פרשנות מצטטת על שופטים א:כא

וילך המלך ואנשיו, אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ"ש בגבולי הארץ, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא יב) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי, וכבר בארנו (שופטים א') כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי, וילך המלך ואנשיו להוריש את היבוסי מחלק בני בנימין, ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנהכפי הפשט ערבים עלי דברי הרלב"ג, שבשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שגם כן עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, ועל ידי הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות כאשר יהיה ברחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו עכ"ד. וכפי זה העמידו סמוך לשער העיר שורה של צלמים בדמות עורים, ואחריה שורה של צלמים בדמות פסחים, ואחריהם הצנור מוגיר המים, ומצד השני של העיר היתה המצודה, ובין העיר ובין המצודה עמדו אנשי החיל מוכנים להלחם אל הצד שירצה האויב ליכנס, ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער, ויאמרו לו לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים רצה לומר אי אפשר שתכנס אם לא תסיר תחלה את העורים ואחר כך את הפסחים מניעי המקלות אשר לא יניחוך לעבור את השער וזה שכתוב לאמר לא תבא הנה שהם אומרים וגוזרים שלא תבא הנה (רצה לומר שימנעוך מלבא) (ויתכן כי עם התחבולה הזאת היו מיחסים לצלמים האלה כח אלהות כמו שהיו דרכי עובדי עבודה זרה הקדמונים שהיו מתקנים פסיליהם על ידי גלילים וצירים שיתנענעו וירימו כבדים במלאכה והיו מהבילים לההמון הסכלים כי זו כחו לאלהו, ובזה תשתף גם דעת חכמינו זכרונם לברכה שהיו רומזים בדמותים האלה גם שבועת אברהם או יצחק לאבימלך):

לשני התלמודים³³¹ירו', סט ע"ג; בבלי, ל ע"ב; בבא בתרא קכא ע"א. מובן שיום הכיפורים היה יום שמחה, שהרי הוא יום סליחה ומחילה, והבבלי אף מוסיף שהוא היום שניתנו בו לוחות האחרונים. מן הסתם היו המחולות במוצאי יום הכיפורים, אך הדבר לא נאמר, ואפשר שחוללו אחרי הצהרים לאחר שסיים הכוהן את עבודתו. מן הראוי להעיר שמחולות של נשים בכלל, ושל בתולות בפרט, היו רגילים במקדשים של אומות העולם כחלק מהתפילה וההודאה, והם נזכרים כבר במקרא בהקשר למשכן בשילה (שופטים א כא כא), ובעל קדמוניות המקרא קושר זאת לפסח (מח ג)³³²לעומת זאת, במעמד ניסוך המים היו מחולות קודש של גברים, והנשים מורחקות והן צופות בלבד. . אולם מה טיבו של חמישה עשר באב? בשני התלמודים ניתנה שורה של טעמים. רובם של הטעמים הם בדרך המדרש, כגון יום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה ויום שהותר בו שבט בנימין לבוא בקהל. הטעמים בתלמוד הבבלי זהים, תוך שינויים קלים, לאלה שבתלמוד הירושלמי. בתלמוד הבבלי נוסף טעם שאינו בתלמוד הירושלמי: "רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה". טעם זה קשה לקבלו, שהרי רבן שמעון בן גמליאל, בן הדור שלאחר מלחמת ביתר, מספר על יום טוב שהיה לפנים בירושלים ואינו עוד, ולא על יום מועד בימיו. זאת ועוד: לאחר מלחמת ביתר נאסר על היהודים לגור בירושלים, ואין בנות ירושלים או בני ירושלים יוצאים במחולות מפני שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה.

וילחמו. כבר נזכר בספר יהושע (טו סג) ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם וישב היבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה מבואר שכבר נלחמו בירושלים ולא כבשום. ולקמן (פסוק כא) אמר: ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה.