עֹבֵ֣ד אַ֭דְמָתוֹ יִֽשְׂבַּֽע־לָ֑חֶם וּמְרַדֵּ֥ף רֵ֝קִ֗ים יִֽשְׂבַּֽע־רִֽישׁ׃
הטור הארוך
מלאכת עבודה. פירש"י אפילו דבר האבד וכו'. וכתב הרמב"ן ואינו נכון כי מה טעם שיאמר הפסוק לא תעשה אפילו דבר האבד ויבואו שאר מלאכות מק"ו א"כ יאמר גם בשבת כן. ועוד א"כ הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האבד והם אמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז איזה מלאכה מותרת ואי זו אסורה. ועוד לשון עבודה כולל כל המלאכות והשמושין כדכתיב עובד אדמות ישבע לחם. ועבדך שש שנים. ועבדת את אויבך אלא פי' מלאכת עבודה כל מלאכה שאיננה לאוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ובכל עבודה בשדה. וקין היה עובד אדמה אבל המלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. ותדע לך כי בחג המצות שהוא מוזכר בתורה תחלה אמר כל מלאכה לא יעשה בהם ולכך הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ובשאר הימים טובים מקצר ואומר כל מלאכת עבודה לא תעשו לאסור דוקא מלאכה שאינה אוכל נפש ואינו מזכיר בהם בשום מקום כל מלאכה ויפרש אחריו היתר אוכל נפש כי מלאכת עבודה ילמד על זה להתיר אוכל נפש חוץ מבפרשת כל הבכור בפסח אומר וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה והטעם מפני שהתיר בפירוש אוכל נפש ולא הוצרך לומר בו מלאכת עבודה ואמר מלאכה סתם ולא אמר כל מלאכה כמו בשבת וביום הכפורים כי הכוונה לומר לא תעשה מלאכה אשר הזהרתיך עליה. והבריית' הוא זצ"ל האריך בפירושה ואני באתי לקצר:
רבינו יונה
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. שלא תבטל אדם ממלאכה כי הבטלה מביאה את האדם לידי שעמום (כתובות נט:) והיא מדת החולי שנאמר עליו (משלי כ"א כ"ה) תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות. רוצה לומר כאשר הוא מרגיל איבריו להתבטל ממלאכה מאנו ידיו כי ההרגל שולט עליהם. ואמרו עליו עוד (משלי כ' ד') מחרף עצל לא יחרש ושאל בקציר ואין. שהוא חושב כי כשישב בטל מן מלאכה שהיא מנוחה לו והוא הפך כי ביגיעה יהיה לו מנוחה כי מפני החורף ינוח ויעמוד בביתו ולא יחרוש ושאל בקציר לאסוף התבואה ואין וימת ברעב. אבל החורש בחורף (משלי כ"ח י"ט) עבד אדמתו ישבע לחם כי אין אדם משיג למנוחה אך ביגיעה תחלה. כי מרדף רקים ורודף אחרי יושבי אל הקרנות הבטלים ממלאכה ישבע ריש: