פרשנות מצטטת על שמות ב:ו

דרשהו שלא יהא רמאי. פירוש, שצריך שיתן סימנים בה. ולפי זה יהיה "אחיך" הוא הפעול, שאחיך הוא הנדרש שלא יהיה רמאי, ו"אותו" קאי על "אחיך", והוא כמו "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב, ו), שבא השם עם הכנוי. ובאחד סגי, אלא בא לתוספת ביאור. אך שקשה, כי נזכר השם קודם הכינוי, ואם כתוב 'עד דרוש אותו אחיך' היה שפיר, אבל מאחר שנכתב "עד דרוש אחיך אותו", קשה למה כתב "אותו". ונראה לי כי כך פירושו, 'וכי סלקא דעתך שיתנהו קודם שידרוש אותו, אלא דרשהו כו". כלומר, לכך כתב "דרוש אחיך אותו", שהוא דורש אחר האבידה, ולא שיהיה רמאי מבקש לגזול את חבירו, שזה אינו דורש האבידה כלל. ומפני שקשה, איך ידע אם בא לגזול של חבירו, או שדורש האבידה, אמר 'דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי'. ומה שפירש רש"י 'דרשהו', אינו לשון הכתוב של "דרוש אחיך אותו", דודאי הכתוב הוא כמשמעו, אלא שבא לפרש באיזה ענין ידע שהוא דורש האבידה ואינו גזלן, וקאמר 'דרשהו אם רמאי הוא'. כן יראה:

ואמ׳ חסדי ומצודתי כמו שבא אלהי תהלתי (תה׳ קט) ונאמר ג״כ בלא מלת אלהי כדרך הוא תהלתך (דברים י כא) וכן נאמר כאן חסדי ומצודתי כי השם והתאר שבו יתאחד ופי׳ חסדי שחסדו מגיע אלי תמיד ומצודתי לשון חוזק כי המגדל הגבוה והחזק יקרא מצודה. ומשגבי ענין התרוממות [כמו] חומה נשגבה (משלי יח יא) אשר שגבה ממנו (דברי׳ ב לו) כלומר שאני מתרומם ומתנשא בו ומפלטי לי היו״ד נוסף כמו ומפלט לי כלו׳ ומפלט אותי כי הלמ״ד לפעמים תבא במקום את כמו לכל כליו תעשה (שמות כז) הרגו לאבנר (ש״ב ג׳ ל) או יהיה היו״ד כנוי למדבר בעדו ומלת לי הבאה אחריה יתרה כמו ותראהו את הילד (שמות ב ו) ומגיני להגן בעדי מכל צרותיו ובו חסיתי בטחתי הרודד עמי תחתי רודד הוא לשון ארמי וירקעו (שמות לט ג) תרגומו ורדידו ר״ל שוטחם תמיד תחתי להיותם מרמס לרגלי עמי כמו עמים וכמוהו הייתי שחוק לכל עמי (איכה ג יד).

וּמִסְפַּר שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. רֶמֶז שֶׁאוֹר הַתּוֹרָה הָיָה גָּנוּז עַד הַיֶּרַח הַשְּׁלִישִׁי הוּא סִיוָן, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ מִפָּסוּק ״יִצְפֹּן לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה״ (משלי ב ז), לְפִיכָךְ ״לֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ״. וְעַיֵּן עוֹד לְקַמָּן (שמות ג:ה) בְּפָסוּק ״שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ״, שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה מְשֻׁלָּל מִן הַחָמְרִיּוּת מִכֹּל וָכֹל וְהָיָה מֵאִיר מִכָּל שְׁנֵי חֲלָקָיו, וְהָיָה הַבַּיִת הָאֱנוֹשִׁי שֶׁלּוֹ מָלֵא אוֹרָה, וְנֵס זֶה יוֹכִיחַ עַל מַהוּתוֹ לֶעָתִיד. וְנִרְאֶה שֶׁעַל מְצִיאוּת אוֹר זֶה שֶׁנּוֹלַד עִמּוֹ כְּתִיב ״וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד״, מַהוּ ״וַתִּרְאֵהוּ״? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה יב:) שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ, וּשְׁכִינָה מָאן דְּכַר שְׁמַהּ? אֶלָּא ״וַתִּרְאֵהוּ״ קָאֵי עַל מְצִיאַת הָאוֹרָה אֲשֶׁר הִזְכִּיר לְפָנִים בְּאָמְרוֹ ״כִּי טוֹב הוּא״, וְאוֹתוֹ אוֹר רָאֲתָה עִם הַיֶּלֶד, כִּי ״אֶת״ מְשַׁמֵּשׁ בִּמְקוֹם ״עִם״, וּבָזֶה הָיָה נִרְאֶה כְּנַעַר גָּדוֹל, כִּי נִתְחַבְּרוּ יַחַד הַיֶּלֶד וְהָאוֹר, עַל כֵּן נֶאֱמַר ״וַתִּרְאֵהוּ״ – רְצוֹנוֹ לוֹמַר הָאוֹר, אֶת הַיֶּלֶד, עִם הַיֶּלֶד.