וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃
רש"י
כי נער אנכי. איני כדאי להוכיחן משה הוכיחן סמוך למיתתו כבר נחשב בעיניהם בכמה נסים שעשה להם הוציאם ממצרים וקרע להם את הים הוריד את המן הגיז את השליו נתן להם את התורה העלה את הבאר אני בתחלת שליחותי אני בא להוכיחם:
מדרש בחדוש
אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה אלא שהיה מניח הים רפש וטיט. הגם שהיינו טורחי' ויגעי' להלוך בתוכו דיינו. הואיל והיינו נצולי'. אבל רצה להעבירנו בתוכו בחרבה היינו בתוך המי' שהיו לנו מימין ומשמאל ועל ראשנו ותחתית הים בלבד היה חרב ויבש. ולזה נקט המגיד מלת חרבה ולא יבשה כמ"ש הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה לפי שהפסוק שכתוב בו חרבה רמוז בו אהל דכתיב וישם "את "הים "לחרבה ר"ת אה"ל.
ואולם ראוי לדקדק למה נקט המגיד לשון זה של קרע לנו את הים ולא אמר בקע לנו כמ"ש הכתוב ויבקעו המי'. ואגב ענין זה נבין מז"ל על פסוק וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון. מה ענין תנאי שייך כאן. כי הלא גדרי התנאי ידועי' שכל שאינו כתנאי בני גד וב"ר אינו תנאי. ובמעשה בראשית איך היה בו תנאי זה.
אמנם רז"ל הודיעונו שבשעה שאמר הקב"ה אל הי' קבל מימות העולם ותראה היבשה אמר הים דייני במימות שלי. ויש להפלא למה סרב הים מלקבל מתנות שהיה נותן לו רבו. אמנם ראוי להאמין ששרו של ים היה מכת מלאכי השרת שקטרגו על בריאת האדם. והיו אומרי' האדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא לחטוא ולכן כשא"ל קבל מימות העולם להכין מקום למושבו אמר הואיל והאדם הזה יחטא יצטרך לטובעו ובזה תחזור ותטול המתנה שאתה נותן לי. מוטב שאעמוד במי' שלי. זה היה סרחון שאעפ"י שבריאת אדם מאוחרת ליקוו המי'. מאז אמר שרוצה היה לברוא האדם וע"כ צריך להכין מקום לירידתו ושרו של ים שהיה בידו לפי סברתו לעכב לא רצה לקבל המי' כאמור. ולפיכך בעט בו הקב"ה והרגו שנא' ובתבונתו מחץ רהב. והקוו' המי' לתוכו על תנאי זה שיהיו תמיד נעי' ונדי' כאילו הם מוכני' לישפך על הארץ. והויא ליה מתנה על מנת להחזיר לשעתה. וזהו שאנו רואי' מי הים תמיד שש שעות ביום עולי' ושש שעות יורדי' ותמיד נדים.
ויהי כאשר קרבו ישראל אל הים ויאמר ה' אל משה דבר אל בנ"י ויסעו. אמר משה אל הים פלוג מימיך א"ל איני רוצה. לפי שהרע לו הדבר ואמר לא די שמחויב אני להחזיר המי' שנתנו לי. אצא שאתה בא ליטול ממני גם חלקי הפרטי ותראה היבשה ויעברו בי ישראל. לא כך הוא התנאי אלא להחזיר מה שנתן לי בלבד. ובחימה שפוכה היו רוצי' לטובעו עם כל ישראל. והיינו דכתיב והמי' להם חומה חמה כתיב. הלך משה ואמר להקב"ה הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מיד נר' הקב"ה על הים. וכשראה הים הקב"ה עם משה נס מפניו שנ' הים ראה וינוס. אמנם חמת מלך מלכו של עולם לא שככה כי השר הזה מסרב בכל צוויו ומתעקש: ומה עשה תפס בו ויקרעהו לשנים עשר קרעי' כאשר יקרע אדם בגד א'. ומקול הקריעה נשאו המי' קולם ויבכו שנ' מקולות מים רבי' אדירי' משברי ים. היינו מים רבי' נשאו קולם בשמעם שנקרע הים ונשבר. והים בפרט נשא קולו בבכי שע"כ נקראו מים בוכי' שנ' הבאת עד נבכי ים. ולפי ששערי דמעה לא ננעלו השיבו לאיתנו הראשון היינו לתנאו הראשון להחזיר המתנה כנזכר וגם שמעולם לא יסרב לשום צווי שיבא לו מהצדיקי' המושלי' יראת אלקי'.
ומקום הקרע עדיין ניכר. והיינו דגרסי' בפ' הרואה. הרואה מעברות הים. ומעברות הירדן ומעברות נחל ארנן צריך ליתן שבח והודאה למקום. בשלמא מעברות הירדן ניכר מפני שהקימו שם י"ב אבני' גדולות. מעברות נחל ארנן נמי מפני השני הרי' הסמוכי' לו. אלא מעברות הים אילו לא נשאר רושם הקרע איך יהיה ניכר. אלא האמת הוא שלא חזר לכמות שהיה לגמרי ועל כן מקומו ניכר. ולז"א חז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי הוקשה לו ית' דברו של ים שהצריכו לקרוע וכמו כן קשה לפניו ית' להמציא מזונות לאיש שראוי לגזור לו שימות ברעב מפני מעשיו הרעי'. ולזה לקחו חכמי' בכל מקו' לשון זה של קריעת י"ס לפי שמ"ש ויבקעו המי' הוא שנבקעו כל מימות שבעולם לפרסם הענין. אבל הים נקרע כאמור. וע"כ המגיד לקח לשון קרע לנו את הים להיות הקריעה בשבילנו. ושנקרע הים על הדרך שאמרנו מקרא מלא הוא שנ' גדול כים שברך מי ירפא לך. ואמרו במדרש מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך. הנה כי נשבר בודאי. ועדיין הוא שבור עד שיבא מי שירפאהו. וממ"ש נצבו כמו נד נוזלי' מגיד שלא היו נעי' ונדי'. אלא נדי' בלבד ובוכי'.
ואולם ראוי לדקדק למה נקט המגיד לשון זה של קרע לנו את הים ולא אמר בקע לנו כמ"ש הכתוב ויבקעו המי'. ואגב ענין זה נבין מז"ל על פסוק וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון. מה ענין תנאי שייך כאן. כי הלא גדרי התנאי ידועי' שכל שאינו כתנאי בני גד וב"ר אינו תנאי. ובמעשה בראשית איך היה בו תנאי זה.
אמנם רז"ל הודיעונו שבשעה שאמר הקב"ה אל הי' קבל מימות העולם ותראה היבשה אמר הים דייני במימות שלי. ויש להפלא למה סרב הים מלקבל מתנות שהיה נותן לו רבו. אמנם ראוי להאמין ששרו של ים היה מכת מלאכי השרת שקטרגו על בריאת האדם. והיו אומרי' האדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא לחטוא ולכן כשא"ל קבל מימות העולם להכין מקום למושבו אמר הואיל והאדם הזה יחטא יצטרך לטובעו ובזה תחזור ותטול המתנה שאתה נותן לי. מוטב שאעמוד במי' שלי. זה היה סרחון שאעפ"י שבריאת אדם מאוחרת ליקוו המי'. מאז אמר שרוצה היה לברוא האדם וע"כ צריך להכין מקום לירידתו ושרו של ים שהיה בידו לפי סברתו לעכב לא רצה לקבל המי' כאמור. ולפיכך בעט בו הקב"ה והרגו שנא' ובתבונתו מחץ רהב. והקוו' המי' לתוכו על תנאי זה שיהיו תמיד נעי' ונדי' כאילו הם מוכני' לישפך על הארץ. והויא ליה מתנה על מנת להחזיר לשעתה. וזהו שאנו רואי' מי הים תמיד שש שעות ביום עולי' ושש שעות יורדי' ותמיד נדים.
ויהי כאשר קרבו ישראל אל הים ויאמר ה' אל משה דבר אל בנ"י ויסעו. אמר משה אל הים פלוג מימיך א"ל איני רוצה. לפי שהרע לו הדבר ואמר לא די שמחויב אני להחזיר המי' שנתנו לי. אצא שאתה בא ליטול ממני גם חלקי הפרטי ותראה היבשה ויעברו בי ישראל. לא כך הוא התנאי אלא להחזיר מה שנתן לי בלבד. ובחימה שפוכה היו רוצי' לטובעו עם כל ישראל. והיינו דכתיב והמי' להם חומה חמה כתיב. הלך משה ואמר להקב"ה הים אינו רוצה לחלוק מימיו. מיד נר' הקב"ה על הים. וכשראה הים הקב"ה עם משה נס מפניו שנ' הים ראה וינוס. אמנם חמת מלך מלכו של עולם לא שככה כי השר הזה מסרב בכל צוויו ומתעקש: ומה עשה תפס בו ויקרעהו לשנים עשר קרעי' כאשר יקרע אדם בגד א'. ומקול הקריעה נשאו המי' קולם ויבכו שנ' מקולות מים רבי' אדירי' משברי ים. היינו מים רבי' נשאו קולם בשמעם שנקרע הים ונשבר. והים בפרט נשא קולו בבכי שע"כ נקראו מים בוכי' שנ' הבאת עד נבכי ים. ולפי ששערי דמעה לא ננעלו השיבו לאיתנו הראשון היינו לתנאו הראשון להחזיר המתנה כנזכר וגם שמעולם לא יסרב לשום צווי שיבא לו מהצדיקי' המושלי' יראת אלקי'.
ומקום הקרע עדיין ניכר. והיינו דגרסי' בפ' הרואה. הרואה מעברות הים. ומעברות הירדן ומעברות נחל ארנן צריך ליתן שבח והודאה למקום. בשלמא מעברות הירדן ניכר מפני שהקימו שם י"ב אבני' גדולות. מעברות נחל ארנן נמי מפני השני הרי' הסמוכי' לו. אלא מעברות הים אילו לא נשאר רושם הקרע איך יהיה ניכר. אלא האמת הוא שלא חזר לכמות שהיה לגמרי ועל כן מקומו ניכר. ולז"א חז"ל קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף כי הוקשה לו ית' דברו של ים שהצריכו לקרוע וכמו כן קשה לפניו ית' להמציא מזונות לאיש שראוי לגזור לו שימות ברעב מפני מעשיו הרעי'. ולזה לקחו חכמי' בכל מקו' לשון זה של קריעת י"ס לפי שמ"ש ויבקעו המי' הוא שנבקעו כל מימות שבעולם לפרסם הענין. אבל הים נקרע כאמור. וע"כ המגיד לקח לשון קרע לנו את הים להיות הקריעה בשבילנו. ושנקרע הים על הדרך שאמרנו מקרא מלא הוא שנ' גדול כים שברך מי ירפא לך. ואמרו במדרש מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך. הנה כי נשבר בודאי. ועדיין הוא שבור עד שיבא מי שירפאהו. וממ"ש נצבו כמו נד נוזלי' מגיד שלא היו נעי' ונדי'. אלא נדי' בלבד ובוכי'.
העמק דבר
וכי תבאו מלחמה בארצכם. אין הלשון מובן. דהאיך יביאו ישראל מלחמה בארצם. וזה א״א אלא כמו מלחמת יהודה ובנימין על עשרת השבטים. וא״כ היאך כתיב על הצר הצרר אתכם. אלא צריך לפרש או בארצכם או על הצר הצרר אתכם היינו אומה אחרת. זהו לפי הפשט. ובספרי תניא בין שאתם יוצאים עליהם בין שהם יוצאים עליכם. וא״כ ה״פ וכי תבאו מלחמה בארץ אחרת או בארצכם. היינו שיביאו ממדינה אחרת על ארצכם. ועדיין אין הלשון וכי תבאו מדויק וכי תביאו מיבעי. אלא יש עוד כונה כמבואר בת״א וארי תיעלון לאגחא קרבא. מפרש תבאו מלשון ביאה שתתקבצו בארצכם טרם תצא למלחמה. אז בשעת כניסה למקום אחד והרעתם בחצוצרות. היינו ותקעתם דמקרא הסמוך שהרי אין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה. אלא פי׳ והרעתם היינו תפלה שיזעקו ויתעוררו בתפלה עם החצוצרות. וכן פי׳ הרמב״ם הל׳ תענית. וכבר ביארנו בספר שמות י״ד ט״ו דכך הפי׳ בספר יהושע ו׳ וירע העם ויתקעו בשופרות. פי׳ שהתפללו ביום השביעי קודם שנכנסו ליריחו ובתפלה תקעו בשופרות. וע״ע מש״כ בספר דברים ל״ג כ״ה בפסוק ברזל ונחושת מנעלך. כ״ז בעת צרה. משא״כ ביו״ט אע״ג שהוא ג״כ עת תפלה ומקרא קודש כמש״כ בפרשת אמור ובכ״מ אבל אין מתריעין בשעת תפלה בחצוצרות. ומזה מבואר דבר״ה דכתיב יום תרועה ה״נ הפי׳ תקיעת שופר בעת התפלה כמש״כ שם: