פרשנות מצטטת על רות ג:יג

ולסוף הלילה. והוא זמן שומרים לבוקר ואף בקיץ. ואם הוא קרוב לנץ החמה יאמר מתחילה הקינה ואח"כ יתחיל שומרים לבוקר. דרך חכמה. ובענין תפלת חצות עיין בספר הכוונות ובזוהר ויקהל משמע דלעולם חשבינן הלילה לי"ב שעות הן בקיץ או בחורף אע"ג דלענין תפילה אינו כן עיי' סי' רל"ג מ"א ועיין ע"ת. והאחרונים קבלו דמשכבי עד קומי ר"ל משבועות שאומרים רות שבו שכבי עד ט"ב שבו קומי א"צ לקום ללמוד בלילה. וי"א מט"ו באב עד ט"ו אייר יקום וי"א דזמן שינה ח' שעות וסי' ישנתי א"ז ינוח לי והכל לפי מה שהוא אדם. וכ' האריז"ל ושיעור משניות קודם לכל דבר ועי"ז זוכה לנשמה כי משנה אותיות נשמה. ואם זכה לחכמת אמת עת ההיא מסוגלת מאוד:

ראשי המטות. איש כי ידור נדר לה'. לפי שכתב למעלה אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם. ונראה שהנדרים נזכרים במקום אחר וזה לא מצאנוהו. לזה סמך מיד ענין הנדרים ואמר איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו. וכן אשה כי תדור נדר לה'. ופירש כאן כל דיני הנדרים. והנכון שסמך פרשה זו לכאן. לפי שלמעלה כתב ענין המועדים כולם. וחתם בחג הסוכות שיש בו שמחה יתירה מבכל המועדים. לפי שהוא חג האסיף. וידוע כי מתוך השמחה והאכילה אדם טועה לפי שיצרו מתגבר עליו. כמוזכר באיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה והשמחה והעלה עולות כי אמר איוב אולי חטאו בני. עד שלזה הטעם החכמים הראשונים היו משברים כלי זכוכית יפים בסעודות כדי שיתעצבו האנשים וייראו את ה'. ואמרו וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ולזה הטעם בעצמו תקנו בשנוי היין הטוב והמטיב ולא בשינוי הפת. דלא כהראב"ד ז"ל שכתב שעל שינוי הפת אומרים ג"כ הטוב והמטיב. לפי שידוע שהיין בוגד וזנות יין ותירוש יקח לב. ולפי שבשמחת היין יתפתו בני האדם לעצת נחש הנחשת. צותה התורה כי בכל מקום שיש בו שינוי היין שיש בו ריבוי שמחה. שיאמרו הטוב והמטיב. בענין שיזכרו האנשים ויאמרו על מה נתקנה ברכה זו. ויאמרו להם על הרוגי ביתר שהיו חסידים גדולים ונהרגו כמה אלפים מהם עד שגדרו הכרמים בהם. ועשה השם עמהם נס שלא הסריחו ושניתנו לקבורה. וזהו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. ואז יאמרו בלבם ברוך דיין האמת. איך נהרגו חסידים אלו ושפכו דמם כמים וזבלו בהם הכרמים ושמום גדר לכרמים. מה יעשו אזובי קיר. ומתוך זה יתעצבו אל לבם וישובו אל ה' ולא יחטאו בריבוי השמחה והיין. וכן צריך לכל אדם לעשות ולשמור נפשו מהשמחות כאומרו טוב לכת אל בית אבל וגו'. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו ואולי לא יועיל כל זה. ויצרו יועצו לחטוא ושילך אחר התאוות. התיקון לזה הוא שידור נדר לה'. ויאמר כה יעשה לי אלהים אם אעשה דבר זה או אם אוכל או אשתה דבר זה. וזה שאמר בבועז חי ה' שכבי עד הבקר. ואמרו חכמים ז"ל למי נשבע ליצרו נשבע. וכן אמרו נשבע להרע ולא ימיר לסגף עצמו בתעניות ולא ימיר. וזהו נדרים סייג לפרישות. ולכן אחר שכתב ענין המועדים והשמחות. כתב מיד ענין הנדרים. להורות שאם יתגאה יצרו עליו שיקפוץ בשבועה וידור נדר ויאסור איסר על נפשו. וישים רסן בלחייו בשבועה בענין שלא יחטא. וזה לא בלבד בדברים האסורים ובמותרות. אלא אפילו בדברים המותרים יש לאסור נפשו. כאומרם קדש עצמך במותר לך. בענין שבזה לא יחטא דברים האסורים. כאומרו תמוך אשורי במעגלותיך. בענין שבזה לא ימוטו פעמיך חוץ ממעגלותיך:

וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז יִתְבָּאֵר אָמְרוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר, עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל (במדבר רבה כב:א) וְזֶה לְשׁוֹנָם: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּנְדָרִים, אֶלֶף עֲיָירוֹת הָיוּ לוֹ לְיַנַּאי וְכוּ׳, הֲרֵי שֶׁהֲגַם שֶׁהָיוּ מְקַיְּמִין שְׁבוּעָתָן נֶעֶנְשׁוּ. וְאָמַר הַכָּתוּב כָּאן כִּי יֵשׁ נְדָרִים וּשְׁבוּעוֹת שֶׁצִּוָּה ה׳ אוֹתָם, וְהוּא אָמְרוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר – אֵין ״לֵאמֹר״ אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת (סנהדרין נו:), פֵּרוּשׁ לַחֲשַׁשׁ הָעֲרָיוֹת – ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר״ וְגוֹ׳. וְדִקְדֵּק לוֹמַר אִישׁ לִרְמֹז לְתִגְבֹּרֶת נִגּוּד הַתַּאֲוָה, כְּאָמְרָם זַ״ל (רות רבה פ״ו) בְּפָסוּק ״חַי ה׳ שִׁכְבִי״ וְגוֹ׳ שֶׁנִּשְׁבַּע לְיִצְרוֹ, וְכֵן אָמְרוּ (חגיגה י.) בְּפָסוּק ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר״ וְגוֹ׳ כִּי מִצְוָה לִשָּׁבַע לְיִצְרוֹ.