתחוות עליה, כי כפי הרוב האבנים האלה היו נתונים למטה מהאדם, והעובד כורע ומשתחוה עליה לנשקה, ובפ' מסעי (במדבר ל"ג נ"ב) והורשתי את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משכיותם .

חכם מהו אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. פסוק זה כתוב בפרשת ואתחנן וכתוב בתריה ואמרת לבנך עבדים היינו וכו' ויתן ה' אותות ומופתים וגו'. יש להתישב בשאלת החכם כי אין ספק לפי שכלו יהולל איש והדבור נמשך אחר השכל ודברי פי חכם חן תפוחי זהב במשכיות כסף שאין הכפל בדברו החכם רק כל תבה ותבה מורה ענין לעצמו ויבחר לשון ערומים ויש לומר שזהו תוכן כונתו ושאלתו היא זאת מה העדות והחקים והמשפטים דהיינו לאכול חגיגה ופסח אשר יש בו חקים ומשפטים שה זכר תמים ונאכל למנוייו וצלי עד חצות. ככתוב בו ככל חקת הפסח וגומר ויודע החכם שאלה הדברים הם עדות מורות על ענינים גדולים שיש להם נועם ועדות על יציאת מצרים ומעמיק לשאל בהיות כל החקים והמשפטים תלויים בקרבן הפסח כגון ועצם לא תשברו בו ושאר דקדוקים והוא העקר למה אוכלים אותו על השבע באחרונה. ודרך החביב חביב קודם באכילה כי מה יועילו המעדנים אחרי מלא כרסו ולא יכיל עוד טובם אף אתה אמור לו כהלכות הפסח שלפיכך מקדימים לאכול החגיגה לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כלומר אין אומרים אפיקו מיני מתיקה אחר המזון להסיר טעם הבשר מפיו לקינוח סעודה. לפיכך מאחרין אותו. וזה שאנו אוכלים גם אנחנו כזית מצה משומרת באחרונה זכר לפסח. ועוד י"ל שכן היא שאלת החכם המעמיק כשרואה שבניו עם בני ביתו ונמנין על פסח אחד ופעמי' מגיע לאחד מהן חלק מועט והן מקפידים עליו לאכלו מה שאין רגילין לעשו' בשאר הימים להתחבר ולהתאסף יחד בסעודה ולהקפיד בחלק מועט כזה. לכן הוא שואל מה העדות והחקים כלומר עתה שדרך העולם לחוג ולשמוח עם אנשי ביתו מניחים בתיהם והולכים אצל חבריהם. ואם מפני חבת הפסח היו יכולים לשלוח מנות איש לרעהו כמו בשאר הקרבנות ואינו מוציא עצמו מן הכלל אמנם שאמר אשר צוה ה' אלקינו אתכם לפי שהוא יודע שאין שוחטים הפסח על הקטן וכבר קבל עליו עול מלכות שמים באמרו ה' אלקינו.

וגם הקמתי וגו'. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לִקְבֹּר אֶת שָׂרָה לֹא מָצָא קֶבֶר עַד שֶׁקָּנָה בְדָמִים מְרֻבִּים, וְכֵן בְּיִצְחָק עִרְעֲרוּ עָלָיו עַל הַבְּאֵרוֹת אֲשֶׁר חָפַר, וְכֵן יַעֲקֹב וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, לִנְטוֹת אָהֳלוֹ, וְלֹא הִרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתַי, וְאַתָּה אָמַרְתָּ לָמָה הֲרֵעֹתָה? וְאֵין הַמִּדְרָשׁ מִתְיַשֵּׁב אַחַר הַמִּקְרָא מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וּשְׁמִי ה' לֹא שָׁאֲלוּ לִי, וְאִם תֹּאמַר לֹא הוֹדִיעָם שֶׁכָּךְ שְׁמוֹ, הֲרֵי תְּחִלָּה כְּשֶׁנִּגְלָה לְאַבְרָהָם בֵּין הַבְּתָרִים נֶאֱמַר "אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִים" (בראשית ט"ו), וְעוֹד הֵיאַךְ הַסְּמִיכָה נִמְשֶׁכֶת בִּדְבָרִים שֶׁהוּא סוֹמֵךְ לְכָאן וגם אני שמעתי וגו' לכן אמר לבני ישראל? לְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר יִתְיַשֵּׁב הַמִּקְרָא עַל פְּשׁוּטוֹ, דִּבּוּר דָּבוּר עַל אָפְנָיו, וְהַדְּרָשָׁה תִדָּרֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כ"ג) – מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת (סנהדרין ל"ד):

אפונה. מיושבת ומבוססת אימתך בלבי אפונה לשון (משלי כ"ה) דבר דבור על אפניו על מכוניו: