פרשנות מצטטת על שופטים טו:טז

והנחש. י"א כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות, ויפרשו ויאמר הנחש ברמיזה ואחרים אמרו שהוא שטן ואיך לא יראו סוף הפרשה, כי אלך ילך השטן על גחון, ואיך יאכל עפר ומה טעם לקללת, הוא ישופך ראש", ורבים השתבשו לחקור למה היה קולל הנחש, ואם היתה לו דעת שלמה, או צוה שלא ישיא האשה, ויאמר רב סעדיה גאון אחר שהתבררה לנו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דברו רק מלאך דבר בשבילם, והשיב עליו רב שמואל בן חפני, והנה קם ר' שלמה הספרדי בעלי השירים השקולים, וחכם גדול היה והשיב על רב שמואל, והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשָם דעת באדם שם בו, והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה רק לא כאדם, ופי' ערום חכם שיעשה דבריו בערמה, ואל תתמה בעבור היות ערום אחר ערומים, והם שני טעמים, כי באלה הצחות בלשון, כמו "בלחי החמור חמור חמורתים (שופ', טו טז), וכן "על שלשים עיירים, ושלשים עיירים להם" (שם יו"ד ד), ועוד אם המלאך דבר על פיו אין חטא לנחש וזה המלאך לא יתכן להיות שלוחו של השם, ואין המלאך ממרה פי השם, והשואלים איך (וי"ג אנה) מצא הנחש את האשה איננה שאלה,

דמשק אליעזר. א"ר אלעזר, דמשק אליעזר, שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ^אמדייק מדהקדים התאר להשם, לא כמו בעלמא שמקדים השם להתואר, כמו יפתח הגלעדי, אתי הגתי, הדד האדומי, נבל הכרמלי, אחיה השלוני, אליהו התשבי, וגם הכא הול"ל אליעזר הדמשקי, ולכן דריש ע"ד נוטריקון דמשק – דולה ומשקה. וענין ותכונת תורת אברהם שלמד ולימד נבאר לקמן בפ' חיי בפסוק ואברהם זקן. – ודע דע"ד הפשט י"ל באור המלה דמשק ע"פ הידוע בתלמוד ומדרשים שישנן מלות רבות במקרא שמקורן אינו בשפת עברית רק מושאלין הן מלשונות אחרות, וכמו שכתב הבחור [סוף מאמר ד'] שכל השרשים שהם יותר משלש אותיות [כמו אבנט, אלגביש, ארגמן, בדלח, גבעל, גזבר, גלמוד, דרדר, דרבן, דרכמונים, וכדומה] אינם מלה"ק, יען כי בלה"ק אין שורש יותר משלש אותיות, וכנודע באור חז"ל במלה לטטפת – טט בכתפי [שם מקום] שתים, פת באפריקי שתים, ובר"ה כ"ו א' מפרש הפסוק במשוך בקרן היובל דפירושו קרן השור, שכן בערביא קורין לדוכרא יובלא, ואמר ר' עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, למאי נ"מ לפרושי הפסוק אשר כריתי לי (פ' ויחי), וכשהלכתי לאפריקי היו קורים למעה – קשיטה, למאי נ"מ לפרושי מאה קשיטה דאורייתא (פ' וישלח), ובתחום קן נשריא [שם מקום] קורין לתרנגול שכוי, למאי נ"מ לפרושי הפסוק מי נתן לשכוי בינה (איוב ל״ח:ל״ו), ובסנהדרין ע"ו ב' דריש על הפסוק אותו ואתהן (פ' קדושים) אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, וכן פירשו במובן כזה עוד ענינים שונים, ע' שבת ל"א ב' ומו"ק כ"ח ב' ועוד בכ"מ, וע' בנמוקי רמב"ן פ' ויצא דהמלה זבדני אינה מלה"ק, יעו"ש.
והנה אליעזר הי' מכונה עבד אברהם כמפורש כ"פ בפסוק, עבדו זקן ביתו, וילך העבד, עבד אברהם אנכי, ויוצא העבד, ובשפות ישנות, וכעת בשפת צרפת, מכונה עבד בשם דמשטי"ק, וא"כ י"ל דכיון דהזכיר אברהם כאן את אליעזר בשם בן משק ביתי, בא הכתוב להוסיף להודיע מי הוא בן משק ביתו – הוא דמשק אליעזר, כלומר הוא העבד אליעזר, ומה שתארו כאן בשם מושאל דמשק ולא בשם פשוט עברי – עבד כמו בכ"מ, הוא מפני שכיון שזכרו אברהם בשם בן משק בא הכתוב לתארו בשם דמשק שהוא לשון נופל על לשון משק, שכן דרך הכתובים בכ"מ, כמו בשופטים ט"ו חמר חמרתים [עיי"ש ברלב"ג] ובמיכה א' בתי אכזיב [שם מקום] לאכזב, והרבה שם כהנה, וכ"כ רש"י בפ' בראשית בפ' ואתה תשופנו עקב.
אך מה שראו חז"ל לדרוש כאן שם דמשק בלשון נוטריקון – דולה ומשקה, הוא מפני כי מדרך חז"ל לדרוש שמות שאינם מצוינים במקור לה"ק, וכמו שדרשו הרבה כהנה, ועי' דברינו בפסוק ושם הנהר השלישי חדקל וצרף לכאן. .
(יומא כ"ח ב')

ובאמת בכמה מקומות מוכרח שאינו הל"מ כמו בנזיר ד' ה' ב' גבי שמשון דאיטמי למתים גמרא גמירי לה, ובברכות ד' כ"ח גמירי מעלין בקדש כו', והוא מדרשה דקרא במנחות ד' צ"ט, ובחולין ד' ט' הג"ל מסוטה כו' ואינו הל"מ ממש, שהרי למדין מסוטה, ובקדושין ד' ל"ז חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירי לה, והרי לשמואל אינו אלא הלכות מדינה כדאי' שם ד' ל"ח, וכבר העיר ע"ז בתשו' חו"י סי' קצ"ב וע' תוי"ט סוטה פ"ב מ"ב.