וַיַּ֨עַשׂ ל֜וֹ לִשְׁכָּ֣ה גְדוֹלָ֗ה וְשָׁ֣ם הָי֪וּ לְפָנִ֟ים נֹ֠תְנִים אֶת־הַמִּנְחָ֨ה הַלְּבוֹנָ֜ה וְהַכֵּלִ֗ים וּמַעְשַׂ֤ר הַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר מִצְוַת֙ הַלְוִיִּ֔ם וְהַמְשֹׁרְרִ֖ים וְהַשֹּׁעֲרִ֑ים וּתְרוּמַ֖ת הַכֹּהֲנִֽים׃
פירוש מהרז״ו
ויאספו אל ירושלים ויטהרו הלשכות. וצ"ע שאין פסוק כזה בתנ"ך. והיפ"ת גורס פסוק של נחמיה י"ב כ"ח כ"ט ויאספו בני המשוררים וגו' עד ויטהרו הכהנים והלוים הרי ויאספו כולל טהרה. ומ"ש ויטהרו הלשכות נ"ל שכוונתו להביא עוד ראיה על הקבצו שכולל ג"כ טהרה כמ"ש נחמיה י"ג ואומרה ויטהרו הלשכות וגו' עד ואקבצם ואעמידם על עמדם שעל ידי קביצה זו טיהרו הלוים עושי מלאכת המנחה והלבונה כמ"ש שם פסוק ה' וזה עומק פשט המקרא ע"פ מדה ל"א וד"ק ובתנחומא כאן ובילקוט הגירסא האספו הטהרו כענין שנאמר תסגר שבעת ימים אחר תאסף ובעל המאמר שם ר"י ור"פ כמו כאן במאמרים הקודמים. גם יתכן שכוונת המדרש למ"ש ד"ה ב' כ"ט ט"ו ויאספו את אחיהם ויתקדשו לטהר את בית ה':
משנת ארץ ישראל
אם כן, תרומה גדולה ותרומת מעשר תובאנה ללשכה במקדש, היא בית האוצר, ושם תחולקנה לכוהנים, ואילו המעשר יינתן ללוויים ברחבי הארץ. שבע פעמים נזכרת הבאת המעשרות לבית ה', ומספר החזרות, והשימוש במספר המקודש שבע, הם רמז לחשיבות העניין. בפועל אנו שומעים על לשכה גדולה במקדש שבא מכנסים את המעשר: "מצות הלוים והמשררים והשוערים ותרומת הכהנים" (נחמיה יג ה). אם כן, גם כאן רק המעשר שהלוויים נותנים מגיע למקדש. נחמיה מספר עוד שהעם התרשל בהרמת מעשר הלוויים (נחמיה יג י) ונחמיה התרעם על כך והגיע למצב שבו "וכל יהודה הביאו מעשר הדגן והתירוש והיצהר לאוצרות" (נחמיה יג יב). אם כן, כתגובה להתרשלות העם הוחלט להביא גם את מעשר הלוויים למקדש כדי למנוע מצב שבו הרמת התרומה נעשית ברשות הפרט, בתקווה שהפומביות תוביל ליתר בקרה. מצב זה משתמע מדברי הנביא מלאכי. מלאכי מתלונן שבני ישראל אינם מביאים את "המעשר והתרומה" (מלאכי ג ח), ותובע להביא את המעשר אל בית האוצר (שם ט). האבחנה בין המעשר והתרומה נאמרת במפורש, ולכאורה יש להסיק שרק את המעשר צריך להביא לאוצר, אבל ייתכן גם שהמעשר הנזכר בפסוק ט הוא קיצור של "המעשר והתרומה" שבפסוק הקודם. בדברי הימים מתואר שגם בימי חזקיהו מביאים את המעשר לבית ה' (דברי הימים ב לא ב-ו), וקרוב להניח שהדברים משקפים את הנוהגים של ימי בית שני, כפי שנקבעו לאחר המהפך שחולל נחמיה.
מלבי"ם
ואמרה ואשיבה שם כלי האלהים, כי בלשכה הזו היו תחלה הכלים והמנחה והלבונה כנ"ל פסוק ה' ואלה השיב למקומם, ורצה להשיב לשם גם המעשר והתרומה שהיו שם כנ"ל, ומזה נודע לו שאין העם נותנים תו"מ וז"ש.
רש"י
הגזרה. ת"י בצורתא, ואומר אני שהבית הגבוה קרוי כן והתאים הנמוכין אשר סביב אותם הוא קורא בנין ומנחם פתר גזרה לשון לשכה:
רש"י
אגלי טל. גלי טל והאל"ף יתירה כמו ואחותי באזניכם (לעיל יג) אל"ף יתירה בראש התיבה להיותו שם דבר וכן אבחת חרב (יחזקאל כח) כמו ניבוח חרב צעקת חרב, ל"א אגלי כמו אגני טל כמין אגנות פלגים שהטל נתון בהם למ"ד מתחלף בנו"ן וכן בספר עזרא נשכה כמו לשכה (נחמיה יג):