וַיָּ֜קָם עַֽל־מַֽעֲלֵ֣ה הַלְוִיִּ֗ם יֵשׁ֨וּעַ וּבָנִ֜י קַדְמִיאֵ֧ל שְׁבַנְיָ֛ה בֻּנִּ֥י שֵׁרֵבְיָ֖ה בָּנִ֣י כְנָ֑נִי וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃
אפוד בד
ואתא תורא בימי ירבעם שעשה עגלים ונתעורר מחדש עון העגל ואף ה' חרה על כי תורתו עזבו, ואלהי הכר אבו. שלח נביאים וחוזים, עד מתי הוזים, דבר ה' בוזים. וזה התורא שתא למיא, מימי החסד אשר המשיך מרע"ה וכבה אז לנורא. ועתה ע"י ירבעם חזר הקלקול ופרח כראש משפט, ע"ד (מדרש איכה) כרפאי לישראל אמר הקב"ה באתי לרפאות את ישראל מעון העגל ונגלה עון אפרים עגליו של ירבעם, וחזר הקלקול כבתחלה. ומאז מלכות ישראל דלה, מדור לדור זלה, כמעט קט כלה. מושל בבל בזדונו, הוא וכל המונו. שחתו ציון וארמונו, הרגו עם חלך, שרפו מקדש מלך, ותהי נציב מלח. וישראל לבבל ירדו, נעו גם נדו, בין אויבים עמדו, עד העיר ה' רוח כורש וארתחשסתא ויתנו רשות לעזרא הסופר לפאר את בית ה' בירושלם, ואז השתדל עזרא להעביר היצה"ר, כמאז"ל ע"פ (נחמיה ט׳:ד׳-ה׳) ויקם על מעלה כו' ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור בייא בייא היינו האי דאחרבי' לבי מקדשא וקלייה להיכלא וקטלינהו לצדיקייא ואגלינהו לישראל מן ארעהון ועדיין קא מרקד ביננא כלום יהביתיה ניהלן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגרא בעינן,
מיני תרגומא
בִּי אֲדֹנִי תרגם אונקלוס בְּבָעוּ ז״ל הרמב״ן בי אדני לשון בעיא ותחנונים הוא בלשון ארמי בייא בייא לשון רש״י. וזה דבר זר מאוד לסומכו אל מלת לשון טורסי ואינה דומה אליה כי בייא כולה לא תשתנה ולא יאמר ממנה בי. ועוד שהמלה ההיא אינה לשון בעיא ותחנונים כמו שאמר הרב אבל היא לשון צעקה ותרעומות על שבר ועל עיוות דבר כגון מלת אביי בלשון הקודש והיא ידועה בלשון ערב ירגילו אותה בקינותיהם כולן בפתחי הבי״ת ובלשון יון בייא בייא הבי״ת רפה בשוא יאמרו אות׳ על דוחק וצער. ובב״ר מהו סלו לרוכב וכו׳. ועוד לפנינו בפרשת ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני אמר לו יהודה בייא אתה מעביר עלינו שכך אמרת אלינו ואשימ׳ עיני אליו זהו השמת עין וכו׳ ואונקלו׳ שתרגם בי אדוני בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לא שהוציא מלת בי מן בעו אבל רדף הענין שהוא בא בכל מקום בענין בקשה עכ״ל. הנה במ״ש כי בייא לא תשתנה וכו׳ אכן הערוך הביא מלת בייא בערך ביאה וזכר כמה מאמרים שנזכר בהן בייא וגם איזה מאמרים שנזכר בהן ביאה ע״ש. וזה שכתב הרמב״ן בשם המדרש בפרשת ויגש אליו יהודה אמר לו יהודה בייא וכו׳ כתב הערוך בזה הלשון ובילמדנו וכו׳ ובויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ביאה אתה מעביר עלינו למה אתה נוטל את בנימין לעבד וכו׳. ודע עוד ביומא דף ס״ט: ויצעקו אל ה׳ אלהים בקול גדול מאי אמר אמר רב ואי תימא ר׳ יוחנן בייא בייא היינו הא דאחריבי׳ למקדשא וכו׳ וז״ל רש״י בייא בייא לשון זעקה וקיבלנא הא דאחריב לבית המקדש מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של ע״ז עכ״ל רש״י. ובסנהדרין דף ס״ד. ויזעקו בקול גדול אל ה׳ אלהיהם (נחמי׳ ט׳) ולכך נראה דגם ביומא צריך להיות כך מאי אמר אמר רב יהודה ואי תימא רבי יונתן בייא בייא היינו דאחריבי׳ לביתא וכו׳ וז״ל רש״י בייא בייא בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעק׳ כמו אהה בלשון הקודם היינו האי דאחריב לביתא למקדש והיו מבקשין רחמים שימסר בידם יצה״ר של ע״ז עכ״ל. ואחר הודיע כל אלה מבואר נכון פי׳ רש״י בחומש הנ״ל [ועיין ביבמות דף צ״ז: בייא בייא מאח ופי׳ רש״י שם]:
ביאור הרד"ל
(עז) התחיל משה מצעק בקול גדול ואמר ה' כו'. מפרש האי ויעבור ה' על פניו ויקרא ה', שהקורא ה' ה' כו' הוא משה שקרא והתחנן בי"ג מדות הרחמים (וקצת משמע ג"כ לשון הש"ס ביומא [לו:] אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה וגו' שמשה אמר זה, וי"ל), ומ"ש אח"כ וימהר משה אע"פ שהקריאה שלפני' ג"כ במשה מדבר, כן דרך המקרא מפני שהאריך בדיבור הקריאה חזר להזכיר שם משה אף שכבר נזכר תחלה, ולבאר לשון ויקרא הכתוב במשה לפ"ד הפר"א, פי' שקרא בקול גדול מרוב צערו על ישראל (וכמ"ש באנשי כנסת הגדולה [נחמיה ט] ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם), וכמו לשון קריאה שהוא בכ"מ בקול אלא שלשון הכתוב בפרשת שלח [במדבר יד] יגדל נא כח אד' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים וגו', משמע שה' היה המדבר קריאה זו של י"ג מדות הרחמים (וע"ש בת"י שמתרגם כאשר דברת ויתי תשוי לעם רב היכמא דמלילתא), וגם פסקי הטעמים כאן משמען שמלת ויקרא סמוכה לויעבור ה' על פניו ולומר שה' הוא הקורא וצ"ע: