פרשנות מצטטת על שמות כא:יב

(א) אין לי וכו'. תרי קראי כתיבי בענין זה, חד בפרשה משפטים דכתיב מכה איש ומת מות יומת, והכא ואיש כי יכה כל נפש אדם. ולזה אמר דתרוויהו צריכי. דאלו כתיב רק ואיש כי יכה הייתי אומר דווקא כשהאדם המכה הוא איש, אשה שהכתה מנין שחייבת מיתה – תלמוד לומר שם בפרשת משפטים מכה איש, שהמוכה היה איש, אבל במכה סתם התורה ומשמע דאפילו אשה שהכתה חייבת:

אין לי אלא שהכה את האיש. פי' ואלו כתיב רק הפסוק בפרשת משפטים מכה איש ומת הייתי אומר דדוקא כשהמוכה הוא איש, אשה וקטן מנין? תלמוד לומר ואיש כי יכנה נפש - כלל כל מי שיש בו נפש:

עד שיעשה בהן חבורה. אימא עד דקטל לי' מקטל. ס"ד קטל חד בסייף [כדתנן ברפ"ט] ואביו בחנק. ולמ"ד חנק חמור מהרג. מאי איכא למימר. אלא מדכתיב (שמות כ״א:י״ב) מכה איש ומת מות יומת. וכתיב (במדבר ל״ה:כ״א) או באיבה הכהו בידו וימות ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה היא ואימא אף ע"ג דלא עביד ביה חבורה. כתיב במכה בהמה נפש [ונפש משמע דם דהוה חבורה. [רש"י] ואם אינו ענין לנפש בהמה (דה"נ) [דהא א"נ] הכחישה באבנים [דלא עשה בה חבורה] חייב. תנהו ענין לנפש אדם [דהיינו אביו. דאע"ג דלא בעיני מיתה. חבורה מיהא בעינן]. גמרא. ותמיהא לי דלא כתיב נפש גבי מכה בהמה אלא בהורגה. אבל במזיקה לא כתיב אלא מכה בהמה סתם. כדמוכח קראי דסוף פ' אמור. ובמכילתא פ' משפטים דרשינן הכי. אתה אומר מכה שיש בה חבורה. או אינו אלא מכה שאין בה חבורה. אמרת. ומה אם מדת נזקין מרובה אינו חייב עד שיעשה בה חבורה [דאל"ה אין כאן נזק]. מדת עונשין מעוטא לא יהיה חייב עד שיעשה בהן חבורה. הא מה ת"ל מכה אביו ואמו עד שיעשה בהן חבורה: