פרשנות מצטטת על רות ד:ה

בספר רות מסופר על גאולת קרקע, אם כי הסיפור אינו הולם במדויק את החוק שבספר ויקרא. אמנם נזכרת החובה המוסרית של בני המשפחה לגאול את נחלת קרובם אבימלך (רות ד ב-ה), ברם היא נכרכת בחובה לייבם את רות ו"להקים שם המת על נחלתו" (שם שם ה). כלומר, הקרקע תיחשב לרכושו של המת, ומצויה זמנית בחזקת הגואל. בבוא היום תימסר זו ליורש שנולד מנישואי הגואל עם אשת המת.

שני התלמודים הכירו את פירוש התוספתא, וניכר שהם מנסים לדחותו ולהמעיט בחדשנותו של הפירוש: "רבי שמעון חולק בין נכסין לנכסין כו', אמר רבי יוחנן 'נכסים הידועין לבעל' אילו הקרקעות, 'ושאינן ידועין לבעל' אילו מטלטלין. רבי יוסי בן חנינא אמר, 'נכסים הידועין לבעל' אלו שנפלו לה ברשות הבעל, ו'שאינם ידועים לבעל' אילו שנפלו לה ובעלה נתון במדינת הים" (ירו', לב ע"א). בתלמוד הבבלי (עח ע"ב) מובאות אותן דעות בחילוף שמות הדוברים, ושני התלמודים מצטטים ברייתא כדעה האחרונה. לפי רבי יוחנן (של הירושלמי) נכסים שאינם ידועים הם מטלטלים, ולפי הדעה השנייה אלו נכסים שהבעל אינו יודע עליהם, כי הוא שוכן במקום רחוק. במקרה זה נתנו תוקף, בדיעבד, למכירת הנכסים על ידי האישה. ההנמקה המשפטית לכך היא שהקרקע הרחוקה אינה חלק מהעסקה הכוללת של הנישואין¹³תפיסת הנישואין כעסקה כוללת של אישות וקרקע עולה ממושג ה"נחלה" בתורה ובאה לידי ביטוי בספר רות: "ביום קנותךָ השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת קניתָ" (ד ה). . ייתכן שיש כאן גם נימוק חברתי של אפשרות האישה לכלכל את עצמה בהיעדרו. שני התלמודים מסרבים בכך להכיר באפשרות ה"טבעית" של הברחת נכסים. עם זאת, גם הבבלי מצרף למשנתנו דיון בהברחת נכסים. לכאורה "הברחת נכסים" מאן דכר שמיה? הרי את המשנה יש לבאר אחרת כהצעות הבבלי. אין זאת אלא שהעורך הכיר את עניין הברחת הנכסים וגם הוא ידע שזה פירוש המשנה, אלא שרצה לחסום את הנתיב של הברחת נכסים.

13-14. אם אין שם אב נכסין של אחין. לפי פשוטו של לשון בוודאי פירושו שר' יהודה חולק על עיקר ההלכה שהמייבם יורש את הנכסים, וכן פירש בח"ד. והוא חידוש גדול, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובספרי כי תצא פי' רפ"ט, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 308: [להקים לאחיו] שם. רבי יהודה אומר נאמר כן שם ונאמר להלן שם, מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה, ומה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע.²⁶כ"ה הגירסא בכל הנוסחאות, פרט לאחת, עיין בשנו"ס שם. ויש להוסיף שכן גורס בספרי גם רבינו אפרים שהובא באו"ז ח"א סי' תרי"ב, פ"ג ע"א. וכן הוא בספרי פנחס פי' קל"ג, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 177. ושערו החכמים שדברי ר' יהודה נאמרו במקום אחד (בפרש' פנחס, או בפרש' כי תצא). אבל דבריו קשים להבין בשתי הפרשיות.²⁷ועיין בפי' רבינו אפרים הנ"ל. ונראה יותר שחצי המאמר מקומו בפרש' פנחס וחציו השני בפרש' כי תצא, ומסדר הספרי הביא את כולו בשתי הפרשיות. ופירושו: מה שם האמור להלן (בראשית מ"ח, ו'. ועיין רות ד', ה') נחלה, אף שם האמור כאן (פנחס כ"ז, ד') נחלה. ומה שם האמור להלן זרע, אף שם האמור כן זרע.²⁸ואפשר שהמכוון לש"א כ"ד, כ"א, או לישעי' ס"ו, כ"ב. ואני מעדיף את הפירוש שבפנים, שאם לא כן קשה למה באמת לא דרש ר' יהודה: נאמר להלן להקים זרע, וגאמר כאן להקים שם, מה להלן זרע אף כאן זרע. ו"שם האמור" הוא לאו דווקא, אלא ל"הקים שם" פירושו זרע, ואין כאן גזירה שוה של מלים אלא פירוש העניין. והכוונה לבראשית ל"ח, ח': בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך, ועיין שם בתרגום יונתן וברש"י. ומכאן שגם בפרשת יבמים "להקים לאחיו שם" פירושו "להקים לאחיו זרע", ור' יהודה חולק על עצם הדין שהמייבם זוכה בנכסי אחיו המת, ואף על הדרשה של הפסוק לעיל שם (כ"ה ו') "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת", והוא סובר שאין הכוונה לנחלה. ובמדרש הגדול בראשית ל"ח, ט', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרמ"ח: כי לא לו יהיה הזרע, מלמד שהבן נקרא על שם אביו המת, הינו דכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת. ופשיטא שאין כאן אלא השערה, ועדיין צ"ע בדבר.