פרשנות מצטטת על שמות ב:כ

כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ. עוֹד יָמִים בָּאִים וּתְקַבֵּל תַּשְׁלוּמְךָ. רְאֵה מַה נֶאֱמַר בְּיִתְרוֹ: "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם". וְסָבוּר שֶׁהוּא מִצְרִי, וְלֹא יִרְאֶנּוּ עוֹד. מֶה הָיָה סוֹפוֹ? נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וּמָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִכְנִיסוֹ תַחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְזָכוּ בָנָיו וּבְנֵי בָנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית:

לשון חיבה. פירוש, כאשר יקרא אותו בשמו הוא הוראה על שחפץ בנקרא וידוע אליו בשמו, שהרי קורא לו בשמו המיוחד לו. אבל כשמדבר עמו בלא קריאה, מורה כי אין מכירו ויודעו בשמו, ולפיכך הקריאה בשמו הוא חיבה. והשתא אין קשיא למה דרשו לשון חיבה, דמאי שנא "ויקרא אל משה" מכל שאר קריאה דכתיב (שמות ב, כ) "קראן לו ויאכל לחם", דהכא קריאה בשם בודאי הוא לשון חיבה, ואינו כך "קראן לו", דאין זה קריאה בשם. ומכל שכן כאשר יקרא אותו בכפל השם "משה משה" (שמות ג, ד) שהוא מורה על ידיעה והכרה יתירה כשכפל שמו. ולפיכך הקריאה היא לשון חיבה לאותו שנקרא אליו והוא ידוע אצלו. ואם לא יקרא אותו בשמו אין זה רק שהוא חפץ בדיבור מה שהוא רוצה לדבר אליו, אבל כשקרא אליו בשמו לומר "משה" מורה על שהוא מחבב הנקרא וידוע אצלו:

10-11. רבן שמעון בן גמליאל אומ' האומ' מוהי, ודאמ' מוהי, הרי אילו כנוין לשבועה. בכי"ע: האומ' מוחה ודאי מוחו הרי אילו כינויין וכו'. וצ"ל שם: ודא' (במקום: ודאי). ובמשנתנו פ"א סמ"ב: נדר במוהי¹¹כ"ה במשנה שבירושלמי, שבבבלי, כת"י פרמא ועור. בכ"י קויפמן: במו הן, ובגליון: ס"א במוהא. וכ"ה ("במוהא") בהוצ' לו. ובס' המצות לרב חפץ, הוצ' הלפר, עמ' 182: נדרה(!) במוהה. ובמשנה ד' נפולי ואילך: במותא. ובפיה"מ להד"מ שם: במותא, כינוי מומתא, שהוא תרגום שבועה. וכנראה שצ"ל גם במשנה שם: במוהא, ותוקן בטעות "במותא" בהשפעת פירוש הר"מ שם. ועיין גם בתשה"ג שנביא להלן, ובאוה"ג, עמ' 18, 19, ובר"מ פ"ב מה' שבועות ה"ה, ובפיה"מ הוצ' ר"י קאפח, עמ' קט"ז. הרי אלו כנויין לשבועה.
ובבבלי י' ב' (בהוצאות שלפנינו): תניא רשב"ג אומר האומר במוהי לא אמר כלום, במומתא דאמר מוהי הרי אלו כנויין לשבועה. ופירש הר"ן שרשב"ג מפרש את משנתנו הנ"ל, ומצריך שיאמר בפירוש במומתא דאמר מוהי, כלומר בשבועה שנשבע משה. ובתשה"ג קהלת שלמה סי' מ"ג, מ"א ע"א: איכא דגרסי, מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר נדר במוהי לא אמר כלום, במומתא דנדר מוהי הרי אלו כנויין לשבועה, ואיכא דלא גרסי מתניתין דלא כי האי תנא, אלא אמרין תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'.
ובכי"מ שם: תני' א' רשב"ג א' כמואי כמומת' לא א' כלום, א' מואי, מומת' הרי אלו כינויין לשבועה. וכן היתה הגירסא (אלא שלפניהם בבי"ת: במוהי, במומתא) לפני כמה מן הראשונים, עיין בתוספות, בפי' הרא"ש, בר"ן י' ב' (בשם אית דגרסי) ועוד. וכל הגירסאות שבבבלי אינן סותרות את מסורת התוספתא, אלא שעלינו לברר מתחילה מה זה "במוהי".
וכבר העירו הראשונים במקומם על הירושלמי פ"א ה"ב, ל"ז ע"א (אלא שנשתבש לפנינו, והנכון הוא בתשה"ג קהלת שלמה שהזכרנו לעיל בפנים): ובתלמוד ארץ ישראל טפי מפרש. נדר במוהי, במומיא דנדר משה ויואל משה. ולפ"ז ברור ש"מוהי" הוא כינוי למשה. ואומר רשב"ג שאם אמר "במוהי" אינו כלום, ודינו כאילו אמר "במשה", ואין ערך לשבועה כזו, אבל אם אמר משה הוי ליה כאילו אמר במי ששלח את משה, והוא כינוי לשבועה.¹²עיין מ"ש להלן בשם סה"מ להר"מ. וכן אם אמר "דאמר מוהי" כוונתו לשבועת משה, עיין ע"ז להלן. ובבבלי כ"ב ב': אמר לה במאי נדרת? א"ל (כ"ה בכי"מ, הגאונים והראשונים) באלקי ישראל,¹³ועיין ירושלמי פי"א ה"א, מ"ב ע"ג, ומ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 92, הע' 38–39, ובכי"מ ואצל הגאונים הגירסא בבבלי הנ"ל: "ההוא" (ולא "ההיא"), ובגבר עסיקינן. אמר לה אי נדרת במוהי וכו'. ועיין תשה"ג קהלת שלמה הנ"ל ובאוה"ג, עמ' 18–19.
ובהגהות מהר"ץ חיות י' ב' כתב: "הרבה פעמים מצינו בש"ס משה שפיר קאמרת, והכוונה שנשבעו ביקרו של משה. ועיין רמב"ם סה"מ מ"ע ז', וז"ל ומזה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו, מה נכבד שמו כאילו הנשבע, נשבע באדון משה", עיי"ש. ובסה"מ הוצ' הר"ח הילר, ל"ז ע"א: ועל הדרך הזה תשבע אומתנו בשם משה רבנו, וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלקי משה, או במי ששלח את משה וכו'. ועיי"ש הערה 7. ומקור הר"מ הוא הירושלמי (שבועת ר' חגי) והבבלי (שבועת רב ספרא), עיי"ש בהערה הנ"ל. ולשיטת הר"מ אין זו שבועה גמורה, שהרי השוה אותה שם לנשבע בשמש, ועיין מ"ש בחיבורו פי"ב מה' שבועות ה"ג, ועיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 105–106, ובהערה 173 שם. ומה שאמרו כאן "מוהי" כינוי לשבועה הוא משום שהוא במקום מומא, מומתא, שבועה בארמית, כמו שפירש בפיה"מ ובחיבורו פ"ב מה' שבועות ה"ה.
אבל לשיטת הירושלמי וכמה מן הראשונים היא שבועה ממש,¹⁴ואפשר ש"משה" הוא יד ל"תורת משה", והנשבע בתורה חייב, כתוספתא שבועות ספ"ב (כגירסת הרשב"א, המאירי ונ"י שם), עיין מ"ש להלן, הע' 34, ובבבלי זבחים ע"ז א': תורה, תורה, אימרי בדכרי מיחלפי לך. אבל רש"י שם לא פירש כן. ועיין בבלי עירובין י"ז א'. ובתוספתא חלה פ"א ה"י, עמ' 277: אמר להם (כלומר, ר' ישמעאל) לבוש שלבש בו אבא, וציץ שנתן בין עיניו. ושבועה בציץ היא. כנראה שבועה ממש, בשם שעל הציץ. וכן בבבלי קידושין ס"ו א': הקם להם בציץ שבין עיניך וכו'. וכבר פירש לנכון אברהם קרוכמל (פירושים והארות לתלמוד בבלי, לבוב תרמ"א, עמ' 218) שהכוונה השביע אותן וכו'. ועיין מ"ש פירליס בסה"י לכבוד F. Hommel, אוריענטאליסטישע שטודיען, ח"ב (לייפציג 1918), עמ' 135, ומ"ש ג' אלון בתרביץ שי"ב (ירושלים תש"א), עמ' 271. ור' חגי ורב ספרא נשבעו שבועה ממש, דוגמת כמה מן האמוראים שהיו רגילים לומר: האלקים, והאלקים, עיין בקונקורדנציא של קוסובסקי לתלמוד הבבלי, עמ' 1126 ואילך, ערך האלקים (שבועה), והאלקים. וכן אמרו לפעמים: "שבועתה", עיין בבלי שבועות כ"ו א', "מריה כולא" (בבלי כאן כ"ב ב'), "מריה דאברהם" (שבת כ"ב א' וש"נ) וכדומה.
ועדיין צריך ברור מה היא כוונת השבועה "דאמר מוהי". וכבר העתקנו לעיל את דברי הירושלמי שהכוונה היא "במומיא דנדר משה ויואל משה". ושאלו שם בירושלמי: ולמה לינן אמרין במומי דנדר שאול, ויואל שאול.¹⁵וכע"ז מביא בשם הירושלמי בתשה"ג קהלת שלמה סי' מ"ג הנ"ל. ונשאר בקושיא. אבל בשטמ"ק י' ב', סד"ה חרקיא, מביא בשם שיטה (ונשמטה לעיל שם המלה "ירושלמי") ולמה לא תנינן נדר במאול, במאור, נדר במומי דשאול, דכתי' ויואל שאול. וכן במאירי ב' א' (הוצ' ר"א ליס, עמ' י"א): והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר במואי הרי זה נדר, שנאמר ויואל משה, כלומר וכונתו במאי דאישתבע משה. נדר במאול הרי זה נדר, דכתיב ויואל שאול, וכוונתו במאי דאישתבע שאול. והדברים תמוהים, והרי מצינו במקרא כמה מאבותינו שנשבעו (אברהם, יצחק ועוד) ולמה נטפלו דווקא למשה ולשאול.
ונראה שלא דברו אלא בהווה, ורוב הנדרים שטיפלו בהם הם המדיר את חבירו שיאכל אצלו, הנודר שלא יאכל ("מרי כולא לא טעימנא ליה", בבלי כ"ב ב'), והנה אצל משה כתוב (שמות ב', כ-כ"א): קראן לו ויאכל לחם. ויואל משה לשבת. ופירשו חז"ל¹⁶ספרי ואתחנן פי' כ"ז, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 41, ובמקבילות, עיין בהערות שם. שנשבע לו שאינו זז מאצלו. ובשאול כתיב (ש"א י"ד, כ"ד): ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם וכו'. לפיכך כשאדם מבטיח שיאכל אצל חברו נשבע בשבועת משה, ומשום זה שאל הירושלמי למה לא שנינו כינויים לשבועת שאול, והיינו אם אדם מסרב לאכול אצל חברו הוא נשבע בשבועת שאול.

כי אם הלחם. הִיא אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה:

עם כל בני ישראל. שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל, והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל: