וְגַ֣ם אֶת־ר֣וּת הַמֹּאֲבִיָּה֩ אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה לְהָקִ֤ים שֵׁם־הַמֵּת֙ עַל־נַ֣חֲלָת֔וֹ וְלֹא־יִכָּרֵ֧ת שֵׁם־הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם׃
צפנת פענח
[ממהדורא תניינא: נשים שאמרו. הנה נראה מכאן דאשה א"צ למסור עצמה ע"ז והא דלא מייתי הגמרא מכאן בסנהדרין דף ע"ד ע"ב דאין צריך למסור וצ"ל דכיון דהוה רק נשים לא הוי פרהסיא וכדאמרי' בברכות דף מ"ה מאה נשי כתרי גברי הוא ועי' ביבמות דף פ"ח ע"ב ולקמן בהלכות תענית פ"ב הל' ה' גבי דבר ועיי' ירוש' ערובין פ"ה גבי חמשים דיורים דנשים ג"כ בכלל, ובהך דפסחים דף צ"א גבי חבורת נשים אך באמת שם תליא אם הא דאין שוחטין פסח על היחיד לא הוה מחמת דין התורה רק בגדר הך דפסחים דף צ"ה כמה דאפשר לאהדורי כו' ועיין שם דף ע"ט ע"ב אם נשים מצטרפות לרוב גבי טומאה ובסנהד' דף י"ד ע"ב גבי פדיון מעשר שני. ובשיטת הראשונים דלא כהתוס' רפ"א דנדה גבי ספק טומאה בר"ה דבנשים לא נעשה ר"ה ובהך דיומא דף פ"ד ע"ב גבי פק"נ והנה מבואר בירושלמי פ"ז דפסחים גבי פר העלם דבר דאין הנשים והקטנים בכלל זה ור"ל פחות מבן כ' וכ"כ בזה ואף דבספרי פר' שלח פיס' קי"א מבואר דגם נשים בכלל וע"ש בפיס' קי"ב, דשם ממעט נשים אך יש נ"מ בין העלם דבר גבי שאר עבירות דחיכ"ר דאז לדידן מביא כל שבט ושבט קרבן בפ"ע בגדר פרט ואין מעכבין זה את זה כדמוכח בדברי רב' בה' שגגות פ' יב' ה"א אבל על שגגות ע"ז מעכבין השבטים זא"ז, כמבואר בספרי שם וע' במכילתא פ' יתרו גבי מזבח מחלוקת אם הוי י"ב מצבות מצבה מאבן אחת לכל שבט עי' ע"ז דנ"ד או כל מזבח מי"ב אבנים שיהי' כ"א כלול מכולם ועי' בלשון רבינו דנקט מביאין כו' מכל וגבי שאר הוראת שגגת כרת כתב מביא יעו"ש עכ"פ גבי שגגות ע"ז שם הכפרה על כל ישראל בגדר נקודה שאינה מתחלקת ובגדר הרכבה מזגית כיון דמפי הגבורה שמענו ונ"מ דהרמב"ם ס"ל בה' תמורה פ"א דאם אחד המיר בק"צ או אחד מהשותפין אף דלא נעשה תמורה מ"מ לוקה משום דס"ל דיש לכל אחד זכות בהקרבן בגדר צורה לא בעצם ועי' מה שכ' התוס' מנחות דף ע"ח ע"ב דבתמיד אין לאחד מישראל חלק בו בגדר פרט דנ"מ דאם יש לאחד חמץ לא עבר השוחט או הזורק בע"פ ועי' תוס' זבחים דף ד' ע"א בד"ה וישנן דכתו' שם דגם היחיד בעליו וצ"ל דרק בגדר צורה ולא בעצם ובגדר מקופיא דשם ד"ו ע"א וביומא ד"נ וכך באבני אפוד דמכפרין על ע"ז כמבואר בזבחים דף פ"ח ע"ב היו כל השבטים מעורבין זב"ז כמבואר בסוטה דף ל"ו אבל גבי חטאת קהל על שאר חייבי כריתות הוי כל שבט ושבט נפרד רק בגדר הרכבה שכונית ואז אם המיר אחד משבט זה על קרבן של שבט אחר אינו לוקה אך מ"מ אם הקריבו קרבן שבט זה לשם שבט אחר לא הוי שנוי בעלים עי' זבחים דף ד' משום דזה הוי רק שנוי בגדר תואר השבט דאל"כ משכחת שנוי בעלים בצבור עי' יומא ד"נ ועי' בספרי פר' בהעלותך פיס' ע"ח גבי גרים, דלהכפרה שלהם הם בטלים להשבט שדר שם ע"ש וכן נ"מ למ"ד בהוריות דף ג' ומנחות דף נ"ב ובתוספתא שקלים בתחילה מגבים להם אם ר"ל מכל שבט ושבט לשם קרבנו או מכולם בבת א' ואח"כ נותנין לכל שבט שיקנה קרבנו ע' בדברי רבי' בה' שקלי' פ"ד עי"ש ועי' בירושלמי הוריות פ"א דס"ל לחד דג' מכל שבט סומכין על הקרבן עם ב"ד ועי' במנחות דף צ"ב ע"א דלא ס"ל כן ובשיטת רבינו בה' שגגות דעקר הכפרה הוא בשביל הב"ד ועי"ש דף ז' ע"א במשנה דרש"י וכן הירו' ס"ל דלדידן דקיי"ל כל שבט ושבט מביא קרבן והכפר' על השבט עי"ש אך רבינו ס"ל דזה רק אם נימא כמ"ד דב"ד מביאין בפ"ע אבל לדידן הוה עיקר הכפרה על הב"ד ועי' הוריו' דף ג' גבי מתו ב"ד והורה ב"ד אחר עי"ש. עכ"פ כך דעל שאר חייבי כריתות הוראת ב"ד ועשו הקהל דהכפרה על כל ישראל בגדר הרכבה שכונית כל שבט ושבט נפרד אבל בע"ז כה"ג הוה בגדר נקודה וא"כ כך גבי ע"ז גם הנשים נחשבים בגדר הכפרה אבל בשאר חייבי כריתות אין הנשים שייכים למנין שבט והך דיבמות דף פ"ז ע"ב ודף צ"א ודף צ"ב דנקט שם גם גבי אשה יחיד שעשה בהוראת ב"ד שם לא משום הקרבנות וזה מדויק בל' הגמ' ביבמות דצ"א שם כזדון איש באשה ובכ"מ שם נקט הפטור על האשה ולא על האיש אך רבינו ז"ל בהל' שגגות פי"א הל"ג נקט גם על האיש ועי"ש בפ"ה ה"ה ורבינו פסק דחייבים כמ"ד שם אין זה הוראה אלא טעות ר"ל דאין ההיתר בגדר דין רק בגדר טבעיות אם מת האיש ממילא אין לה בעל והרי היא פנויה עי' קידושין דף ב' ע"ב משמיא הוא דמקנה כו' ולא הוה הוראה כלל ולכך פסקי' בגמ' דילן דף פ"ח ע"א דאפילו התירו להנשא עפ"י ב' עדים ואח"כ בא בעלה תצא ולא אמרינן תרי ותרי עי"ש אתא גברא וקאי עי"ש בתוס' משום דלא אמרינן תרי כמאה רק בדבר השייך להורא' ולא לאומדנא עי' יומא דף פ"ג ושבועות דף מ"ב ותמורה דף כ"ז ע"ב עי"ש אבל גבי דבר טבעי הנראה לעינים לא אמרי' כן אך הירוש' ביבמות שם בפט"ו לא ס"ל כן רק דגם בזה לא תצא עי"ש ועי' קידושין דף י"ג ע"ב אם הא דמיתה מתרת הוא סברא או דין ובתוס' יבמות דף נ"ה ע"א ד"ה ביש וכבר כתבתי בזה דזה ר"ל בכמה מקומות משום עיגונא אקילי בה רבנן דר"ל דע"ז לא שייך גדר דבר שבערוה דאין זה הוראת היתר רק דאם מת הבעל שהוא המעכב אותה מלהנשא עי' ב"ק ד"פ וב"ב דע"ג ממילא שרי' ואם חי אין ההיתר כלום ועי' גיטין ד"ג ע"א ובאמת נר' דכן ר"ל הגמ' ביבמות שם דצ"ב ובתוספתא דהוריות הורו ב"ד ששקעה חמה ונמצא שזרחה לא ר"ל שהיה מכוסה בעבים דמה שייך זה לב"ד רק דר"ל דידוע המחלוקת בשבת דף ל"ד וכמה מקומות בשבת גבי זמן של שקיעה וצה"כ וגם באמת זה תליא בדבר טבעי אם לילה הוא או יום לכן לא שייך בזה גדר הוראת ב"ד וכן נראה גבי חלב דזה ידוע דחלב חיה מותר ושל ג' מינים שור כשב ועז חייב כרת א"כ המחלוקת בזה כמו בהך דחולין דף נ"ט ע"ב גבי עיזי כרכוז מחלוקת שם אם חלבה אסור אי מותר לא תליא כלל בדין רק אם היא חי' או לא ולכן אמר שם דשמואל אכל מיניה ואמר מפרי פי איש כו' ר"ל דאף דקי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר עי"ש דף מ"ד ע"ב וכ"מ מ"מ כאן אמר שיש לו קבלה דהיא חיה וממיל' חלבו מותר וזה ר"ל מפרי פי כו' וכן המחלוקת בחולין דף פ' גבי שור הבר בחלב תליא ג"כ בזה וא"כ לא הוי הורא' ואם עשו צבור ע"פ ב"ד ואח"כ חזרו חייבים כמו יחידים וכבר כתבתי בזה גבי הך דסנהדרין דף ע"ח ע"ב גבי אמדוה לחיים ומת פטור שיצאו מב"ד זכאי ע"ש ברש"י ותוס' דזה רק באבן או באגרוף דשם כתי' יד וצריך ע"ז אומד ב"ד לא גדר טבעיות עפ"י רופאים עיין ב"ק דף צ' ע"ב בהך פלוגתא דשמעון התימני ור' עקיבא אם אגרוף מיוחד לעדה או לעדים וכן הך דסנה' דף ע"ו ע"ב במה דא' שם מפני מה לא נאמר יד בברזל ור"ל כך דיש ג' מיני אמידות אחד באדם הנהרג אם בזמן שהרגו היה שלם או טרפה עיין בדברי רבינו בה' רוצח פ"ב ה"ח דרק אם יאמרו הרופאים שהמכה שהי' בהנהרג מקודם אין לה תעלה ע"ש לא בדבר שעפ"י הל"מ הוי טרפה כמו שכתב רבינו בה' שחיטה פ"י הי"ב וי"ג ע"ש רק כאן תליא בטבעיו' ובאומד הרופאי' ועיין בירושלמי יבמות פ"ח גבי כרות שפכה שיש בהם הל' הרופאים ובספרי פ' תצא פי' רמ"ז זה מהלכות הרופאים ור"ל דלדינא אין נ"מ לנו כ"ז שלא נתרפא אסור לבוא בקהל ולאחר שנתרפא מותר רק נ"מ למ"ד ביבמות דף ע"ט ע"ב דסריס אדם לא חולץ ולא מיבם וסריס חמה מיבם מחמת שיש לו רפואה ע"ש אך אנן לא פסקי' כן מחמת דס"ל דרפואה רק מכאן ולהבא כתוב' דף ע"ד ע"ב ויומא דף פ"ו ור"ה דף י"ז ועי' תוס' בכורות דף ל"ח ע"ב גבי מום של קדשים וזה ר"ל ביבמות דף קי"א ע"ב ע"ש החלוק בין קטן משום דקטן כן הוא המציאות והזמן של קטנות מצטרף להגדלות אבל הרפואה מכאן ולהבא כי זה סיבה ולכך אם הסריס חמה נתרפא קודם שמת הבעל ודאי מיבם אבל לאחר מיתת הבעל פקע הזיקה דבשעת נפילה היתה פטורה אך לר' אלעזר ס"ל דזה רק גדר נסיון ואם נתרפא למפרע וכמו"ש התוס' בכורות דף ל"ח ע"ב הנ"ל גבי פצ"ד וכ"ש לר"א מאי ואמר דזה מה' הרופאים ר"ל דגם ר"א מודה דרק מכאן ולהבא ואינה זקוקה לחליצה אם נתרפא לאחר מיתת הבעל ובאמת הארכתי בזה מה דנראה לשיטת הירוש' בהך דיבמות דפ"א גבי טומטום שנקרע והך מחלוקת דר' יהודה ורבנן אם חולץ דר"ל כך במ"ד שם דהוא כסריס וע"ש דפ"ג ע"ב ובכורות דמ"ב ע"ב רק דר"ל דהקריעה של טומטום הוי כמו מעשה מכאן ולהבא וכמו לדידן רפואה גבי סריס חמה דתליא בזמן הרפואה אם נתרפא קודם מיתת האח חולץ ולאח"כ לא וה"נ גבי קריעה של טומטום וכמבואר בב"ב דף קכ"ו ע"ב ע"ש דלא הוי גלוי מילתא למפרע ובהך דחגיגה דירוש' פ"א דס"ל דהוי גלוי למפרע אך גמר' דילן בחגיגה ד"ד לא ס"ל כן רק דכ"ז שלא נגמר הקריעה אין עליו שם זכר גמור ועיין בה"ג בהל' יבמות בזה ובתוס' יבמות דע"ב ע"א ופסחים דף כ"ח ע"ב עכ"פ גם גבי טומטום י"ל דהקריעה הוי רק כמו רפואה כמכאן ולהבא. עכ"פ ס"ל לרבינו בה' רוצח דהאומד בהנהרג אם היה בן קימא אין זה גדר דין רק גדר טבעיות וזה שייך לרופאים וכן הדין גבי ברזל כיון דהתורה לא אמרה בו דצריך שיעור שוב האומד שלו ג"כ רק בגדר טבע לא דין ולכך כה"ג אם הכוהו בברזל ואמדוהו לחיים ומת ודאי הוי אומד של טעות רק באבן או באגרוף דשם אמרה התורה דצריך שעור אז אם אמדוהו לחיים ומת פטור דזה כמו טעות דין ועיין במה שכתב רבינו בפ"ג מהל' רוצח ה"א עד ה"ט דמדמה שם גבי דוחף מראש הגג לגדר בור דגבי בהמה עשרה טפ' וכבר כתבתי במ"א דשעור בור עש' זה ג"כ שעור התורה ואין נ"מ בין גדולה לקטנה ועוף קטן אבל לגבי ניזקין של בהמה אז אזלינן אחר הפרט ולכך כתב רב' בה' נזקי ממון פי"ב הט"ו דגם בכ"ש חייב ולא ר"ל כל שהו ממש רק לפי ערך הניזק ועיין בירוש' ב"ק פ"א ובתוספתא ב"ק פ"ו כמילאו של נופל וזה קאי אניזקא ועי' ב"ק דף צ"א דיש אומד לנזקין אך לפי שיעור הניזק וכ"כ בזה ובאמת זה מחל' מה שמבואר בתוספתא דסנהד' פי"ב גבי אם נתערב האבן באחרות דאמר שם דמשערין בקלין שבהם ובמכילתא פ' משפטים פ"ו מבואר דפטור וע"כ דפליגי אם האומד הוא על עצם המזיק או על מה שניזק על ידו ועיין בדברי רבינו בה' חובל ומזיק פ"א הי"ח דצריך להביא החפץ שהזיק לב"ד לא כמו גבי רוצח, חזינן דגבי חובל נצרך לב"ד לראות את הדבר שחלל בו ואף דא"כ איך כתוב שם דאם אבד החפץ ישבע הנחבל כו' ומה שייך בזה שבועה כיון דהב"ד לא אמדו את הדבר וע"ש בהשגות ובפ"ה ה"ו בשיטת רבינו דחובל בלא עדים פטור מהתורה מנזק משום דמבואר בספרי פ' תצא דכל מ' שנאמר ונמצא צריך עדים עיין בירושלמי סוטה פ"א וסוטה פ"ט גבי עג' ערו' ולא מהני ידיעה בלא ראי' וכבר כתבתי דגבי עגלה ערופה ס"ל לרבינו דצריך ידיעה וראי' ועי' בב"ב דף כ"ג ע"ב דמביא ראי' מעגלה ערופה דאזלינן בתר קרוב ועי"ש בתוס' ד"ה בדליכא, אך כך דכל זמן שלא נמדד לא שייך כלל לגדר עגלה ערופה קורבא צריך שיהי' בידיעה וראי' וכן עיר שיש בה ב"ד הוא מעצם הגדר דעגלה ערו' רק הגמר' מקשה דמי חלק לנו הישוב לפרטים וא"כ מה שייך בזה גדר קורבא ומתרץ דמשכחת כגון ביושבת בין ההרים ואז נעשה מציאות פרט, עי' ע"ז דף נ' גבי מרקוליס וא"כ שוב משכחת פרט, וכה"ג כתבתי גבי חילוק תיבות לאותיות בתורה ועי' בחולין דף ע' וזבחים דף ק"ה גבי רוב (עובר) [אבר] או רוב עובר ע"ש, וכן הך דשבועות דף ל"ד ע"א במאי דאמר שם גבי דיני נפשות ודיני קנסות מי לא בעי מודע כו' ר"ל ג"כ דזה תלי' רק ע"י הב"ד לא ע"י העדים בלבד דהרי על כרחך אם טריפה הרג או ב"נ הרג או בעולה בעל (לענין קנס) אין עדות העדים כלום רק הדין והב"ד פוסקין דאין לנו לחוש למיעוט דבמקום שרוב ישראל התורה פסקה לנו דלא חיישינן וזה רק דין לא בירור וכן גבי חשש טריפה וגבי חשש בעולה, לא שהב"ד פוסקין ע"י אומד דזה א"א לכו"ע מחמת גדר דושפטו כו' דפסחים דף י"א וכ"מ, וא"כ אין הדבר נגמר ע"י העדים, ועי' במחלוקת דב"מ דף מ"ג ע"ב דשמואל ור"י אם עדים כל זמן שלא באו לב"ד גבי ממון הוה זה מציאת הדבר ע"ש ותוס' שם דף ל"ה ע"ב ואין כוונת הגמ' בשבועות דף ל"ד הנ"ל כמ"ש התוס' והך דשבועות דף מ"ד ע"ב ודף מ"ו ע"ב זה רק משום תקנת נחבל. ועיין רש"י חולין דף י"א ורשב"ם ב"ב דף נ' ע"ב והך בודאי פטור וא"ש מה שהקשו שם התוספ' ונ"מ בכה"ג אם הב"ד פטרוהו מחמת ספק אם זה הוי כמו יצא לזכות דהוי פטור ודאי ושוב אף דאם אח"כ נתברר להם הדין שחייב אין מחזירין אותו או רק מחמת שאין יודעים איך לפסוק וזה ר"ל הך דסנהד' דף מ"ב ע"א גבי נזדקן הדין וזה רק בדיני נפ' ור"ל דגם ספק הוי פסק לפטור אך רבינו ז"ל בה' רוצח מחלק בין חיוב מיתה ע"י רציחה דאז גבי נתערב רוצח שלא נגמר דינו עם רוצחים שנגמר דינם בפ"ד ה"ז נקט האוסרים כולם אבל בה' סנה' פ' י"ד ה"ז כתב כולם פטורים ונ"מ דגבי רוצח הפטור לא הוי בגדר בירור שפטור רק שאין אנו יכולים להרגו ונ"מ אם הוכרו אח"כ הורגין ולכך נקט אוסרין אבל בשאר חייבי מיתות הוי פטור לגמרי דאף אם אח"כ הוכרו נפטרין והטעם משום דגבי רוצח גלי רחמנא בסנה' דף ע"ו ע"ב דגם מצמצם חייב וא"כ חזינן דהחיוב הוא על הפעולה שנפעל ע"י לא הפועל ולכך ג"כ הוי ס"ד בקדושין דף מ"ג ע"א לשמאי דגבי רוצח יש שליח לדבר עבירה וחייב המשלח ולמסקנא בד"ש הוי גדר רוצח וכ"כ הרמב"ם בה' רוצח פ"ב הלכה ב' גבי שוכר חבירו כתב דהוי בגדר שפיכת דמים בד"ש וגם הרי חזינן דגואל הדם אם הרגו פטור אף דא"א לחייבו עפ"י ב"ד כלל ורבינו ז"ל ס"ל דאף ע"י עד א' אם הרגו גואל הדם פטור כמבו' בפ"ו מה' רוצח ה"ה ואזיל לשיטתיה שכתב בה' עדות פ"ה דרק ב"ד אין דנין ע"י עד א' אבל דבר דא"צ ב"ד גם עד א' נאמן ולכך א"כ חזינן דמלבד הדין צריך לאבד את הרוצח וכמ"ש רבינו בה' רוצח פ"ד ה"ט גבי כיפה ונ"מ ג"כ היכא דיצא לזכות דאין מחזירין אותו לחוב אך ברוצח אם אז הרגו גואל הדם פטור ועיין בירוש' סנהד' פ"ד ה"ג יכול אם צדק בדינך יצדק בדיני כו' ומה זה אך ר"ל לגבי גואל הדם אם הרגו פטור וכן בהך דשם דל"ג ע"ב גבי חייבי גלות אם יצא לזכות אין מחזירין לחוב היכא דהב"ד פטרו אותו מגלות מחמת דהוי בגדר קרוב למזיד ואז הדין דגואל הדם יכול להרגו כמבואר בדברי רבינו בהלכות רוצח פרק ו' הלכה ד' ואח"כ חזרו בהם דחייב גלות א"כ שוב יהי' זה ג"כ זכות דשוב אין גואל הדם יכול להורגו איך הדין בזה אם מחזירין אותו אם לא, וכן אם מתחילה פטרו אותו מגלות מחמת גדר אונס ואח"כ חזרו בהם שחייב גלות איך יהי' הדין לגבי גואל הדם וכן אם מכניסין אותו לכיפה וכן אם נפטר מממון עיין בהך בב"ק ד' ל"ה ע"א במה דפליגי רש"י ותוס' גבי מקלקל בשבת אם חייב בממון ובירוש' פ"ב דשבת ובדברי רבינו בה' חובל ומזיק פ"ד ה"ח עכ"פ גבי רוצח החיוב הוא בשביל הפעולה שנפעל ולכן זמן שנפטר בספק לא הוי זה פסק דין רק מחמת שאין יודעין כמו בנתערב ולכך אוסרין אותו אבל בשאר ח"מ בנתערב פוטרין אותו לגמרי והוי כמו יצא לזכות וכן באומד גבי רוצח בברזל הוי רק אומד בירור ואם טעה באומד חוזר אבל באבן או באגרוף הוי אומד דין ואם אמדוהו לחיים ומת פטור כמבו' בסנה' ד' ע"ח ומ"מ אם נתערב באבנים אחרות ס"ל להתוספת' דאומדין את הקלה כמ"ש בזה ועיין ב"ק דף צ"א ע"א גבי אמדוהו והבריא או אמדוהו והיה מתנונה דנותנין לו כהאומד חזינן דהאומד של חבלה הוי דין לא בירור ועיין מכות ד' כ"ב ע"ב במה דא' שם גבי מלקות דאמדוהו ליומא ע"ש ברש"י דזה הוי כמו אומד טעות וגבי חבלה לא אמרי' כן אלא אמרינן משמים רחמי' עליה ולא הוי אומד טעות עכ"פ חזינן דאומד של חבלה הוי רק דין ושם מצמצם פטור ולכך רק ע"י ב"ד ואם טעו אמרי' משמיא רחימא עליה ועי' בתו"כ פר' קדושים פ"ט פ"ח דמודד ניק' דין ור"ל דאף דמבואר בקדושין ד' מ"ב וכמ"מ דדבר שבמדה כו' חוזר דזה ודאי גלוי מילתא אבל יש דברים של מידה השייכים לב"ד וזה כוונת הרשב"ם ב"ב בתוס' שם דף ק"ד ע"א ד"ה פיחת דגבי קרקע טעות דמדה אינו חוזר ע"ש ור"ל היכא דהטעות הי' ע"י חכמת המדידה וכמ"ש רבינו בה' גניבה פ"ח ה"א ע"ש ואז יש דבר שרשות להמודד לזלזל כמ"ש רבינו בהל' ב' וב"מ דק"ז ע"ב ורק מודד מומחא ועי' עירובין דף נ"ב ע"ב ודף נ"ח ע"ב ובסוף עירובין ובמ"א כתבתי דזה ר"ל הגמ' מגילה דף ט"ז כל האומר דבר חכמה גם בב"נ ניק' חכם ר"ל דלזה הוי גדר סמוך וכן לגבי רפואה לענין שבת ועי' בל' רבינו בהל' שבת פ"ב ה"א דדייק שם רופא אומן של אותו מקום ור"ל דצריך ג"כ שיקבלו אותו בני העיר ולכך לא מצינו בגמ' שמביאים רופא ממקום למקום רק גבי חי' שבת דף קכ"ח ע"ב וגבי נשכו נחש ביומא דף פ"א דשם הסכנה ידועה וכ"כ בזה, ועי' ביומא דמ"ט דאמר שם לי התיר ר' חנינא כו' ובירוש' שבת פ' שמונה שרצים מבואר שם דרק ע"י שנים ושם מיירי אף שהיו מומחין ברפואות מ"מ לא קיבלו עליהם בני העיר ולא הוחזקו עדיין לזה צריך דווקא שנים וכעין דמבואר מירוש' סוף סנהדרין גבי נביאים אין צריכים אות ומופת דזה ג"כ הוי בגדר עדות ועי' בירוש' שבת פ"ו נאמן הרופא לומר (על הקמיע) כו' ובמ"א אבאר. ושם י"ל דאינו חוזר עיין ערובין דף נ"ח ע"ב גבי מידת תחומין וכן גבי מדידת עגלה ערו' עיי' סוטה דף מ"ה וכן גבי מדידת דערי מקלט שם הוי המדידה דין ועיי' ברמב"ם בה' רוצח פ"ג ה"ב דמשערין כח ההכאה ושם נ"מ למדידה וע"ש בה"ח שכתב בפלח דבלה כו' והכובד שממית ולכאורה קשה הא מבואר בסנה' ד' מ"א גבי הכחשה בתאנים דליכא דאין זה דבר ההורג ולדברי רבינו משכחת להו כה"ג אך כיון דרק הכובד הוא שממית והכובד נעשה ע"י הצירוף או מעצם ולא שייך בזה הכחשה ועיין בהך דשבועות דף מ"ג ע"א אם זה הוי כמציאות אחת גבי גדולה וקטנה ובב"מ ד"ק גבי כסות גדולה וקטנה ובב"ב ד' קכ"ח ע"א גבי משקל ומידה אם זה הוי גדר בירור גמור וביבמות דף קט"ו ע"ב ונ"מ בין דבר דהמדה והמשקל הוא מחמת הדבר בעצמו או מחמת צירוף הדבר כמו הך דיבמות דף קט"ו הנ"ל ולכך כיון שרק הכובד גורם וזה נעשה ע"י צירוף לכך לא הוי הכחשה. ועי' ב"ב ד"ט ע"ב דהנ"מ שם בין שריון לבגד דעי' בהך דגיטין ד"כ ע"א במה דאמר שם בעלה של זית חזי לאצטרופי ומה זה ועי' בירושלמי קידושין פ"א דנקט שם דראוי להשלים עליו ור"ל דע"י ההשלמה והצירוף אח"כ יהי' נמצא כל א' וא' שוה פרוטה, וזה הוי שריון דכל קליפה מועיל לחבורו ועי' רש"י סוכה דף כ"ז ע"ב לר"א גבי סוכה. וכן הדין גבי מום בבכור דבעי ראית החכם והתרת החכם וגבי מומים שאינם מובהקים לכל הראיה שלהם מעכבת וזה ר"ל הירוש' ביצה פ"ג ה"ד בהך מחלוקת דר' מאיר ור' יהודה בבכורות דף כ"ח ע"א וע"ש דף ל"ו ע"ב ודף כ"ה ע"ב גבי התירו מומחה וזבחים דף ק"ד ע"א מבו' שם לשיטת הרמב"ם בפיר' המשנ' שם ובעדיות פ"ב שיש נ"מ דע"פ חכם פועל ההתרה להעור בפ"ע אף שהבשר אינו מותר וכבר כתבתי בזה מכ"מ כיון שזה תלוי בפי החכם צריך דוקא להיות בקי במומין ע"פ חוקי הרפואה מלבד מה שנתון לנו הדין הל"מ ולכך מבואר בסנה' דף ה' ע"ב דרב למד אצל רועה טבעיות דמומין ע"ש וזה ר"ל רש"י בערובין דף נ"ט ע"א דריש גלותא שייך לגבי התרת בכורות ומה זה דלזה צריך דוקא שיהי' סמוך מנשיא שבא"י עיין יומא ד' ע"ח ובדברי רבינו בה' בכורות פ"ג ה"א ומה שכ' רבינו בפה"מ בכורות פ"ד ע"ש אך נ"מ דלגבי ידיעת המומין ע"פ חוקי הרפואה צריך לזה רשות מרג"ל ועיין נדה ד"כ דמוכח שם דגבי ראית דמים נצרך ג"כ בקי בטבע וכ"ה גבי ראית נגעים ונ"מ אם הכהן או החכם טעה בזה דלא כלום הוא וזה ר"ל הירוש' פסחים פ"ו דצריך קרא דלא מהני אם יאמר הכהן על טמא טהור ונ"מ כגון אם טהר הכהן ונכנס למקדש ואח"כ נודע שזה טעות וכן אם הורו ב"ד הגדול כה"ג אם זה הוי כמו יחיד שעשה בהוראת ב"ד [השמטה למ"ש בהך דהוריות ד"ז גבי הוראת ב"ד דאין ציבור מביאים אשם תלוי ע"י הורא' ב"ד עי"ש וכן בכהן משיח ע"ש ובדברי רבינו, ובאמת ר"ל כך כגון אם הורו ב"ד שחלב כוי מותר ועשו כן הציבור ואח"כ חזרו בהן בזה פטורים מאשם תלוי, ובאמת זה תלי' אם יש על הכוי שם בהמה או לא, אם חוששין לזרע האב ואף דזה דבר השייך לטבע מ"מ הוא ספק לנו, וזה תלי' במ"ש אם כל הספיקות היו מציאות כללי או מציאת פרטי והפרט הוא בדבר שיש בו חיוב כרת וחטאת, ועי' בהך דכריתות דף ח' דמוכח דספיקות הוו מציאות בפ"ע וכ"כ במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מעהק"ר אם הקריב אשם תלוי בחוץ אם חייב משום שחוטי חוץ, ובאמת למאי דקיי"ל דליכא גדר הוראת ב"ד רק בדבר שחייבים עליו חטאת אם צריך שיהיה פרט ההוראה או הכלל דהרי מבו' במשנה דהוריות ד"ג ע"ב וד"ד ע"א דאם טעו בהוראת השתחוואה דהיינו בשחי' לבדה וכמבואר בדברי רבינו בהל' שגגת ב"ד חייבים אף דזה הפרט אין עליו חיוב קרבן עי' סנהדרין דס"ג וס"ה ועי' רש"י הוריות ד"ז ע"ב גבי כזית ובס' המצוות לרבינו אך רש"י ר"ל כגון דהורו דחייב רק ביותר מכזית, וכן י"ל להיפך דב"ד שהורו למשל דחלב שעל הקיבה מותר והציבור אכלו ע"י הוראתם רק מחלב כו' בזה ממעטים מאשם תלוי, ועי' בירוש' כאן גבי תולדות הוראה ואמר שם כך דמתחילה אכלו הציבור חלב בשוגג ואח"כ נודע להם והפרישו קרבנותם ואח"כ נמנו ב"ד ואמרו שחלב זה מותר וא"כ הקרבנות חול ושחטו אותם בחוץ ואח"כ חזרו ב"ד וא"כ שחטו הציבור קדשים בחוץ ע"י הוראת ב"ד אם חייבים על זה קרבן פר העלם דבר דזה רק גרם. ע"כ השמטה] ועיין בפרה פי"ב משנה ד' גבי המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש כו' גבי נגע מאי ודוקא לגבי הזאה מחלק שם בין של רבים ושל יחיד אבל כה"ג במקוה אם טבל ונכנס למקדש ואח"כ נודע שהמקוה היתה פסולה אז אם הוא חייב בקרבן לא מצינו ועי' נדה דף ג' ע"א דאין נפקא מינה בין רשות הרבים ומשום דגבי פרה הפסול וההכשר הוא בגדר הוראה לכן היכא דלא הוו צריך לבדוק פטור מקרבן והוי' אנוס כמ"ש רבינו בסוף ה' פרה מה שא"כ גבי מקוה דזה פסול הגוף ואין עליו שם מקוה כלל ועיין בהך מחלו' דר' עקיבא ור' טרפון בקדושין דף ס"ו ע"ב מקוה פסולה בגופו ור"ל דלא שייך זה לדין ולכך לא מהני בזה גדר אנוס [השמטה במה שכתבתי בהך מחלוקת דקידושין דף ס"ו ע"ב הנ"מ דגבי מקוה לא הוה פסול ע"י הוראה רק במציאות וזה ר"ל בגמ' קידושין שם החילוק של בעל מום ושל בן גרושה ומבוא' בתוספת' דמקוואות ובירוש' פ"ח דתרומות דבן גרושה צריך שיפסול דווקא בב"ד וכ"ז שלא פסלוהו ב"ד אין עליו שם פסול וכ"ה בירוש' פ"ג דסנהד' דפסול צריך דווקא שיפסל בב"ד משא"כ בבעל מום ובמקוה, וכבר כתבתי במ"א דגם בעדות כן דהיכא דהפסול רק לבירור לא ניקרא פסולו בב"ד, ואנן קיי"ל בסנהד' דכ"ז דלמפרע הוא נפסל, אבל היכא דצריך לפוסלו פסול הגוף כמו לעידי קידושין היכא דהמקדש והמתקדשת אינם מכחישים אותם, ולגבי המדידה במקוה מבו' בסו' שבת דזה הוי גדר בירור ולכך מותר ביו"ט, וכן גבי מומר להכעיס עי' סנהדר' דכ"ז שם דאז הפסול לא משום דלא מהימן רק מחמת פסול הגוף אז צריך דווקא ע"י ב"ד סמוכים ומכאן ולהבא. ע"כ השמטה].
ועיין יבמות דף צ"ב ע"א דאף דלגבי בעלה אמרינן דהוי אנוס מכ"מ חייבת בקרבן דהאונס בא מחמת שוגג אך י"ל דכיון דהחיוב הוא על הנאה כמבואר בירוש' כלאים פ"ח וע' פסחים דל"ג וכריתו' די"ט וכ"מ לכן חייב וע' תוס' יבמות דף ל"ה ע"ב דבלא הוכר לאחר ג' חדשים פטורה מקרבן ובשבועות דף י"ח ע"א ובדברי רבינו בה' שגגות פ"ה ה"ו דמבואר שם דרק אם באמצע נמצא טמא אז פטר מקרבן מחמת דהוי כמו אונס אבל אם היתה טמאה אף דהוא אנוס מכ"מ כיון דהדבר בא מחמת חסרון ידיעה הוי כשוגג לקרבן וכמ"ש הראב"ד ז"ל בה' מעילה פ"ז ה"ב ע"ש וברש"י יבמות דף ס"ט ע"ב גבי קרן חומש של תרומה ע"ש אבל מה שנאסרה לבעלה זה לא בעבור ההנאה דהרי קיי"ל דגם משמש מת אף למ"ד פטור מ"מ לבעלה אסורה כמבואר בסוטה דף כ"ו גבי שחוף וא"כ חזינן דזה רק דין ולא האיסור ועי' בירוש' כלאים פ"ח גבי לא יהי' קדש התו' אסרה עליו הנאת ביאתו ועי' חולין דף קט"ו ע"ב גבי בשר בחלב דיליף שם מזה דאסור בהנאה וכבר כתבתי בזה אבל מה שנאסרה על בעלה לא משום זה ועי' תוס' מעילה די"ח ע"ב ותוס' קידושין דף נ"ג ע"ב ד"ה אף דכ' דזה ג"כ גדר מעילה ונ"מ גבי אומר מותר אם נאסרה ע"י לבעלה ועי' ב"מ דף נ"ח ע"ב גבי מעילה כה"ג עי"ש ברש"י ועי' בהך דיבמות דנ"א ע"ב בשיטת רש"י שם באשת איש דרבנן לא נאסרה על בעלה רק ע"י קינוי וסתירה ע"ש בתוס' ובמ"א אבאר אך הרי בהך דפסחים דף ע"ג ע"א וע"א משמע שם דרק מפני שעשה ברשות לכך פטור מקרבן ע"ש בתוס' ובדברי רבי' בה' שגגות פ"ב אף שיש עליו שם אנוס וכמ"ש רבינו סוף פ"א בה' קרבן פסח כיון דמכ"מ זה בא מחמת חסרון ידיעה וגם הרי בהך דמכות דף כ"ב ובב"ק ד' ל"ב גבי הוסיף לו רצועה כו' חייב גלות אף דהשליח ב"ד אנוס מחמת דהוא סומך על המונה מכ"מ גולה ואין עליו שם גדר טעה בדבר מצוה דהרי עשה ברשות כיון דזה נעשה ע"פ טעות שלא בדין וגם באמ' גבי נגעים דעקר תלוי בפי הכהן וכ"ז שלא אמר טמא או טהור לא הוי כלום והנה רבינו ז"ל בה' נגעים פ"ט ה"ד כתב גבי פסיון א"א שיעשה זה ע"י כהן אחר שלא ראה הנגע מתחלה ועיין מ"ש בפי' המשנ' פ"ג דמסכתא נגעים משנ' א' ובאמת בת"כ גבי נתקים מבואר דגם ע"י בנו ותלמידו שאמרו לו שעמד בעינו מהני ובתוספ' מבואר דגם המצורע עצמו נאמן לאמר אם פשה או לא וצ"ל כך דהנה פליגי בזה תנאים במסכ' נגעים פ"ה משנה ד' אם אמירת הכהן טמא או טהור הוא על הנגע וממילא האיש שיש בו הנגע טמא או קאי על האיש ונ"מ אם אינו יודע איזה נגע פשה באיש אחד ועיין במאי דפליגי רבינו והר"ש פ"ט דנגעים מ"ב גבי אם א"י אם שחין או מכוה אם טמא או טהור עיין בה' טומאת צרעת פ"ה ה"ה ע"ש ועיין בהך מחלוקת דלר"א ור' יהושע בשבועות דף י"ח ובכריתות די"ט ובנידה דכ"ח ע"ש אם צריך לידע שם הדבר עכ"פ כך זה מחלוקת אם אמירת הכהן על האדם או על הנגע וע' בהך דנדה ד"כ ע"ב מבו' שם כך דהאשה נאמנת לו' שראתה כזה והחכם או' לה שהיא טהורה שעכ"פ הטהרה ע"י החכם וגבי דמים די בזה כמבו' בירוש' פ"ב דדי שהחכם יראה מראה הכתם ואף שלא ראה עצם הכתם מש"כ בנגע דצריך לראו' עצם הנגע וגבי נגע עצם הראיה פועל ויאמר טמא ולא מהני אומדנא כמו בהך דכתובות דפ"ה ופסחים דקי"ג רק נתקים ס"ל לר' דל"ד לשאר נגעים ואינו חייב עד שיגלחנו כמב' בפ"י מה' טומאת צרעת ה"א ע"ש ולכך מבו' בת"כ דמהני בזה שיאמר לו בנו או תלמידו שכך היה ע' גיטין די"ט ע"ב גבי שטר וכתובות דף כ"ח אבל לא בשאר נגעים והנה עי' בקידושין דף ח' ע"א דנאמנת לומר שהדינר הי' של נחושת ולא הוי קידושין וע"ש די"ב ותוספת' גיטין פ"ב דנאמנת לומר שזה הוא הגט ועי' כתובות ד"כ גבי אם יכול הבע"ד להזכיר את העד ע"ש אך כ"ז גבי דבר דהוה רק ממילא יש נאמנות גם לבע"ד בעצמו אבל על עצם הדבר הבע"ד בעצמו אינו נאמן וכמו בהך דנידה ד"כ ע"ב הנ"ל דאינו נאמנת לומר כזה טיהר לי חכם וה"נ גבי נגע למ"ד דכהן מטמא הנגע וממילא האדם טמא שפיר נאמן הבעל דבר בעצמו כמבו' בתוספת' הנ"ל אבל אם נימא דמטמא להאדם א"א לסמוך עליו והנה כ"כ במ"א בהך דיבמות דף פ' גבי סמני סריס ומה דמחלק שם בין בדיקה דהמים הקבועים וצריך לבדוק גם באמצע וכן בהך דעבו"ז ד"מ מה דאמר שם דלא סמכינן על סמני דגים בראש ושדרה למה לא מדמה דגבי בהמה בחולין דף נ"ט סמכינן על סימן דבשרו מהלך שתי וערב משום דגבי בהמה וחיה התורה חשבה לנו מיני הטהורים ואמרי' דסמכינן על הסימן לומר שזה ממין פלוני המפורש בתורה שטהור מה שא"כ בדגים דלא פרטה לנו התורה המין עי' תוס' חולין דס"ו ע"ב אם אדה"ר קרא שמות לדגים ולכך א"א לנו לסמוך על סימן שרק מחמת ידיעת הטבע וכן סמני סריס זה לא הוי עצם הסריסות רק זה מראה לנו שהוא סריס לכן לא חיישי' שמא הבריא בינתים מה שא"כ גבי מום בבכור זה הדבר הוא המום ואין מביאין ראיה ממנו עליו כי על זה אנו דנים ועי' מה שכ' בזה בהל' גרושין פ' י"ג ה' ט"ז בחבורי ח"א וכן הוי הטעם במה דרבינו פסק בה' אס"ב פ"כ ה' י"ג דמי שהחזיק עצמו לכהן ואם נשא גרושה לוקה ולא פסק כן שם בפ' ט"ו הל' ט"ז דאם אמר על עצמו שהוא ממזר דאם נשא בת ישראל ילקה רק משום דיש לנו כהנים נצחים קבועין כמ"ש התו' יומא דף נ"א דלא כלי שבטא כמו בב"ב קט"ו והוא מחזיק עצמו שהוא מהם לכך לוקה אבל בממזר זה רק סיבה וא"א להחזיקו דבר ברור משום דכל דבר שצריך להחזיק א"ע צריך להחזיק בדבר המסוים עי' בגיטין דפ"ט גבי קלא וזה ר"ל ג"כ רבינו בספ"א מה' איס"ב דאשה אם אמרה שהיא מקודשת ה"ה מקודשת ואם החזיקה עצמה שהיא מקודשת לפלוני חייבת מיתה לא כמו באב וע"ש בקידושין דס"ג בבעל המאור בשם הראב"ד וכן בהך דכתובות דכ"ב גבי אמתלא דלא מהני רק אם אמרה א"א סתם אבל לא אשת פלוני ע"ש בר"ן, וגם דגבי כהן לגבי גדר אישות גם אנחנו יכולין להחזיקו בגדר ודאי כהן מה שא"כ גבי ממזר דגם לגבי אישות א"א יכולין להחזיקו בגדר ממזר דא"א לנו להתירו בממזרת ועיין בדברי רבינו בהל' יבום פ"ג ה"ה שנאמן עד א' לאמר שיש לבעלה בן ויפטר מיבום וע"ש בהשגות רק המעיין בדברי רבינו דגבי מיתת היבם נקט דגם עבד ואשה נאמנין וגבי בן נקט רק ע"א משום דמוכח מדברי רבינו דמה דקי"ל בכמ"מ בהל' נזירות ובהל' שגגות ובהל' סנהד' דדבר שהוחזק ע"פ ע"א שוב חייב עליו דוקא ע"א ולא אשה ועבד ועיין בירוש' סוטה פ"ו ה"ב לכן גם כאן כך דבאמת אם יש להבעל בן יש עלי' שני גדרים דהבן פוטרה מחליצה וגם היא הוי' חייבי כריתות ליבמה כמבו' ביבמות דנ"ד ע"ב ודנ"ה וא"כ נהי דע"א א"נ לומר שיש לה בן מ"מ נאמן להחזיקה שהיא מחייבי כריתות עליו וממילא היא פטורה מחליצה וכמו באיילנית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו ולכך נפטרה וכ"כ בזה במה דרבינו בהל' ממרים לא כתב גבי בן שחרש את אביו דחייב חנק שאינו חייב עד שיוחזק שהוא חרש כמ"ש בהל' חובל ומזיק גבי תשלומין משום דתשלומין הוא על עצם החרישות חיוב מיתה הוא רק על המבואר לנו מן החרישות דנעשה בו חבורה טפתא דדמא דנפל ליה באודנא עכ"פ כל היכא דיש נ"מ בהמנין בגדר דין ותואר אין הנשים מצטרפת וזה מבו' בירוש' הנ"ל בפסחים פ"ז גבי פר העלם דבר של צבור ליכא בנשים ומה דאמ' שם קטנים כ"כ בזה דר"ל כגון פחות מבן כ' וכמ"ש רבינו בפי' המשנ' בסנה' פ"ז דזה הלכה מהך דשבת דף פ"ט דכל דבר השייך לדיני שמים אין פחות מבן כ' בכלל וכמו גבי שקלים וכמו בהך דב"ב דף ק"כ דנגזרה גזירה דאינו בחשבון הצבור וכבר כתבתי גבי עבד דפליגי גמ' דילן בסוטה דל"ח עם הספרי פ' נשא אם עבדים נכללין בברכת כהנים, וכן צריך קרא לכפרת יוה"כ חולין דקל"א ע"ב ויהי' נ"מ ג"כ לעבד שהמיר בק"צ אם לוקה וכן לאשה אם המירה בק"צ ועיקר הגדר תליא אם עבד יש בו מציאות פרטי לדין משום דמבואר בנזיר דף ס"ב ע"ב דאין נפשו קנויה לו ועיין קדושין דף ס"ב ע"ב מה דמקשה שם גבי נתן פרוטה לשפחתו ואמר מעקרא בהמה ואמאי לא מתרץ כן גבי גיורת וצ"ל דגם דב"נ הגרות עושה אותו כפנים חדשות גר שנתגיר כקטן שנולד מכ"מ המציאות נעשה ע"י דעתו ורצונו ועיין ביבמות דף ס"ב מה שא"כ בעבד כיון דזה נעשה בע"כ וא"צ דעתו כלל הוי כמו שאינו ונעשה ברי' חדשה ולכך מבו' בגיטין ד"ט חוזר בנכסים אינו חוזר בעבד ע"ש ברש"י וכבר קדשו שמים וע"ש בתוס' דף ע"ז ע"א ובירוש' גיטין פ"ד ופסחים פ"ב לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד וגבי גרות מבו' בכתובות די"א גבי גר קטן דאם הגדילו יכולים למחות ולא אמרי' כבר קדשו השם וע"כ משום דגר אף שנשתנה מכ"מ הוא עצמו גרם לזה מה שא"כ בעבד ועיין במה דפליגי בגיטין דף י"א ע"ב גבי אם חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו מחמת אכילת התרומה מפני שהוא קנינו ע"ש בפי' המשנ' ובירוש' שם דר"ל כך דמה שאוכל בתרומה מתחילה לא משום עצם דבאמת אינו בגדר מציאות כלל רק מחמת שהוא קנין האדון וא"כ לא שייך על זה גדר חוב ולכך ג"כ כ' רש"י גיטין דף י' ע"א דארוסין לא הוי זכות דאינו חיי' במזונותיה ולכאורה הא מכ"מ מן התורה אוכלת בתרומה וע"כ כמ"ש במ"א דנ"מ בין ארוסה לכהן ובין נשואה לכהן דארוסה אינה אוכלת רק מחמת קנין של הארוס מה שא"כ בנשואה דחל עליה קדושת כהן עיי' ביבמות דף נ"ו ע"א וע"ש ד' נ"ז דנקט שם מחמת קנין ונ"מ לדידן דפסקי' כר' יוסי דבת גר וגיורת מותרת להנשא לכהן ומותרת ג"כ לממזר עכ"פ א"א לחול עליה גדר קדושה ואז אף לגמרא דילן אוכלת רק בגדר קנין של כהן לא בגדר קדושין ונ"מ דבת ישראל שנשאת לכהן וזנתה קודם גרושין אף דאסורה לאכול בתרו' מכ"מ אינה משלמת את החומש דעדיין יש עליה קוד' גרושין גדר קדושת כהן ועי' יבמות דף נ"ו ע"א דנקט שם לשון קדושה ועי' שם בדנ"ז ע"א בזה וזה ר"ל רש"י ביבמות דף י"ג ע"ב ד"ה בית הלל ודף צ"א ע"א ונ"מ דאינה משלמת חומש אבל כל היכא דאכלה משום קנין כמו ארוסה אז אם זנתה פקע קנינו ומשלמת חומש וכן נ"מ לגבי יבמה שנתיבמה לכהן דמה דאכלה בתרומה ע"י היבום שיבמה לא מחמת קנין דאשה נקנה לו מן הש' כמבואר ביבמות דף ל"ט וכמ"מ וכן מבו' בירוש' פ"ד דכתובות דאין עליה גדר מוש"ר אף לאחר שיבמה משום דגבי מוש"ר נקט בקרא לקחתי וזה לא נקרא שהיא לקוחה מצדו רק אוכלת מחמת שהיא כעת אשתו ועיי' ברש"י כתובות דף נ"ח ע"א ד"ה בהאי דלכך היא אוכלת בתרומה בכנוסה ונ"מ גבי בת גרים שנתיבמה לכהן לא אכלא כלל בתרומה דגדר קנין לית בה ביבמה וגדר קדושת כהן א"א מחמת אישות א"א לחול עליה כמ"ש וכן דייק הגמ' ביבמות דף נ"ב ע"א בכתובת יבמין ע"מ לזונה ולפרנסה כראוי ומה זה ר"ל אך דאף דקי"ל בכמ"מ עולה עמו כו' זה רק בארוסין ונשואין אבל לא ביבום עיין תוס' כתובות דף נ"ג ע"ב ע"ש וכן אם זנתה לאחר יבום או בת גרים שזנתה לאחר נשואין משלמת את החומש. עכ"פ מציאות העבדות והחרות לא חל על העצם רק פנים חדשות ועיין גיטין דפ"ה ע"א וכ"כ דמה דעבד אוכל בק"פ עם האדון הוא ג"כ רק בשביל שבטל לרבו ואף דמבו' בירוש' פסחים פ"ח דאין הרב י"ל לעבד א"א שתאכל קרבן פסח אך מכ"מ אינו או' מצד עצמו רק מצד קנין שהוא קנוי לרבו ולכך מבו' במכילתא פר' בא דאף אם קנה רבו לאחר זריקת דם הפ' מכ"מ אוכל בהפ' ואין עליו גדר שלא למנויו ונ"מ דאף דהא קי"ל בכריתות ד"ח ע"ב וד"ט ע"א דגר שמל וטבל ולא הביא קרבן גרות לגבי קדשים עדיין אינו ככשרי ישראל ואינו אוכל דעדיין אינו ככשרי ישראל וכמ"ש רבינו ז"ל בפ"א בה' מחוסרי כפרה וכן יהיה נפ"מ לר' שמעון דס"ל גיורת פחותה מבת ג"ש מותרת להנשא לכהונה מכ"מ י"ל דאם עדיין לא הביאה קרבן גרות אינה יכול' לאכול בתרומה מחמת קדושה רק מחמת קנין, ואף דעבד כנעני לאחר מילה וטבילה אוכל בתרומה ובקדשים ובפס' אף שלא הקריב קרבן גרות זה רק מחמת אדון ולא מצד עצמו וכמ"ש ואף חציו עבד וחציו ב"ח למשנה ראשונה וכן חצי' שפחה וחצי' בת חו' וכן מחוסר גט שח' מכ"מ כיון דלא כפינן לאדון ויוכל שישאר כך אוכל בפסח בגדר עבד ואין רבו מעכב עליו כלל וזה ר"ל הירוש' גיטין פ"ד בשעה שאינו עובד את רבו אין רבו מעכבו אך זה רק גבי פסח ועי' תוס' יבמות דס"ו ע"א וכריתות דכ"ד וגיטין דמ"ב אבל גבי ראי' לא שייך זה דעבד פטור מן הראי' ולא כמ"ש התוס' ערכין דף ב' ע"ב ד"ה כמשנה דלגבי מחוסרי גט שחרור פטור לגמרי רק גבי חצי ב"ח שם החיוב עליו מצד חרות ולכך רבינו ז"ל בהל' מילה פ"ג שינה מלשון הגמ' שבת דף קל"ז ע"ב דגבי מילת גרים גרס בברכה להטיף ממנו דם ברית וגבי עבדים גרס בברכה מהם כו' משום דגבי גרים הוה כל א' פרטי דהרי הוא מתגייר מדעתו ורצונו וגם המצוה נשארה אצלו לעולם כי הרי נעשה ישראל עי"ז משא"כ בעבדים דמלין אותו בעל כרחו ולאחר שנעשה עבד אין לו גדר המצוה כלל וכבר כתבתי בזה ואין בו פרט רק מצוות התורה על כל מציאות העבדים ורק החיוב הוא על האדון כמבו' ביבמות דף מ"ח ולכך נקט ל' רבים וגם באמת הא דקי"ל דצריך טבילת שחרור עיין יבמות דף מ"ז אך גבי שן ועין למ"ד דאין צריך גט שחרור י"ל דזה הוי הפקעה לגמרי ואין צריך גם טבילת שחרור ובגדר שכ' רש"י בע"ז דף נ"ב ע"א ד"ה כיון דהבטול הוי כטבילה והוי כפנים חדשות ואף דשיטת רבינו בה' איסו"ב פי"ג הלי"ב דהטבילה דשחרור הוא מן התורה, ועי' בהך דגיטין דמ"א ע"ב מבו' שם גבי והפדה כו' יכול לכל ת"ל לא כו' ואינו מובן דהא שם ע"כ קאי למ"ד שם דל"ט ע"ב דכסף גומר גבי שחרור ור"ל לא בגדר שווי' רק גדר דין וי"ל דדי בפרוטה וכן מוכח בתוס' ד"מ ע"ב ד"ה וכתיב וכבר הארכתי בזה במה דמבו' בגיטין דף מ' ע"ב ודמ"א ע"ב גבי כותב שטר על דמיו דזה באמת חירות דכסף ומהני לזה שט"ח וכ"ה שיטת הראב"ד בהל' עבדים פ"ז ה"ז וה"ח וכן שיטת רש"י בקידושין ד"ה וע"ש דט"ז ע"א דמבו' שם ג"כ דשטר על דמים הוה כמו כסף עצמו וע"ש די"ח אך רק לא בגדר גרעון כסף גבי ע"ע דשם בעי דווקא כסף ממש ולשיטת הירוש' צריכה שומא לכו"ע עי' קידושין ד"ח ואז הוה כמו כסף ממש וכן י"ל דלזה לא מהני קרקע וא"ש מה שהקשו התו' קידושין ד"ב וכן כה"ג בשחרור ע"כ וא"ש ג"כ מה שהקשו התוס' בכ"מ הא אסור לשחרר עבדו דזה בחינם אבל בכסף או שט"ח הוה כמוכר עצמו לו עי' בגיטין דל"ח ע"ב ודנ"ב ע"א. עכ"פ איך ס"ד דהגמ' דמ"א ע"ב לומר גבי שפחה חרופה דנפדה כולה א"כ למ"ד שם מאורסת לע"ע הוה א"א גמורה וע"כ צ"ל דמיירי קודם טבילה ואין עלי' עדיין שם קדושת ישראל ולכך לא הוה קידושין גמורים, ובאמת נראה דטבילה זו שלאחר השחרור צריך גם בדעת העבד אף דמדברי הגמ' ביבמות דמ"ז ע"ב לא משמע כן שם ר"ל קודם ששחררה משא"כ אח"כ דשם צריך דעתו, ובזה א"ש הך דיבמות דף כ"ד ע"ב דא' שם גבי נטען על השפחה ונשתחררה משום שמא הוה לשם אישות ע"ש בתוס' ד"ה א"ה דמה שייך זה גבי שפחה רק משום דטבילת שחרור וכן הקרבן אח"כ צריך מדעת ועי' רש"י יבמות מ"ה ע"ב גבי אטבלה כו' ע"ש, אך גבי שן ועין למ"ד דאין צריך גט שחרור כיון דהתורה שחררה די בזה וא"צ טבילה כלל, וכן מוכח הך דגיטין דמ"ב ע"ב שם ועי' ב"ק דע"ד ע"ב דאמר שם דהוי מודה בקנס, ומשמע דבל"ז הי' יוצא אף בלא עדים ואף דזה הוה גדר גירות ומשפט כתיב בי' ועי' יבמות דמ"ו ע"ב ומ"ז ע"א וצ"ל דעבד שאני וכמ"ש התו' שם וקידושין דס"ב, ולכך אף דגזרו על ב"נ שיהיו כזבין לכל דבריהם מכ"מ טבילת גרות א"צ מים חיים כמבו' ביבמות דף מ"ז ע"ב משום דזה פנים חדשות לגמרי וגם משום דעל ב"נ לא שייך כלל גדר טבילה עיין נזיר דף ס"א ע"ב ונ"מ לשיטת התוס' עיי' מגילה ד"כ וביבמות דף מ"ו ע"ב ובהך דפסחים דף צ"ב ובירוש' שם דמשמע דגם גר צריך הזאה ג' וז' ומשיטת התוס' משמע גם קודם טבילה ובאמת הך טבילה דפסחים דף צ"ב י"ל ג"כ דר"ל טבילת גרות דלא כד' הראשונים וגם הא דע"כ צריך קרבן לגבי פסח ולשיטת הרמב"ם ז"ל לגבי פסח לא נגמר עדיין הגרות שלו לקדשים ואיך מהני הזיה אך לפי מ"ש במ"א יש בזה ג' גדרים אם מל לשם גרות אף דלא טבל עד לאחר כמה שנים מכ"מ אם טבל נעשה גר למפרע והך דעבו"ז דף נ"ט ויבמות דף מ"ה וכמ"מ מיירי בשלא טבל כלל וכמו גבי שחיטה בסימנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חולין דכ"ט ועי' בנדרים דס"ח ע"א גבי הפרת האב גבי ארוסה וזבחים דק"י ע"א גבי מנחה ע"ש וביבמות דק"ד ע"ב. ונ"מ ג"כ דאף דקיי"ל בע"ז דכ"ז כמ"ד דאשה כשרה למול זה רק גבי ישראל אבל במילה דלשם גירות אז דווקא ע"י איש דהוא בגדר משפט וצריך איש דווקא ואז אם טבל לאחר זמן רב הוה גר למפרע [השמטה וכן הדין גבי גיורת היכי דטבלה ולא קיבלה המצוות דזה מעכב ובפרט בגיורת, וע' תוס' שבת דף ס"ח וביבמות ד' מ"ד ודף מ"ה וכ"מ ותוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ובל' רבינו בהל' איסו"ב פי"ג הל' י"ז נראה שם שמחלק בין גר לגיורת, אך אם קיבלה המצוות אח"כ בב"ד נעשית גיורת למפרע, ועי' בירוש' קידושין פ"ד גבי גרים שנתגיירו משום ד"א אף אי נימא דלא הוו גרים מ"מ אם נתגיירו אח"כ לש"ש צריך לקבלם תיכף דהוו גרים למפרע, ובזה א"ש מה שהקשו התוס' כתובות דף ז' ע"ב ד"ה והא מה דאמר שם דרות המואבי' הוה אלמנה דהרי הוה נכרית עי"ש ועי' בספרי פ' בהעלותך גבי הך דב"ב דף צ"א ע"ב נקט ששרפו בניהם לע"ז ר"ל דמבואר בספרי פ' שופטים דבא על הנכרית הוה כן, עי' מגילה דף כ"ה ובירוש' שם, עכ"פ הוה בגדר ב"נ ואף דמבואר בב"ב דף צ"א דהוו גדולי הדור, אך משום דמבואר בירוש' יבמות פ"ח וקידושין דעדיין לא ידעו ההלכה דמואבי ולא מואבית וזהו מן ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משרע"ה דתמורה דף ט"ז ואח"כ נתחדשו אז בימי בועז, והנה מבו' במסקנא ביבמות דף ע"ו יע"ש דף ע"ט וכתובות דף כ"ט דהלאו דלא יבא עמוני וכו' הוא רק לאחר שנתגיירה (ועי' בד' רבינו בהל' איסו"ב וכבר כתבתי בזה בח"א) והטבילו אותן בלא קבלת המצוות ויצאו מכלל עכו"מ ולכלל ישראל לא באו ובפרט אז דצריכים להביא קרבן גירות ואז מעכב ועי' כריתות דף ט' ותוס' קידושין דף ס"ב וכ"מ וברמב"ם פ"א מהל' מחוס"כ א"כ אח"כ שקיבלה רות ע"ע כל המצו' ועי' יבמות דף מ"ז וגם בבית מדרשו של בועז עי' ירוש' כתובות פ"א דאז מינה בועז זקנים מקרא דויאמר להם שבו א"כ נעשית גיורת למפרע והוה קידושי מחלון קידושין גמורים אף לאחר מיתה עי' בירו' קדושין פ"ג ותו"י יומא די"ג ולא דמי להירוש' הנ"ל דלהירוש' עי"ז היא נעשית זקוקה ליבם ושפיר נעשית מקודשת למפרע וה"נ כן, וזה דכתיב בסוף רות דנעשית למפרע אשת המת ולא יכרת שם המת כו' ר"ל משום דמבו' ערובין די"ט דבא על הנכרית אין אאע"ה מעלה אותו שנמשך כו' ול"ל כמ"ש בהל' איסו"ב פי"ב דזה הפסד גדול שאין כמוהו כו' משום דאין זרעו מתייחס אחריו אך כאן נעשית למפרע אשתו של מחלון ואין נכרת וע"כ נקראת אלמנה וא"ש. ע"כ השמטה]. וכדמוכח מהך דשבת דפ"ו גבי פולטת דאף דגמר הגירות הוה אח"כ מ"מ הוה טמאה אם פלטה, ועי' בנידה דמ"ב ע"א גבי רואה ע"ש כיון דהש"ז שקיבל הי' עדיין קודם גמר הגירות ועי' בפי' המשניות לרבינו במקוואות פ"ח מ"ד משמע דס"ל דלמאי דקיי"ל רואה, האשה טמאה אף שקיבלה שה"ז מב"נ רק הש"ז עצמו טהורה, אך באמת לפמ"ש נעשה גירות למפרע, ועי' נידה מ"ג ע"א, גבי ב"נ שהרהר כו' וירד וטבל לכאורה לא משמע כן אך י"ל דשם ר"ל אם המילה לא הי' לשם גירות רק לשם מצוה וכמ"ש לקמן, ואם מל לשם מצות ישראל לא לגרות וזה ר"ל הגמ' בע"ז דכ"ו ע"ב ישראל מל כו' ור"ל כמ"ש רבי' פ"ג מהלכות מילה הל' ז' למצוות מילה ולא לגירות דאל"כ מקמ"ל, ואז די ע"י אשה או עבד ועי' ברש"י יבמות דמ"ו ע"ב ד"ה מטבילין דדייק לשם מצוות מילה, ועי' בירוש' קידושין פ"ד ה"ז דמפרש שם דלא כגמ' דילן רק דר"י לשיטתי' דס"ל דמ"ז ע"א דבח"ל גר א"צ להביא ראי' שנתגייר ואף משום דשם הי' המילה רק בגדר יהדות ולא בגדר גירות, וא"כ אף שאח"כ טבל מ"מ לא הוי גירות למפרע רק משום דאינו נאמן לומר כך ומיירי דליכא עדים שהי' ב"נ אז לאחר טבילה הוי ישראל ורק מכאן ולהבא וא"צ הטפת דם ברית אבל כשמל לשם מורנא עיין ע"ז דף כ"ו ע"ב אז צריך הטפה רק לא משום גרות רק משום יהדות ורק לאחר שטבל דזה רק מחמת מצות הטפה עי' רש"י שבת דף קל"ד ונ"מ דהטפה לא מעכב להגרות כלל וזה ר"ל רבינו בה' מילה פ"א ה"ז דאם מל כו' צריך להטיף כו' ביום שנתגייר משמע שכבר נתגייר והיינו הטבילה ורק מחמת מצות יהדות אבל בה' אס"ב נקט פ' י"ד ה"ה אם היה מהול כו' רפואה שלמה ומטבילין אותו ר"ל דשם לא נודע לנו שמל רק שבא לפנינו כשהוא מהול וחיישינן שמא נולד מהול עיין מ"ש הבעל המאור בפ' י"ט במסכ' שבת ואז יש חשש ערלה כבושה ומעכב זה להגרות וצריך להטיף קודם טבילה כמו בכל מילה והנה ביבמות דף מ"ז ע"ב נקט שם כל שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ורבינו ז"ל בה' מקואות פ"ב ה' כ"ב כ' רק חוצץ בגר ולגבי מקום הטבילה הביא בה' איס"ב פ' י"ג ה' י"ג מטבילין הגרים והעבדים והמשוחררין משום כך דרבינו ס"ל דטבילת גר מאחר שהוא לשם קדושת ישראל עיין רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' קדושין פ"ג הוי כמו טבילה לטהרות גם כן וחוצץ כל החציצות אף שלבעלה אינה חוצץ וכן י"ל בטבילת שחרור אבל טבילה לעבד דעדיין אינו חל שם קדושת ישראל עי' גיטין דף ל"ח ע"ב אינו חוצץ רק כמו לבעלה ולכך דייק רבינו בה' איס"ב הנ"ל עד שיתרפא רפואה שלמה מה דייק כ"כ הלא בגמ' נקט רק נתרפא מטבילין אותו רק כך דמתחילה צריך להמתין עד שיתרפא מחמת דמים מרזי מכה וזה ג' ימים הגליד פי המכה כמבו' בנדה דף ס"ז גבי רבדא דכוסילתא ובחולין דף נ"א ועיין שבת דף קכ"ט גבי יולדת וכמ"מ בש"ס דלאחר ג' ימים הוי התחלת רפואה אך כיון דרבינו ס"ל דטבילה לקדושת ישראל חוצץ כמו לטהרות וא"כ צריך להמתין עד שיתרפא לגמרי מחמת חציצה וזה ז' ימים וכמ"ש רבינו בה' קרבן פסח פ"ו ה"ז כי הבראה ז' ימים עי' שבת קל"ז וזה מחמת חציצה ולכך דייק רבינו רפואה שלמה אבל בטבילה לעבדות א"צ זה [השמטה במה שכתבתי לחלק בין אם מלו לשם גירות או מלו לשם מצות מילה לבד ובזה א"ש דברי התוס' בנידה דמ"ג שם מה שהקשה ריב"א למה בעי שם רק בנקיבה ולא בזכר ולכאורה תמוה דע"כ מלו מקודם ומבואר בע"ז דנ"ז לחד מ"ד דגר שמל ולא טבל רוקו וכו' טהור רק בזה א"ש דבנידה שם ר"ל דהמילה הי' לא לשם גירות ובע"ז מיירי שמל לשם גירות. ע"כ השמטה]. ועיין בתוס' יבמות דף מ"ו ע"ב ד"ה דר' יוסי מוכח דס' להו דלמ"ד דאם מילה שלא בזמן הוא מותר למול בלילה גם גר שנתגייר מהול יכול להטיף ד"ב בלילה וע"כ דמיירי דידוע לנו שנמהל רק לא לשם מצוה ואז ההטפה רק בגדר מצוה ורק לאחר טבילה כמ"ש אבל אם נולד מהול ההטפה בגדר גרות מחמת ערלה כבושה ודוקא ביום וכמ"ש. עכ"פ יש נ"מ בין פסח לראיה דגבי ראי' שייך רק בחצי עבד וח' ב"ח והחיוב עליו רק מצד חרות וי"ל דמיירי שכבר טבל לשחרור אך קרבן לא הביא אך כיון דיש עליו צד עבדות אז לא מעכב הקרבן של גרות לקרבן ראי' אבל מחוסר גט ש"ח אז אין בו חיוב בקרבן ראי' כלל אבל למשנה אחרונה שוב כ"ז שלא הביא קרבן גרות אין עליו חיוב קרבן ראי' אבל בק"פ שם גם מחוסר גט ש"ח יש עליו חיוב ק"פ ובגדר מציאות עבד וזה רק למשנה ראש' אבל למשנה אחר' שוב דאין רשות לרבו עליו אז כ"ז שלא הביא קרבן גרות אינו יכול להביא קרבן פסח ועיין בתוספ' כריתות פ"א הביא לצרעתו כו' מוכח שם דקרבן מביא אף קודם שהביא קרבן גרות רק באכילת קדשים לא חזי ולכך לא מהני בפסח דהוי שלא לאוכליו ועי' במ"ש רבינו בה' ק"פ פ"ד ה"ט עד שלא נשתחרר כו' ולכאורה אינו מובן הא דעבד יכול להפריש פ' בשבילו וע"כ צריך לומר כמ"ש דזה מציאות אחר לגמרי ועי' ירוש' פסחים פ"ח ה"א פעמים שהוא נמנה כו' ובאמת כבר כתבתי בזה אם בעבד הפטורים שלו מחמת דלא נגמר הגירות לגמרי סנהדר' דנ"ח ע"ב או התורה פטרה אותו ובזה פליגי רבינו והראב"ד פ"ב מה' שופר אם אנדריגנוס הוי כמו חצי עבד, ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד בהל' אישות פ"ד הי"ד אם איש שקידש אנדריגנוס אם יש בזה גדר קידושין אף דחייבין עליו סקילה כמוב' ביבמות ספ"א מ"מ זה לא מחמת צד אשה רק מחמת צד זכר ולא שייך בו קידושין כלל ולכך אינו נפסל ע"ש בירוש' ביבמות פ"ח, ועי' בדברי רבינו בהלכות תרומות פ"ז הלכה ט"ז . מה דמחלק שם בין אנדריגנוס שבא על אנדריגינוס או אם בא זכר על אנדריגינוס משום דאין כהן מתחלל וכבר כתבתי בזה ובגדר דלא מינא לא מחריב בה רפ"א דזבחי' וכ"כ בזה בשיטת הראב"ד בתו"כ פ' ויקרא גבי אשה לסמיכה דמ"מ אם סמכה הוה גדר סמיכה ונ"מ היכא דהיא ירשה קרבן מאביה לדידן דקיי"ל יורש סומך וכן להיפך אם בן ירש קרבן מאמו אם יש עליו חיוב סמיכה וכ"כ משא"כ בעבד ועי' זבחים דל"ג ע"א דיש מ"ד דסמיכות אשם מצורע לאו דאורייתא ותוספות דף ה' עמוד א' דיבור המתחיל מה ונידה ד"ע ע"ב ור"ל ג"כ דגדר מ"ע דסמיכה אין בהם רק משום ההכשר בקרבן כמ"ש לעיל דאף דסמיכה לא מעכבא מ"מ יש חסרון בהקרבן קמי שמי' כמבו' זבחי' ד"ו ונ"מ דהיכא דשחט שלא לשמה לדידן דהקרבן כשר אלא שלא עלה אף באשם מצורע כמבו' מנחות ד"ה וע"ש דפ"ט ע"ב אז י"ל דשוב א"צ סמיכה באשם מצורע ועי' בירוש' ביצה פ"ב ה"ד דמחלק שם כה"ג גבי אשם מצורע שעבר זמנו דאז א"צ תיכף לסמיכה שחיטה לד"ה ור"ל כגון הך דמנחות דף ה' הובא בדברי רבינו פ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ב כגון שלא נתן מדמו ע"ג בהונות דמבו' שם דעצם הקרבן יצא רק דעדיין המצורע לא נכשר לאכול בקדשים שם לכו"ע א"צ תיכף לסמיכה שחיטה, חזינן דזה רק משום חסרון בקרבן לא משום מצות עשה וכבר כתבתי בזה ולכך ס"ל לרבינו בה' רוצח פ"ה ה"ג דגר תושב שהרג עבד בשגגה גולה אבל הרג ישראל נהרג וזה משום דאף דעבד לענין זה הוי כישראל מכ"מ גדר פרט אין לו ועי' גיטין דל"ז ע"ב דמבו' שם דאף דקיי"ל שם ל"ח דב"נ קונה ישראל או עבד במלחמה זה רק אם נלחם עם האדון שלו אבל אם נלחם עם העבד לא קנה אותו כלל דאין עליו שם מציאות כלל ואתי שפיר מה שהקשו התוספות ביבמות דף מ"ה ע"ב דאמאי לא קנה הורדוס א"ע במה שכבש את אדוניו במלחמה ולכך מבו' בנזיר דף ס"ב ע"ב דאף דחל עליו נזירות מכ"מ רבו כופהו לשתות יין ולטמאו משום דאין עליו גדר פרט וקדושה אבל מכ"מ לגלח אינו כופה דכיון דקי"ל דגם המגלח את הנזיר לוקה וכ"כ בזה וזה ר"ל ביומא דע"ה ובד' רבינו בסוף הל' עבדים דאוכל ממה שרבו אוכל ר"ל דהוא אינו מציאות בפ"ע רק בטל לרבו וכן באכילת תרומה שלו ובאכילת פסח שלו וכמ"ש ועי' במה שכ' התוס' בבבא קמא דף פ"ח ע"א. על כל פנים כשנהפך מעבדות לחרות הוא מציאות חדש וא"א שיתבטלו ועי' מנחו' דף ק"ב ע"א לבתר דפקע קדושתו דמאי הדר רכבא עלי' ולכך קי"ל בנדרים דף ס"ט דאין שאלה בהפר וכן לא מהני תוך כ"ד לבטל הפרה ע"ש כיון דהדבר אינו ועי' בתוס' מע"ש פ"ג דאם חלל מע"ש על דינרים ועשה מהם כלים לא מהני פדיון ועי' שם בר"ש פ"ב דלטעם לא מהני פדיון והך במנחות דף מ"ז ע"א ובכורות דף ט"ז לא תפוס פדיונו ועי' מה שכ' רש"י חולין דף ע' ע"א דהיכא דהדבר אינו לא שייך לומר ע"ז למפרע ובזה א"ש מה שהקשו התוס' פסחים דף מ"ו ע"ב גבי הקדש דחמץ שיתחיב עליו משום הואיל משום דמבו' בירוש' פיאה פ"א ה"א דהקדש כשרוף דמי וכ"כ בזה ולכך ס"ל לגמ' שלנו דעל עבדים שאי' משוחר' ליכא ב"כ אבל בנשים יש כמבו' שם דף ל"ח ע"ב גבי ביה"כ שכולה כהנים דמי הם מברכים דאחיהם שבשדות ואף דע"כ יש שם נשים כמבו' בירוש' פ"ה דברכות מכ"מ בשבילן לבד לא מברכינן וגם לא מצטרפות ולכך שינה רבינו ז"ל לשון הברייתא בירוש' שם ספ"ח דשם נקט סיעת של בני אדם ורבינו נקט על המשנה דשם קתני נשים. ע"כ ממהדורא תניינא]
ועיין יבמות דף צ"ב ע"א דאף דלגבי בעלה אמרינן דהוי אנוס מכ"מ חייבת בקרבן דהאונס בא מחמת שוגג אך י"ל דכיון דהחיוב הוא על הנאה כמבואר בירוש' כלאים פ"ח וע' פסחים דל"ג וכריתו' די"ט וכ"מ לכן חייב וע' תוס' יבמות דף ל"ה ע"ב דבלא הוכר לאחר ג' חדשים פטורה מקרבן ובשבועות דף י"ח ע"א ובדברי רבינו בה' שגגות פ"ה ה"ו דמבואר שם דרק אם באמצע נמצא טמא אז פטר מקרבן מחמת דהוי כמו אונס אבל אם היתה טמאה אף דהוא אנוס מכ"מ כיון דהדבר בא מחמת חסרון ידיעה הוי כשוגג לקרבן וכמ"ש הראב"ד ז"ל בה' מעילה פ"ז ה"ב ע"ש וברש"י יבמות דף ס"ט ע"ב גבי קרן חומש של תרומה ע"ש אבל מה שנאסרה לבעלה זה לא בעבור ההנאה דהרי קיי"ל דגם משמש מת אף למ"ד פטור מ"מ לבעלה אסורה כמבואר בסוטה דף כ"ו גבי שחוף וא"כ חזינן דזה רק דין ולא האיסור ועי' בירוש' כלאים פ"ח גבי לא יהי' קדש התו' אסרה עליו הנאת ביאתו ועי' חולין דף קט"ו ע"ב גבי בשר בחלב דיליף שם מזה דאסור בהנאה וכבר כתבתי בזה אבל מה שנאסרה על בעלה לא משום זה ועי' תוס' מעילה די"ח ע"ב ותוס' קידושין דף נ"ג ע"ב ד"ה אף דכ' דזה ג"כ גדר מעילה ונ"מ גבי אומר מותר אם נאסרה ע"י לבעלה ועי' ב"מ דף נ"ח ע"ב גבי מעילה כה"ג עי"ש ברש"י ועי' בהך דיבמות דנ"א ע"ב בשיטת רש"י שם באשת איש דרבנן לא נאסרה על בעלה רק ע"י קינוי וסתירה ע"ש בתוס' ובמ"א אבאר אך הרי בהך דפסחים דף ע"ג ע"א וע"א משמע שם דרק מפני שעשה ברשות לכך פטור מקרבן ע"ש בתוס' ובדברי רבי' בה' שגגות פ"ב אף שיש עליו שם אנוס וכמ"ש רבינו סוף פ"א בה' קרבן פסח כיון דמכ"מ זה בא מחמת חסרון ידיעה וגם הרי בהך דמכות דף כ"ב ובב"ק ד' ל"ב גבי הוסיף לו רצועה כו' חייב גלות אף דהשליח ב"ד אנוס מחמת דהוא סומך על המונה מכ"מ גולה ואין עליו שם גדר טעה בדבר מצוה דהרי עשה ברשות כיון דזה נעשה ע"פ טעות שלא בדין וגם באמ' גבי נגעים דעקר תלוי בפי הכהן וכ"ז שלא אמר טמא או טהור לא הוי כלום והנה רבינו ז"ל בה' נגעים פ"ט ה"ד כתב גבי פסיון א"א שיעשה זה ע"י כהן אחר שלא ראה הנגע מתחלה ועיין מ"ש בפי' המשנ' פ"ג דמסכתא נגעים משנ' א' ובאמת בת"כ גבי נתקים מבואר דגם ע"י בנו ותלמידו שאמרו לו שעמד בעינו מהני ובתוספ' מבואר דגם המצורע עצמו נאמן לאמר אם פשה או לא וצ"ל כך דהנה פליגי בזה תנאים במסכ' נגעים פ"ה משנה ד' אם אמירת הכהן טמא או טהור הוא על הנגע וממילא האיש שיש בו הנגע טמא או קאי על האיש ונ"מ אם אינו יודע איזה נגע פשה באיש אחד ועיין במאי דפליגי רבינו והר"ש פ"ט דנגעים מ"ב גבי אם א"י אם שחין או מכוה אם טמא או טהור עיין בה' טומאת צרעת פ"ה ה"ה ע"ש ועיין בהך מחלוקת דלר"א ור' יהושע בשבועות דף י"ח ובכריתות די"ט ובנידה דכ"ח ע"ש אם צריך לידע שם הדבר עכ"פ כך זה מחלוקת אם אמירת הכהן על האדם או על הנגע וע' בהך דנדה ד"כ ע"ב מבו' שם כך דהאשה נאמנת לו' שראתה כזה והחכם או' לה שהיא טהורה שעכ"פ הטהרה ע"י החכם וגבי דמים די בזה כמבו' בירוש' פ"ב דדי שהחכם יראה מראה הכתם ואף שלא ראה עצם הכתם מש"כ בנגע דצריך לראו' עצם הנגע וגבי נגע עצם הראיה פועל ויאמר טמא ולא מהני אומדנא כמו בהך דכתובות דפ"ה ופסחים דקי"ג רק נתקים ס"ל לר' דל"ד לשאר נגעים ואינו חייב עד שיגלחנו כמב' בפ"י מה' טומאת צרעת ה"א ע"ש ולכך מבו' בת"כ דמהני בזה שיאמר לו בנו או תלמידו שכך היה ע' גיטין די"ט ע"ב גבי שטר וכתובות דף כ"ח אבל לא בשאר נגעים והנה עי' בקידושין דף ח' ע"א דנאמנת לומר שהדינר הי' של נחושת ולא הוי קידושין וע"ש די"ב ותוספת' גיטין פ"ב דנאמנת לומר שזה הוא הגט ועי' כתובות ד"כ גבי אם יכול הבע"ד להזכיר את העד ע"ש אך כ"ז גבי דבר דהוה רק ממילא יש נאמנות גם לבע"ד בעצמו אבל על עצם הדבר הבע"ד בעצמו אינו נאמן וכמו בהך דנידה ד"כ ע"ב הנ"ל דאינו נאמנת לומר כזה טיהר לי חכם וה"נ גבי נגע למ"ד דכהן מטמא הנגע וממילא האדם טמא שפיר נאמן הבעל דבר בעצמו כמבו' בתוספת' הנ"ל אבל אם נימא דמטמא להאדם א"א לסמוך עליו והנה כ"כ במ"א בהך דיבמות דף פ' גבי סמני סריס ומה דמחלק שם בין בדיקה דהמים הקבועים וצריך לבדוק גם באמצע וכן בהך דעבו"ז ד"מ מה דאמר שם דלא סמכינן על סמני דגים בראש ושדרה למה לא מדמה דגבי בהמה בחולין דף נ"ט סמכינן על סימן דבשרו מהלך שתי וערב משום דגבי בהמה וחיה התורה חשבה לנו מיני הטהורים ואמרי' דסמכינן על הסימן לומר שזה ממין פלוני המפורש בתורה שטהור מה שא"כ בדגים דלא פרטה לנו התורה המין עי' תוס' חולין דס"ו ע"ב אם אדה"ר קרא שמות לדגים ולכך א"א לנו לסמוך על סימן שרק מחמת ידיעת הטבע וכן סמני סריס זה לא הוי עצם הסריסות רק זה מראה לנו שהוא סריס לכן לא חיישי' שמא הבריא בינתים מה שא"כ גבי מום בבכור זה הדבר הוא המום ואין מביאין ראיה ממנו עליו כי על זה אנו דנים ועי' מה שכ' בזה בהל' גרושין פ' י"ג ה' ט"ז בחבורי ח"א וכן הוי הטעם במה דרבינו פסק בה' אס"ב פ"כ ה' י"ג דמי שהחזיק עצמו לכהן ואם נשא גרושה לוקה ולא פסק כן שם בפ' ט"ו הל' ט"ז דאם אמר על עצמו שהוא ממזר דאם נשא בת ישראל ילקה רק משום דיש לנו כהנים נצחים קבועין כמ"ש התו' יומא דף נ"א דלא כלי שבטא כמו בב"ב קט"ו והוא מחזיק עצמו שהוא מהם לכך לוקה אבל בממזר זה רק סיבה וא"א להחזיקו דבר ברור משום דכל דבר שצריך להחזיק א"ע צריך להחזיק בדבר המסוים עי' בגיטין דפ"ט גבי קלא וזה ר"ל ג"כ רבינו בספ"א מה' איס"ב דאשה אם אמרה שהיא מקודשת ה"ה מקודשת ואם החזיקה עצמה שהיא מקודשת לפלוני חייבת מיתה לא כמו באב וע"ש בקידושין דס"ג בבעל המאור בשם הראב"ד וכן בהך דכתובות דכ"ב גבי אמתלא דלא מהני רק אם אמרה א"א סתם אבל לא אשת פלוני ע"ש בר"ן, וגם דגבי כהן לגבי גדר אישות גם אנחנו יכולין להחזיקו בגדר ודאי כהן מה שא"כ גבי ממזר דגם לגבי אישות א"א יכולין להחזיקו בגדר ממזר דא"א לנו להתירו בממזרת ועיין בדברי רבינו בהל' יבום פ"ג ה"ה שנאמן עד א' לאמר שיש לבעלה בן ויפטר מיבום וע"ש בהשגות רק המעיין בדברי רבינו דגבי מיתת היבם נקט דגם עבד ואשה נאמנין וגבי בן נקט רק ע"א משום דמוכח מדברי רבינו דמה דקי"ל בכמ"מ בהל' נזירות ובהל' שגגות ובהל' סנהד' דדבר שהוחזק ע"פ ע"א שוב חייב עליו דוקא ע"א ולא אשה ועבד ועיין בירוש' סוטה פ"ו ה"ב לכן גם כאן כך דבאמת אם יש להבעל בן יש עלי' שני גדרים דהבן פוטרה מחליצה וגם היא הוי' חייבי כריתות ליבמה כמבו' ביבמות דנ"ד ע"ב ודנ"ה וא"כ נהי דע"א א"נ לומר שיש לה בן מ"מ נאמן להחזיקה שהיא מחייבי כריתות עליו וממילא היא פטורה מחליצה וכמו באיילנית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו ולכך נפטרה וכ"כ בזה במה דרבינו בהל' ממרים לא כתב גבי בן שחרש את אביו דחייב חנק שאינו חייב עד שיוחזק שהוא חרש כמ"ש בהל' חובל ומזיק גבי תשלומין משום דתשלומין הוא על עצם החרישות חיוב מיתה הוא רק על המבואר לנו מן החרישות דנעשה בו חבורה טפתא דדמא דנפל ליה באודנא עכ"פ כל היכא דיש נ"מ בהמנין בגדר דין ותואר אין הנשים מצטרפת וזה מבו' בירוש' הנ"ל בפסחים פ"ז גבי פר העלם דבר של צבור ליכא בנשים ומה דאמ' שם קטנים כ"כ בזה דר"ל כגון פחות מבן כ' וכמ"ש רבינו בפי' המשנ' בסנה' פ"ז דזה הלכה מהך דשבת דף פ"ט דכל דבר השייך לדיני שמים אין פחות מבן כ' בכלל וכמו גבי שקלים וכמו בהך דב"ב דף ק"כ דנגזרה גזירה דאינו בחשבון הצבור וכבר כתבתי גבי עבד דפליגי גמ' דילן בסוטה דל"ח עם הספרי פ' נשא אם עבדים נכללין בברכת כהנים, וכן צריך קרא לכפרת יוה"כ חולין דקל"א ע"ב ויהי' נ"מ ג"כ לעבד שהמיר בק"צ אם לוקה וכן לאשה אם המירה בק"צ ועיקר הגדר תליא אם עבד יש בו מציאות פרטי לדין משום דמבואר בנזיר דף ס"ב ע"ב דאין נפשו קנויה לו ועיין קדושין דף ס"ב ע"ב מה דמקשה שם גבי נתן פרוטה לשפחתו ואמר מעקרא בהמה ואמאי לא מתרץ כן גבי גיורת וצ"ל דגם דב"נ הגרות עושה אותו כפנים חדשות גר שנתגיר כקטן שנולד מכ"מ המציאות נעשה ע"י דעתו ורצונו ועיין ביבמות דף ס"ב מה שא"כ בעבד כיון דזה נעשה בע"כ וא"צ דעתו כלל הוי כמו שאינו ונעשה ברי' חדשה ולכך מבו' בגיטין ד"ט חוזר בנכסים אינו חוזר בעבד ע"ש ברש"י וכבר קדשו שמים וע"ש בתוס' דף ע"ז ע"א ובירוש' גיטין פ"ד ופסחים פ"ב לא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד וגבי גרות מבו' בכתובות די"א גבי גר קטן דאם הגדילו יכולים למחות ולא אמרי' כבר קדשו השם וע"כ משום דגר אף שנשתנה מכ"מ הוא עצמו גרם לזה מה שא"כ בעבד ועיין במה דפליגי בגיטין דף י"א ע"ב גבי אם חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו מחמת אכילת התרומה מפני שהוא קנינו ע"ש בפי' המשנ' ובירוש' שם דר"ל כך דמה שאוכל בתרומה מתחילה לא משום עצם דבאמת אינו בגדר מציאות כלל רק מחמת שהוא קנין האדון וא"כ לא שייך על זה גדר חוב ולכך ג"כ כ' רש"י גיטין דף י' ע"א דארוסין לא הוי זכות דאינו חיי' במזונותיה ולכאורה הא מכ"מ מן התורה אוכלת בתרומה וע"כ כמ"ש במ"א דנ"מ בין ארוסה לכהן ובין נשואה לכהן דארוסה אינה אוכלת רק מחמת קנין של הארוס מה שא"כ בנשואה דחל עליה קדושת כהן עיי' ביבמות דף נ"ו ע"א וע"ש ד' נ"ז דנקט שם מחמת קנין ונ"מ לדידן דפסקי' כר' יוסי דבת גר וגיורת מותרת להנשא לכהן ומותרת ג"כ לממזר עכ"פ א"א לחול עליה גדר קדושה ואז אף לגמרא דילן אוכלת רק בגדר קנין של כהן לא בגדר קדושין ונ"מ דבת ישראל שנשאת לכהן וזנתה קודם גרושין אף דאסורה לאכול בתרו' מכ"מ אינה משלמת את החומש דעדיין יש עליה קוד' גרושין גדר קדושת כהן ועי' יבמות דף נ"ו ע"א דנקט שם לשון קדושה ועי' שם בדנ"ז ע"א בזה וזה ר"ל רש"י ביבמות דף י"ג ע"ב ד"ה בית הלל ודף צ"א ע"א ונ"מ דאינה משלמת חומש אבל כל היכא דאכלה משום קנין כמו ארוסה אז אם זנתה פקע קנינו ומשלמת חומש וכן נ"מ לגבי יבמה שנתיבמה לכהן דמה דאכלה בתרומה ע"י היבום שיבמה לא מחמת קנין דאשה נקנה לו מן הש' כמבואר ביבמות דף ל"ט וכמ"מ וכן מבו' בירוש' פ"ד דכתובות דאין עליה גדר מוש"ר אף לאחר שיבמה משום דגבי מוש"ר נקט בקרא לקחתי וזה לא נקרא שהיא לקוחה מצדו רק אוכלת מחמת שהיא כעת אשתו ועיי' ברש"י כתובות דף נ"ח ע"א ד"ה בהאי דלכך היא אוכלת בתרומה בכנוסה ונ"מ גבי בת גרים שנתיבמה לכהן לא אכלא כלל בתרומה דגדר קנין לית בה ביבמה וגדר קדושת כהן א"א מחמת אישות א"א לחול עליה כמ"ש וכן דייק הגמ' ביבמות דף נ"ב ע"א בכתובת יבמין ע"מ לזונה ולפרנסה כראוי ומה זה ר"ל אך דאף דקי"ל בכמ"מ עולה עמו כו' זה רק בארוסין ונשואין אבל לא ביבום עיין תוס' כתובות דף נ"ג ע"ב ע"ש וכן אם זנתה לאחר יבום או בת גרים שזנתה לאחר נשואין משלמת את החומש. עכ"פ מציאות העבדות והחרות לא חל על העצם רק פנים חדשות ועיין גיטין דפ"ה ע"א וכ"כ דמה דעבד אוכל בק"פ עם האדון הוא ג"כ רק בשביל שבטל לרבו ואף דמבו' בירוש' פסחים פ"ח דאין הרב י"ל לעבד א"א שתאכל קרבן פסח אך מכ"מ אינו או' מצד עצמו רק מצד קנין שהוא קנוי לרבו ולכך מבו' במכילתא פר' בא דאף אם קנה רבו לאחר זריקת דם הפ' מכ"מ אוכל בהפ' ואין עליו גדר שלא למנויו ונ"מ דאף דהא קי"ל בכריתות ד"ח ע"ב וד"ט ע"א דגר שמל וטבל ולא הביא קרבן גרות לגבי קדשים עדיין אינו ככשרי ישראל ואינו אוכל דעדיין אינו ככשרי ישראל וכמ"ש רבינו ז"ל בפ"א בה' מחוסרי כפרה וכן יהיה נפ"מ לר' שמעון דס"ל גיורת פחותה מבת ג"ש מותרת להנשא לכהונה מכ"מ י"ל דאם עדיין לא הביאה קרבן גרות אינה יכול' לאכול בתרומה מחמת קדושה רק מחמת קנין, ואף דעבד כנעני לאחר מילה וטבילה אוכל בתרומה ובקדשים ובפס' אף שלא הקריב קרבן גרות זה רק מחמת אדון ולא מצד עצמו וכמ"ש ואף חציו עבד וחציו ב"ח למשנה ראשונה וכן חצי' שפחה וחצי' בת חו' וכן מחוסר גט שח' מכ"מ כיון דלא כפינן לאדון ויוכל שישאר כך אוכל בפסח בגדר עבד ואין רבו מעכב עליו כלל וזה ר"ל הירוש' גיטין פ"ד בשעה שאינו עובד את רבו אין רבו מעכבו אך זה רק גבי פסח ועי' תוס' יבמות דס"ו ע"א וכריתות דכ"ד וגיטין דמ"ב אבל גבי ראי' לא שייך זה דעבד פטור מן הראי' ולא כמ"ש התוס' ערכין דף ב' ע"ב ד"ה כמשנה דלגבי מחוסרי גט שחרור פטור לגמרי רק גבי חצי ב"ח שם החיוב עליו מצד חרות ולכך רבינו ז"ל בהל' מילה פ"ג שינה מלשון הגמ' שבת דף קל"ז ע"ב דגבי מילת גרים גרס בברכה להטיף ממנו דם ברית וגבי עבדים גרס בברכה מהם כו' משום דגבי גרים הוה כל א' פרטי דהרי הוא מתגייר מדעתו ורצונו וגם המצוה נשארה אצלו לעולם כי הרי נעשה ישראל עי"ז משא"כ בעבדים דמלין אותו בעל כרחו ולאחר שנעשה עבד אין לו גדר המצוה כלל וכבר כתבתי בזה ואין בו פרט רק מצוות התורה על כל מציאות העבדים ורק החיוב הוא על האדון כמבו' ביבמות דף מ"ח ולכך נקט ל' רבים וגם באמת הא דקי"ל דצריך טבילת שחרור עיין יבמות דף מ"ז אך גבי שן ועין למ"ד דאין צריך גט שחרור י"ל דזה הוי הפקעה לגמרי ואין צריך גם טבילת שחרור ובגדר שכ' רש"י בע"ז דף נ"ב ע"א ד"ה כיון דהבטול הוי כטבילה והוי כפנים חדשות ואף דשיטת רבינו בה' איסו"ב פי"ג הלי"ב דהטבילה דשחרור הוא מן התורה, ועי' בהך דגיטין דמ"א ע"ב מבו' שם גבי והפדה כו' יכול לכל ת"ל לא כו' ואינו מובן דהא שם ע"כ קאי למ"ד שם דל"ט ע"ב דכסף גומר גבי שחרור ור"ל לא בגדר שווי' רק גדר דין וי"ל דדי בפרוטה וכן מוכח בתוס' ד"מ ע"ב ד"ה וכתיב וכבר הארכתי בזה במה דמבו' בגיטין דף מ' ע"ב ודמ"א ע"ב גבי כותב שטר על דמיו דזה באמת חירות דכסף ומהני לזה שט"ח וכ"ה שיטת הראב"ד בהל' עבדים פ"ז ה"ז וה"ח וכן שיטת רש"י בקידושין ד"ה וע"ש דט"ז ע"א דמבו' שם ג"כ דשטר על דמים הוה כמו כסף עצמו וע"ש די"ח אך רק לא בגדר גרעון כסף גבי ע"ע דשם בעי דווקא כסף ממש ולשיטת הירוש' צריכה שומא לכו"ע עי' קידושין ד"ח ואז הוה כמו כסף ממש וכן י"ל דלזה לא מהני קרקע וא"ש מה שהקשו התו' קידושין ד"ב וכן כה"ג בשחרור ע"כ וא"ש ג"כ מה שהקשו התוס' בכ"מ הא אסור לשחרר עבדו דזה בחינם אבל בכסף או שט"ח הוה כמוכר עצמו לו עי' בגיטין דל"ח ע"ב ודנ"ב ע"א. עכ"פ איך ס"ד דהגמ' דמ"א ע"ב לומר גבי שפחה חרופה דנפדה כולה א"כ למ"ד שם מאורסת לע"ע הוה א"א גמורה וע"כ צ"ל דמיירי קודם טבילה ואין עלי' עדיין שם קדושת ישראל ולכך לא הוה קידושין גמורים, ובאמת נראה דטבילה זו שלאחר השחרור צריך גם בדעת העבד אף דמדברי הגמ' ביבמות דמ"ז ע"ב לא משמע כן שם ר"ל קודם ששחררה משא"כ אח"כ דשם צריך דעתו, ובזה א"ש הך דיבמות דף כ"ד ע"ב דא' שם גבי נטען על השפחה ונשתחררה משום שמא הוה לשם אישות ע"ש בתוס' ד"ה א"ה דמה שייך זה גבי שפחה רק משום דטבילת שחרור וכן הקרבן אח"כ צריך מדעת ועי' רש"י יבמות מ"ה ע"ב גבי אטבלה כו' ע"ש, אך גבי שן ועין למ"ד דאין צריך גט שחרור כיון דהתורה שחררה די בזה וא"צ טבילה כלל, וכן מוכח הך דגיטין דמ"ב ע"ב שם ועי' ב"ק דע"ד ע"ב דאמר שם דהוי מודה בקנס, ומשמע דבל"ז הי' יוצא אף בלא עדים ואף דזה הוה גדר גירות ומשפט כתיב בי' ועי' יבמות דמ"ו ע"ב ומ"ז ע"א וצ"ל דעבד שאני וכמ"ש התו' שם וקידושין דס"ב, ולכך אף דגזרו על ב"נ שיהיו כזבין לכל דבריהם מכ"מ טבילת גרות א"צ מים חיים כמבו' ביבמות דף מ"ז ע"ב משום דזה פנים חדשות לגמרי וגם משום דעל ב"נ לא שייך כלל גדר טבילה עיין נזיר דף ס"א ע"ב ונ"מ לשיטת התוס' עיי' מגילה ד"כ וביבמות דף מ"ו ע"ב ובהך דפסחים דף צ"ב ובירוש' שם דמשמע דגם גר צריך הזאה ג' וז' ומשיטת התוס' משמע גם קודם טבילה ובאמת הך טבילה דפסחים דף צ"ב י"ל ג"כ דר"ל טבילת גרות דלא כד' הראשונים וגם הא דע"כ צריך קרבן לגבי פסח ולשיטת הרמב"ם ז"ל לגבי פסח לא נגמר עדיין הגרות שלו לקדשים ואיך מהני הזיה אך לפי מ"ש במ"א יש בזה ג' גדרים אם מל לשם גרות אף דלא טבל עד לאחר כמה שנים מכ"מ אם טבל נעשה גר למפרע והך דעבו"ז דף נ"ט ויבמות דף מ"ה וכמ"מ מיירי בשלא טבל כלל וכמו גבי שחיטה בסימנים למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חולין דכ"ט ועי' בנדרים דס"ח ע"א גבי הפרת האב גבי ארוסה וזבחים דק"י ע"א גבי מנחה ע"ש וביבמות דק"ד ע"ב. ונ"מ ג"כ דאף דקיי"ל בע"ז דכ"ז כמ"ד דאשה כשרה למול זה רק גבי ישראל אבל במילה דלשם גירות אז דווקא ע"י איש דהוא בגדר משפט וצריך איש דווקא ואז אם טבל לאחר זמן רב הוה גר למפרע [השמטה וכן הדין גבי גיורת היכי דטבלה ולא קיבלה המצוות דזה מעכב ובפרט בגיורת, וע' תוס' שבת דף ס"ח וביבמות ד' מ"ד ודף מ"ה וכ"מ ותוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב ובל' רבינו בהל' איסו"ב פי"ג הל' י"ז נראה שם שמחלק בין גר לגיורת, אך אם קיבלה המצוות אח"כ בב"ד נעשית גיורת למפרע, ועי' בירוש' קידושין פ"ד גבי גרים שנתגיירו משום ד"א אף אי נימא דלא הוו גרים מ"מ אם נתגיירו אח"כ לש"ש צריך לקבלם תיכף דהוו גרים למפרע, ובזה א"ש מה שהקשו התוס' כתובות דף ז' ע"ב ד"ה והא מה דאמר שם דרות המואבי' הוה אלמנה דהרי הוה נכרית עי"ש ועי' בספרי פ' בהעלותך גבי הך דב"ב דף צ"א ע"ב נקט ששרפו בניהם לע"ז ר"ל דמבואר בספרי פ' שופטים דבא על הנכרית הוה כן, עי' מגילה דף כ"ה ובירוש' שם, עכ"פ הוה בגדר ב"נ ואף דמבואר בב"ב דף צ"א דהוו גדולי הדור, אך משום דמבואר בירוש' יבמות פ"ח וקידושין דעדיין לא ידעו ההלכה דמואבי ולא מואבית וזהו מן ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משרע"ה דתמורה דף ט"ז ואח"כ נתחדשו אז בימי בועז, והנה מבו' במסקנא ביבמות דף ע"ו יע"ש דף ע"ט וכתובות דף כ"ט דהלאו דלא יבא עמוני וכו' הוא רק לאחר שנתגיירה (ועי' בד' רבינו בהל' איסו"ב וכבר כתבתי בזה בח"א) והטבילו אותן בלא קבלת המצוות ויצאו מכלל עכו"מ ולכלל ישראל לא באו ובפרט אז דצריכים להביא קרבן גירות ואז מעכב ועי' כריתות דף ט' ותוס' קידושין דף ס"ב וכ"מ וברמב"ם פ"א מהל' מחוס"כ א"כ אח"כ שקיבלה רות ע"ע כל המצו' ועי' יבמות דף מ"ז וגם בבית מדרשו של בועז עי' ירוש' כתובות פ"א דאז מינה בועז זקנים מקרא דויאמר להם שבו א"כ נעשית גיורת למפרע והוה קידושי מחלון קידושין גמורים אף לאחר מיתה עי' בירו' קדושין פ"ג ותו"י יומא די"ג ולא דמי להירוש' הנ"ל דלהירוש' עי"ז היא נעשית זקוקה ליבם ושפיר נעשית מקודשת למפרע וה"נ כן, וזה דכתיב בסוף רות דנעשית למפרע אשת המת ולא יכרת שם המת כו' ר"ל משום דמבו' ערובין די"ט דבא על הנכרית אין אאע"ה מעלה אותו שנמשך כו' ול"ל כמ"ש בהל' איסו"ב פי"ב דזה הפסד גדול שאין כמוהו כו' משום דאין זרעו מתייחס אחריו אך כאן נעשית למפרע אשתו של מחלון ואין נכרת וע"כ נקראת אלמנה וא"ש. ע"כ השמטה]. וכדמוכח מהך דשבת דפ"ו גבי פולטת דאף דגמר הגירות הוה אח"כ מ"מ הוה טמאה אם פלטה, ועי' בנידה דמ"ב ע"א גבי רואה ע"ש כיון דהש"ז שקיבל הי' עדיין קודם גמר הגירות ועי' בפי' המשניות לרבינו במקוואות פ"ח מ"ד משמע דס"ל דלמאי דקיי"ל רואה, האשה טמאה אף שקיבלה שה"ז מב"נ רק הש"ז עצמו טהורה, אך באמת לפמ"ש נעשה גירות למפרע, ועי' נידה מ"ג ע"א, גבי ב"נ שהרהר כו' וירד וטבל לכאורה לא משמע כן אך י"ל דשם ר"ל אם המילה לא הי' לשם גירות רק לשם מצוה וכמ"ש לקמן, ואם מל לשם מצות ישראל לא לגרות וזה ר"ל הגמ' בע"ז דכ"ו ע"ב ישראל מל כו' ור"ל כמ"ש רבי' פ"ג מהלכות מילה הל' ז' למצוות מילה ולא לגירות דאל"כ מקמ"ל, ואז די ע"י אשה או עבד ועי' ברש"י יבמות דמ"ו ע"ב ד"ה מטבילין דדייק לשם מצוות מילה, ועי' בירוש' קידושין פ"ד ה"ז דמפרש שם דלא כגמ' דילן רק דר"י לשיטתי' דס"ל דמ"ז ע"א דבח"ל גר א"צ להביא ראי' שנתגייר ואף משום דשם הי' המילה רק בגדר יהדות ולא בגדר גירות, וא"כ אף שאח"כ טבל מ"מ לא הוי גירות למפרע רק משום דאינו נאמן לומר כך ומיירי דליכא עדים שהי' ב"נ אז לאחר טבילה הוי ישראל ורק מכאן ולהבא וא"צ הטפת דם ברית אבל כשמל לשם מורנא עיין ע"ז דף כ"ו ע"ב אז צריך הטפה רק לא משום גרות רק משום יהדות ורק לאחר שטבל דזה רק מחמת מצות הטפה עי' רש"י שבת דף קל"ד ונ"מ דהטפה לא מעכב להגרות כלל וזה ר"ל רבינו בה' מילה פ"א ה"ז דאם מל כו' צריך להטיף כו' ביום שנתגייר משמע שכבר נתגייר והיינו הטבילה ורק מחמת מצות יהדות אבל בה' אס"ב נקט פ' י"ד ה"ה אם היה מהול כו' רפואה שלמה ומטבילין אותו ר"ל דשם לא נודע לנו שמל רק שבא לפנינו כשהוא מהול וחיישינן שמא נולד מהול עיין מ"ש הבעל המאור בפ' י"ט במסכ' שבת ואז יש חשש ערלה כבושה ומעכב זה להגרות וצריך להטיף קודם טבילה כמו בכל מילה והנה ביבמות דף מ"ז ע"ב נקט שם כל שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ורבינו ז"ל בה' מקואות פ"ב ה' כ"ב כ' רק חוצץ בגר ולגבי מקום הטבילה הביא בה' איס"ב פ' י"ג ה' י"ג מטבילין הגרים והעבדים והמשוחררין משום כך דרבינו ס"ל דטבילת גר מאחר שהוא לשם קדושת ישראל עיין רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' קדושין פ"ג הוי כמו טבילה לטהרות גם כן וחוצץ כל החציצות אף שלבעלה אינה חוצץ וכן י"ל בטבילת שחרור אבל טבילה לעבד דעדיין אינו חל שם קדושת ישראל עי' גיטין דף ל"ח ע"ב אינו חוצץ רק כמו לבעלה ולכך דייק רבינו בה' איס"ב הנ"ל עד שיתרפא רפואה שלמה מה דייק כ"כ הלא בגמ' נקט רק נתרפא מטבילין אותו רק כך דמתחילה צריך להמתין עד שיתרפא מחמת דמים מרזי מכה וזה ג' ימים הגליד פי המכה כמבו' בנדה דף ס"ז גבי רבדא דכוסילתא ובחולין דף נ"א ועיין שבת דף קכ"ט גבי יולדת וכמ"מ בש"ס דלאחר ג' ימים הוי התחלת רפואה אך כיון דרבינו ס"ל דטבילה לקדושת ישראל חוצץ כמו לטהרות וא"כ צריך להמתין עד שיתרפא לגמרי מחמת חציצה וזה ז' ימים וכמ"ש רבינו בה' קרבן פסח פ"ו ה"ז כי הבראה ז' ימים עי' שבת קל"ז וזה מחמת חציצה ולכך דייק רבינו רפואה שלמה אבל בטבילה לעבדות א"צ זה [השמטה במה שכתבתי לחלק בין אם מלו לשם גירות או מלו לשם מצות מילה לבד ובזה א"ש דברי התוס' בנידה דמ"ג שם מה שהקשה ריב"א למה בעי שם רק בנקיבה ולא בזכר ולכאורה תמוה דע"כ מלו מקודם ומבואר בע"ז דנ"ז לחד מ"ד דגר שמל ולא טבל רוקו וכו' טהור רק בזה א"ש דבנידה שם ר"ל דהמילה הי' לא לשם גירות ובע"ז מיירי שמל לשם גירות. ע"כ השמטה]. ועיין בתוס' יבמות דף מ"ו ע"ב ד"ה דר' יוסי מוכח דס' להו דלמ"ד דאם מילה שלא בזמן הוא מותר למול בלילה גם גר שנתגייר מהול יכול להטיף ד"ב בלילה וע"כ דמיירי דידוע לנו שנמהל רק לא לשם מצוה ואז ההטפה רק בגדר מצוה ורק לאחר טבילה כמ"ש אבל אם נולד מהול ההטפה בגדר גרות מחמת ערלה כבושה ודוקא ביום וכמ"ש. עכ"פ יש נ"מ בין פסח לראיה דגבי ראי' שייך רק בחצי עבד וח' ב"ח והחיוב עליו רק מצד חרות וי"ל דמיירי שכבר טבל לשחרור אך קרבן לא הביא אך כיון דיש עליו צד עבדות אז לא מעכב הקרבן של גרות לקרבן ראי' אבל מחוסר גט ש"ח אז אין בו חיוב בקרבן ראי' כלל אבל למשנה אחרונה שוב כ"ז שלא הביא קרבן גרות אין עליו חיוב קרבן ראי' אבל בק"פ שם גם מחוסר גט ש"ח יש עליו חיוב ק"פ ובגדר מציאות עבד וזה רק למשנה ראש' אבל למשנה אחר' שוב דאין רשות לרבו עליו אז כ"ז שלא הביא קרבן גרות אינו יכול להביא קרבן פסח ועיין בתוספ' כריתות פ"א הביא לצרעתו כו' מוכח שם דקרבן מביא אף קודם שהביא קרבן גרות רק באכילת קדשים לא חזי ולכך לא מהני בפסח דהוי שלא לאוכליו ועי' במ"ש רבינו בה' ק"פ פ"ד ה"ט עד שלא נשתחרר כו' ולכאורה אינו מובן הא דעבד יכול להפריש פ' בשבילו וע"כ צריך לומר כמ"ש דזה מציאות אחר לגמרי ועי' ירוש' פסחים פ"ח ה"א פעמים שהוא נמנה כו' ובאמת כבר כתבתי בזה אם בעבד הפטורים שלו מחמת דלא נגמר הגירות לגמרי סנהדר' דנ"ח ע"ב או התורה פטרה אותו ובזה פליגי רבינו והראב"ד פ"ב מה' שופר אם אנדריגנוס הוי כמו חצי עבד, ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד בהל' אישות פ"ד הי"ד אם איש שקידש אנדריגנוס אם יש בזה גדר קידושין אף דחייבין עליו סקילה כמוב' ביבמות ספ"א מ"מ זה לא מחמת צד אשה רק מחמת צד זכר ולא שייך בו קידושין כלל ולכך אינו נפסל ע"ש בירוש' ביבמות פ"ח, ועי' בדברי רבינו בהלכות תרומות פ"ז הלכה ט"ז . מה דמחלק שם בין אנדריגנוס שבא על אנדריגינוס או אם בא זכר על אנדריגינוס משום דאין כהן מתחלל וכבר כתבתי בזה ובגדר דלא מינא לא מחריב בה רפ"א דזבחי' וכ"כ בזה בשיטת הראב"ד בתו"כ פ' ויקרא גבי אשה לסמיכה דמ"מ אם סמכה הוה גדר סמיכה ונ"מ היכא דהיא ירשה קרבן מאביה לדידן דקיי"ל יורש סומך וכן להיפך אם בן ירש קרבן מאמו אם יש עליו חיוב סמיכה וכ"כ משא"כ בעבד ועי' זבחים דל"ג ע"א דיש מ"ד דסמיכות אשם מצורע לאו דאורייתא ותוספות דף ה' עמוד א' דיבור המתחיל מה ונידה ד"ע ע"ב ור"ל ג"כ דגדר מ"ע דסמיכה אין בהם רק משום ההכשר בקרבן כמ"ש לעיל דאף דסמיכה לא מעכבא מ"מ יש חסרון בהקרבן קמי שמי' כמבו' זבחי' ד"ו ונ"מ דהיכא דשחט שלא לשמה לדידן דהקרבן כשר אלא שלא עלה אף באשם מצורע כמבו' מנחות ד"ה וע"ש דפ"ט ע"ב אז י"ל דשוב א"צ סמיכה באשם מצורע ועי' בירוש' ביצה פ"ב ה"ד דמחלק שם כה"ג גבי אשם מצורע שעבר זמנו דאז א"צ תיכף לסמיכה שחיטה לד"ה ור"ל כגון הך דמנחות דף ה' הובא בדברי רבינו פ"ה מה' מחוסרי כפרה ה"ב כגון שלא נתן מדמו ע"ג בהונות דמבו' שם דעצם הקרבן יצא רק דעדיין המצורע לא נכשר לאכול בקדשים שם לכו"ע א"צ תיכף לסמיכה שחיטה, חזינן דזה רק משום חסרון בקרבן לא משום מצות עשה וכבר כתבתי בזה ולכך ס"ל לרבינו בה' רוצח פ"ה ה"ג דגר תושב שהרג עבד בשגגה גולה אבל הרג ישראל נהרג וזה משום דאף דעבד לענין זה הוי כישראל מכ"מ גדר פרט אין לו ועי' גיטין דל"ז ע"ב דמבו' שם דאף דקיי"ל שם ל"ח דב"נ קונה ישראל או עבד במלחמה זה רק אם נלחם עם האדון שלו אבל אם נלחם עם העבד לא קנה אותו כלל דאין עליו שם מציאות כלל ואתי שפיר מה שהקשו התוספות ביבמות דף מ"ה ע"ב דאמאי לא קנה הורדוס א"ע במה שכבש את אדוניו במלחמה ולכך מבו' בנזיר דף ס"ב ע"ב דאף דחל עליו נזירות מכ"מ רבו כופהו לשתות יין ולטמאו משום דאין עליו גדר פרט וקדושה אבל מכ"מ לגלח אינו כופה דכיון דקי"ל דגם המגלח את הנזיר לוקה וכ"כ בזה וזה ר"ל ביומא דע"ה ובד' רבינו בסוף הל' עבדים דאוכל ממה שרבו אוכל ר"ל דהוא אינו מציאות בפ"ע רק בטל לרבו וכן באכילת תרומה שלו ובאכילת פסח שלו וכמ"ש ועי' במה שכ' התוס' בבבא קמא דף פ"ח ע"א. על כל פנים כשנהפך מעבדות לחרות הוא מציאות חדש וא"א שיתבטלו ועי' מנחו' דף ק"ב ע"א לבתר דפקע קדושתו דמאי הדר רכבא עלי' ולכך קי"ל בנדרים דף ס"ט דאין שאלה בהפר וכן לא מהני תוך כ"ד לבטל הפרה ע"ש כיון דהדבר אינו ועי' בתוס' מע"ש פ"ג דאם חלל מע"ש על דינרים ועשה מהם כלים לא מהני פדיון ועי' שם בר"ש פ"ב דלטעם לא מהני פדיון והך במנחות דף מ"ז ע"א ובכורות דף ט"ז לא תפוס פדיונו ועי' מה שכ' רש"י חולין דף ע' ע"א דהיכא דהדבר אינו לא שייך לומר ע"ז למפרע ובזה א"ש מה שהקשו התוס' פסחים דף מ"ו ע"ב גבי הקדש דחמץ שיתחיב עליו משום הואיל משום דמבו' בירוש' פיאה פ"א ה"א דהקדש כשרוף דמי וכ"כ בזה ולכך ס"ל לגמ' שלנו דעל עבדים שאי' משוחר' ליכא ב"כ אבל בנשים יש כמבו' שם דף ל"ח ע"ב גבי ביה"כ שכולה כהנים דמי הם מברכים דאחיהם שבשדות ואף דע"כ יש שם נשים כמבו' בירוש' פ"ה דברכות מכ"מ בשבילן לבד לא מברכינן וגם לא מצטרפות ולכך שינה רבינו ז"ל לשון הברייתא בירוש' שם ספ"ח דשם נקט סיעת של בני אדם ורבינו נקט על המשנה דשם קתני נשים. ע"כ ממהדורא תניינא]
רמב"ן
וטעם והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמוהו שהרי בבעז נאמר כן (רות ד י) ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו ולא קראו אותו מחלון אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה והנה הוא כפשוטו וסמכו בו רבותינו (ספרי קנו יבמות כד) מדרש שיהא גדול האחים מיבם ושהאילונית אינה מתיבמת וכן אשת הסריס ששמו מחוי וזה כולו אסמכתא כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי:
הכתב והקבלה
והיה הבכור אשר תלד. והי' הבכור. גדול האחים מיבם אותה. אשר תלד. פרט לאילונית שאינה יולדת. יקום ע"ש אחיו המת. זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו (רש"י מספרי ויבמות ק"ד), והכי איתא התם. והי' הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם. אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. יקום על שם אחיו המת. לנחלה, אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם, יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן, נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה. ולא ימחה שמו. פרט לסריס ששמו מחוי, אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכי אתאי גז"ש אפיקתי' מפשטי' לגמרי, ע"כ. והרי"א עשה עצמו כאלו לא ראה את דברי רבותינו, ואמר בפי' שהבן הבכור אשר תלד היבמה יקרא על שם המת עצמו וירש נכסיו ונחלתו; הנה מלבד שפי' מוכחש מפי רבותינו מקבלי התורה האמתיים, גם לשון המקרא עצמו מתנגד לפירוש זה, כי על הבן שתלד היבמה לא יאמר שיקום על שם אחיו המת, כי המת אינו אח לבן זה הנולד מהיבמה, אבל הוא אח אביו, והי' ראוי לומר יקום על שם אחי אביו, וגם אם ע"ד הפשט נוכל לומר שוי"ו הכנוי במלת אחיו אינו מוסב על הבן הנולד רק על היבם, ויהי' המכוון בו שיקרא הבן על שם אחיו של היבם והוא המת, הוא דוחק גדול, כי לפירוש זה אין היבם מוזכר בקרא זה רק בשלפניו, וגם לישנא דקרא והי' הבכור אשר תלד אינו מסכים לפירוש זה, כי הבן העומד להולד בעתיד הוא דבר שלא בא עדיין לעולם, ובפרט באשה זו היבמה יש להסתפק בה שתשאר עקרה שלא ילדה כמו שהיתה תחת בעלה הראשון, ה"ל לקרא לומר. והי' אם תלד בכור וגו', לשון תנאי, לא לשון הנאמר על הודאי והי' הבכור אשר תלד, שהוא לשון הנאמר על הנודע והנגלה לפנינו. וז"ל הרמב"ן. והי' הבכור אשר תלד. איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת ראובן או שמעון כמהו, שהרי בבועז נאמר ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, ולא קראו אותו מחלון, אבל הכתוב הזה ע"ד האמת הבטחה, והנה הוא כפשוטו, וסמכו בו רבותינו מדרש שיהא גדול האחים מיבם, ושהאילונית אינה מתיבמת, וכן אשת הסריס ששמו מחוי' וזה כולו אסמכתא, כי האילונית ואשת הסריס, מגופיה דקרא נפקה, עכ"ל. וב"ב הרב"ח במקצת ביאור יותר, וטעם דבריהם הוא הדעת הקודמת המקובלת שנפשות ב"י יועתקו ותאצלנה מגוף אל גוף, ורצה הקב"ה לזכות נפש המת כשישוב אל הארץ כשהי', ולהיות הגוף היותר דומה לגוף המת וחמרו הוא הנער הנולד מאשתו, שהוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ומאחיו שיצאו שניהם מאב אחד, ולכן צוה הש"י שלא תהי' אשת המת חוצה לאיש זר, אבל יבמה יבא עלי' והוא אחי המת, ולא יהיה אז הילד היולד בלבד גוף האשה כי אם גם בעלה ועצמה והוא גם הוא יהי' בן אביו החי בגוף ואחי אביו בנפשו (וז"ש יהודה בא אל אשת אחיך ויבם אותה ותן זרע לאחיך) וידע אונן כי לא לו יהי' הזרע, ידע ענין הגלגול ושהבן הילוד אינו בנו כ"א אחיו, שהיוצא מחלציו לא יקנה נפש חדשה שתושלם בו, אבל הוא יהי' כלי להשלמת נפש אחיו. הנה גם הרמב"ן נטה מדעת רז"ל לומר והי' הבכור קאי על היבם, ואשר תלד על היבמה, משום דבזה פשטי' דקרא מתעקר לגמרי, כי אין לזה שום הבנה, וכמ"ש הרב תוי"ט (יבמות פ"ב מ"ח) שהוא דבר בלתי אפשרי לומר שלא יהא פשט מובן למקרא, והביא ראי' לדבריו (מכתובות ד' ל"ח) דמתמה תלמודא על ר"ע, אתי' גז"ש ומפקי' מפשטי' לגמרי ומשני קרי בי' וגו', ע"ש. ש"מ דא"א שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. יעו"ש בתוי"ט. ולכן כתב הרמב"ן שדרש חכמינו במקרא זה אינו אלא אסמכתא, ובא בפירושא דקרא בדרך נוטה מדעת התלמוד ולא בדרך הסותר; אמנם גם לדבריו יקשה לשון המקרא דצריכים להסב מלת אחיו על היבם שאינו במקרא זה רק בשלפניו, וגם ה"א הידיעה במלת הבכור אינו בא על נכון, והי' יותר ראוי לשון תנאי כמ"ש למעלה. והרמב"ם (בפי' שם ביבמות ובחבורו בפ"ב מיבום) אמר, ששתי מלות אשר תלד מוסב על והי' הבכור, ופי' אשר תלד אם המת, תלד במקום ילדה, ובא העתיד במקום העבר, וכתב עליו התוי"ט שם, הכריחו להרמב"ם לפירוש זה, לפי שעכ"פ יש פשט פשוט ומובן לזה כמו לכל המקראות, רק שפשוטו הנראה שהבכור הוא בן הראשון, ויקום על שם ר"ל שם ממש, לזה הפשט עקרתי' הגז"ש לגמרי, אבל נפרש הבכור בכור דאחים, ועל שם על שם הנחלה, וזה קרוב לפשוטו, אבל האי אשר תלד אם נפרשהו כפשוטו פרט לאילונית, מלתא דפשוטא שזה היא דרשה גמורה, דוהי' הבכור משתעי ביבם, ואשר תלד משתעי ביבמה, ואין זה משמעות מובן קרוב לפשוטו, לכן הסיב אשר תלד על והי' הבכור, ופי' אם המת והוא עתיד במקום עבר, ומשמעו אשר ילדה האם, ואין משמעו אשר תלד היבמה, וכן כתב המ"מ שאשר תלד הוא על האם שילדה האחים הנזכרים בפרשה, ודברי רמב"ם אלו הם מן הפסיקתא כמ"ש בקול הרמז שם ביבמות אשר תלד אם המת זה היבם הגדול שבאחים. יעו"ש. ולא זכיתי להבין דברים אלו, כי לענין יבום, אחים מן האם אינם חשובין אחים, והרי הם כמו שאינן, שאין אחוה אלא באב, וכ"ת. הרמב"ם [בפ"א מיבום], וא"כ אם גדול האחים אינו מן אם המת רק מאם אחרת הוא נקרא אח לענין יבום, ומהו גדול האחים שילדתו אם המת דקאמרינן הכא, גם הוא דוחק גדול לומר שאשר תלד קאי על אם המת שאין לה שום רמז ורמיזה בפרשה, ולדחות מפני זה דעת רבותינו דקאי על היבמה שהמדובר ממנו בפרשה זו; ובאמת גם לפי דרשת רבותינו אין המקרא מופשט מן הפשט כ"כ, כי נ"ל אף שלמדונו מגז"ש דיקום על שם אחיו הוא לענין נחלה, אין דעתם שלזה בלבד כוונה התורה, דא"כ הי' לה לבחור בלשוי היותר ברור ולומר, יירש את נחלת אחיו המת, אבל באמת גם רבותינו הבינו שעיקר המכוון במקרא הוא להודיענו תכלית המכוון ביבום, והוא להקים זרע לאחיו מן היבמה, ולזה אמרו בספרי וז"ל להקים לאחיו שם, רי"א נאמר כאן שם ונאמר להלן שם, מה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע, ושפיר פי' שם בז"א שיורונו בזה דעיקר כוונתו ביבום יהי' לזרע לא בעבור הנחלה. ע"ש. ובמכדרשב"י [וישב קפ"ז ב'] ויבם אותה, ועקרו דמלתא והקם זרע בגין דלא יתפרש גזעה משרשי'. וגם [בפ' החולץ מ'] אמרו הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו מ"ט יקום על שם אמרה רחמנא והרי קם, הנה מבואר שהבינו במאמר יקום על שם אחיו כניסת היבמה שהוא העיקר להקים זרע ממנה על שם אחיו המת, ומה שזוכה בנכסים ג"כ אינו אלא כטפל לעיקר, כי עיקר הקמה הוא נתינת הזרע לאחיו, וקנייתו בנכסיו נגרר אח"ז, ובזה הקמת שם המת הוא יותר שלמה; וגם ממה שראיתי דמהך קרא והי' הבכור מיעטו רבותינו את האילונית ואת הסריס, יראה בעליל שהבינו שעיקר המכוון במקרא הוא להודיענו תכלית מצות יבום, והוא להקים זרע לאחיו, לכן כשאין היבמה בת הקמה דהיינו כשהיא אילונית וכן כשהמת לאו בר הקמת זרע שהי' סריס, פקע מן היבם מצות יבום, ואמרו [יבמות ע"ט ב'] אמאי סריס חולץ, אקרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא, עוד שם [קי"ב ב'] ביבם קטן קרי כאן להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא, ע"ש. עכ"פ הדבר ברור גם לרבותינו שהמקרא בא להודיענו התכלית האמתי המכוון ביבום והוא לתת זרע לאחיו, שהוא הקמת שם המת באמת, והוא הכוונה הראשונה גם לדעת רבותינו במאמר. יקום על שם אחיו המת, כי מלת שם הוא כנוי אל זרע האדם ובניו אחריו, כי התקועית כשרצו להמית את בנה אמרה [ש"ב י"ד] לבלתי שם לאישי שם ושארית. וכן מלת שם נרדף עם מלת זרע [ישעיה ס"ז] כן יעמוד זרעכם ושמכם, וכן כאן. שם אחיו המת, טעמו בן אחיו המת, ומלת על להוראת הסבה והתכלית המכוון בפעולה, כמו על אפי ועל חמתי (ירמיהו ל״ב:ל״א) כלומר לסבב לי אף וחמה, ומזה חשב על היהודים (אסתר ח׳:ג׳) שהיהודים היו תכלית מחשבתו, וכן (איוב ו׳:כ״ז) ותכרו על ריעכם, וכן כאן על שם אחיו המת. טעמו בן אחיו המת יהיה תכלית המכוון ממנו בייבמו אשת אחיו, שכאשר תלד לא לו יהיה הזרע, רק לבן אחיו המת יחשב, כדאית' במכדרשב"י (קרח קע"ז) האי בר נש דפקיד עלי' למבני בניינא (ר"ל מצות יבום) בעי לכוונא לבא ורעותא לגבי דההוא מיתא, דאי אתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה הא בנין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכוון לגבי מיתא, ובג"כ כתיב אם ישים אליו לבו ברעותא דלבא, דיכוון לגבי', כדין רוחו ונשמתו אליו יאסוף ואתמשיך גבי' לאתבנאה, ע"ש ובמקדש מלך, ובפ' ויצא דף קנ"ה ע"ב בס"ת וברע"מ (פנחס רמ"ה) דתבת בהאי עלמא בההוא נער בן יבם ולפי שמטבע האדם להתעצב ביגיעתו לריק לילד לבהלה להוליד בנים לא לו, כמ"ש וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע (כמ"ש הרי"א לדעת הרמב"ן הנ"ל) שידע אונן מאצילות וגלגול נפש המת בלא בנים בבן הנולד מאשתו אחריו, והבין שהילוד לא יהיה זרעו, והגוף היוצא מחלציו לא יהא רק כלי להשלמת נפש אחיו המת, לכן שחת ארצה, אמר מוטב שלא אוליד משאוליד ויגיעתי לריק תהיה להשלמת נפש איש אחר, הנה להיות ענין קיום מצות יבום על משפטה הראוי ולפי התכלית הזה המכוון בה, הוא מתנגד אל טבע האדם הוסיף מלת יקום ואמר. יקום על שם אחיו המת. כי לשון קימה ישומש על התעוררות ההכנה והזריזות אל הפעולה, כמו קום התהלך בארץ, וקמת ועלית (זיך אויפמאכען), וכן כאן יקום ע"ש אחיו המת, טעמו עיקר התעוררותו ביבום ותכלית כוונתו בו יהיה להוליד בן לאחיו המת. וזה יסכים עם מאמר אבא שאול (ביבמות ל"ט) הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם ד"א פוגע בערוה, כי יבמה יבא עלי' משמעותו למצוה שלא יהיה מכוונו בו רק לשם מצות יבום. וכמה מרבוותא פסקו כאבא שאול בזה (ע"ש ברא"ש פ' החולץ סי' י"ז), ואפילו רבנן דפליגי עלי' דאבא שאול עכ"פ יודו שאין כאן מצוה מן המובחר, וקרא דילן במצוה מן המובחר משתעי, כי רישא דקרא. והיה הבכור שממנו אנו למדין שמצוה על הגדול ליבם אינו רק למצוה, כי אם אינו רוצה חוזרים אל שאר האחים, וכן אם קדם הקטן וייבם זכה. וקרוב לומר ע"ד הפשט לפי שהמקרא מדבר מקיום מצות יבום מן המובחר, ואין כל אדם זוכה לכך רק אם הוא מאנשי מעלה, וכמ"ש רז"ל הראשונים היו מתכוונים לשם מצוה, ואחרונים אינם מתכוונים לשם מצוה, לכן יכנה את היבם במקרא זה בשם בכור, שהוראתו ג"כ על החשוב במעלה, כמו בני בכורי ישראל, אף אני בכור אתנהו - והנה מלת אשר, אף שיורה ברוב המקומות על ההצטרפות, לצרף שם הבא בשני משפטים ביחס אחד, להורות שהוא הוא בהתיחדות, כמו האשה אשר נתת עמדי, שתרגומו (וועלכע), מ"מ מצאנוהו גם כטעם מלת למען, או בעבור (דאמיט), כמו אשר ייטב לך (ואתחנן ד' מ'), וכן ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד (שם ו' ג'), שהמכוון בו למען ייטב ולמען תרבון, וכדתרגם יב"ע אשר מטול, וכן אשר לא תגלה ערותך עליו, טעמו למען לא תגלה. וכן כאן אשר תלד טעמו למען תלד. - והנה אחר שסיים במקרא שלפני זה במלת ויבמה, שנזכרו שניהם הוא והיא היבם והיבמה, בא במקרא זה להודיע התכלית המכוון ביבום זה, ואמר והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו וגו', ירצה הבכור, ר"ל גדול האחים יקום ויתעורר לזה, למען אשר תלד היבמה, והתכלית המכוון בהולדתה שיהיה בן לאחיו המת, ותרגום המקרא לפי"ז (דער ברודערעלטעסטע נעמליך זאָלל, דאמיט זיא געבארע, זיך אויפמאכען צור פארטפפלאנצונג זיינעס פערשטארבענען ברודערס) זו היא הכוונה הראשונה במקרא גם לדעת רז"ל, כמבואר מדברי ספרי ומדברי התלמוד פ' החולץ הנזכר. ואע"ג דבתחלת ביאה הוא קונה, מ"מ אף בסוף ביאה מצוה קעביד, דבעינן להקים זרע לאחיו ואין בתחלת ביאה כדי להקים זרע, וכן כשהיא בתולה שאין בביאה ראשונה כדי הקמת זרע - שאינה מתעברת מביאה ראשונה, משכחת לה ע"י מעיכה כתמר כמ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין ד' י"ט ע"ש, וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין בסוגי' אי תחלת ביאה קונה או סופה, וז"ל וכ"ת א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמה מאי קפרכינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני', הל"ל גזרה התחלת ביאה אטו סוף ביאה דכיון דקני' בהעראה קיימי' לעשה ומכאן ואילך קאי עלה באיסור לאו וליכא עשה כלל, י"ל דכולה ביאה ראשונה ביאת מצוה היא ושרי, דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא בעי ביאה ראוי להקמת זרע, ואע"ג דעל הרוב אין אשה מתעברת בביאה ראשונה זמנין דמתעברה. ע"ש. ועתוס' יבמות (ד' כ') ד"ה יבא עשה. אמנם ממה שהמקרא שינה לכנות את הבן במלת שם ולא אמר בן אחיו המת, מצאו רבותינו מקום ללמוד בגז"ש שבא ג"כ להורות על ירושת נחלתו, וכענין להקים שם המת על נחלתו שנאמר (רות ד'), וכמו שפירש"י שם. ע"ש. וזכתה לו תורה ליבם לקום על נחלת אחיו, והוא חטיבה מול חטיבה, הוא מזכה את אחיו המת לתת לו הזרע לו לעצמו, זכתה לו התורה נחלת המת, הוא מקים שם אחיו בזרע מקימתו התורה בנחלת אחיו. והא דאמר רבא דמכח הגז"ש נעקר המקרא מפשטי' לגמרי, היינו כח גז"ש דנחלה, אמנם מכח גז"ש דזרע המוזכר בספרי, יודה רבא שיש מובן למקרא על פשטי', ומבואר בלשון המקרא עצמו שמצוה בגדול ליבם ושאין האילונית מתיבמת. וגם בזה י"ל שהמכוון במקרא הוא שלא תהיה כוונתו לייבם בשביל הנחלה כ"א אמנם למען אשר תלד. הנה המקרא מבואר קרוב לפשט גם לדעת רבותינו. ועי' בתשו' פני ארי' סי' ע"ט שהשתדל ג"כ לקרב דעת רבותינו בפשט לשון המקרא, ואת הנראה לדעתי כתבתי: