וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַאֲחֵרִֽים׃
ביאור הרד"ל
(לה) ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרתת את בעלה. היא קל לה דוהוא ימשול בך, דמפרש לה ממשלה ממש כממשלת הרב על העבד והשפחה (וע"ל ס"פ מ"ט שא"ל ממוכן לאחשורוש וכתורה עשית שנא' והוא ימשל בך), והוא ממשלת עולם (שהאשה אינה יוצאה מתחת יד בעלה) כעבד נרצע שהוא עובד לעולם (לפשטי' דלישנא דקרא, אלא שחז"ל קיבלו בפירושו עד היובל), ומפני שהאשה אינה נרצעת כדתנן בספ"ה דסוטה, לכן חזר וביאר כשפחה שהיא משרתת כו' ר"ל כששחה כנענית שעובדת לעולם[ט]ולשון רציעת אזן דנקט באשה, אפשר רמז ללישנא דקרא (תהלים מ"ה) שמעי בת כו' הטי אזנך כו' והוא אדוניך והשתחוי לו, וכן בדברי למך לנשיו, שמען קולי כו' האזנה אמרתי, שמזה נלמד שהאשה נגזר עלי' לשמוע ולהטות אזנה לדברי בעלה, וזהו לשון רציעת אזן לשמוע לקול אדונו, ואפשר רציעת אזנה להשים בה תכשיטי עגילי האזנים הנזכרים (יחזקאל טז) ועגילים על אזניך, הן ג"כ רמז לזה שהנהיגו בדורות הראשונים, שהיא כעבד ושפחה נרצעת לשמוע לדברי בעלה כמו לאדוני':, וכן אביגיל אמרה לדוד (שמואל א כ"ה) הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני. וכוונתה היתה על אישות ולא שפחה ממש, ובירושלמי פרק אע"פ ה"ו אמרו ששפחה אסורה לרחוץ רגלי אדוני' ועי' בהגר"א לאהע"ז סי' כ"א סק"כ, אלא אע"פ שלאישות נתכוונה קראה עצמה בשם שפחה (וביבמות קי"ג.) אמרו שפחה לשמשו מי לא זבנינן לי' כ"ש הכא דאיכא תרתי), וכן לשון וכבשוה שדרשוהו בב"ר וכבשה כתיב שהאיש כובש את אשתו לענין שלא תצא לשוק כמו כן יש לדורשו לענין כבישה למלאכות שמחוייבת כשפחה (וכמ"ש (נחמי' ה') והנה אנחנו כובשים את בנינו כו' לעבדים ויש מבנותינו נכבשות כו') וכדפרש"י בפ' אע"פ שמלאכות שאשה עושה לבעלה הוא מה"ת (ושוב מצאתי להגר"א בפי' ת"כ כ"י סדר אמור שכ' לפרש לשון המשנה דס"פ אלמנה לכה"ג (דמייתי בת"כ שם) הלך הבן וכבש על השפחה דלכן נקט בה לשון וכבש, דלקיחתאשה הוא לב' דברים לקיים פו"ר ולמלאכה וכדכתיב פרו ורבו היינו פו"ר וכבשוה שהאיש כובש את אשתו תח"י לעשות לו מלאכה, אבל כשנושא שפחה אין מקיים פו"ר שאין הזרע מיוחס אחריו שוולדה כמותה, ולא קרינן לה רק כובש לו שפחה עכ"ל ז"ל שם:
הכתב והקבלה
יש לאל ידי. להמפרשים הוא הפוך והראוי יש אל לידי, ולרש"פ שם אל הונח על הכח המעמיד ומחזיק הדבר על תקונה ומכונו, והוא הכח הפשוט שצריך לקיום הדבר, ולמ"ד לאל כנוי יחס לו, ופי' יש ידי לאל דהיינו לאותו כח הצריך לי להשלים לי הדבר ההוא, ומלת ידי כנוי למשלחת הגוף הצריך בהשלמת המעשה, וכמהו ואין לאל ידיך (דברים כ״ח:ל״ב), ואין לאל ידינו (נחמי' ה') דהיינו הכח הפשוט הצריך לדבר הפשוט: