שמות כא:יב ספרות בית שני: מדרשי פילון

על הפסוק "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) כותב פילון: "בדעתי היטב ש(התורה) אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת, מתוך חובה עמוקה למסירת הדברים, התחלתי שוקל ביני לבין עצמי, מפני מה לא אמר (הכתוב) שהרוצח במזיד יומת בלבד, כי אם "במות יומת"^105* פילון הולך בעקבות השבעים, שתירגמו את "מות יומת" שבפסוק: "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) θανάτῳ θανατούσθω, כלומר "במיתה יומת".. האם קיימת דרך אחרת, פרט למוות, בה המת מסיים (את חייו)? ביקרתי אצל אשה חכמה, ושמה הִסתַּכְּלוּת, כדי למצוא פתרון לשאלותי. היא לימדתני, שקיימים אנשים (הנחשבים) מתים בחייהם, וישנם החיים (אף) במותם. היא אמרה, שאנשים רעים, אף אם יאריכו ימים עד לזיקנה מופלגת, הם גוויות, שכֵּן הם מנותקים מחיי מוסריות, בעוד שאנשים טובים, אף אם בוּתַּק חיבורם לגופם, הם חיים לעולם וזוכים בחיי אלמוות" (על המנוסה והפגישה, נד-נה). מדרשו של פילון נמצא בחז"ל, אבל לא על כפילת המלים "מות יומת", אלא על כפילת "הכרת תכרת", והיא שיטת רבי עקיבא, הדורש כך על הפסוק "הכרת תכרת הנפש ההיא" (במדבר טו, לא)¹⁰⁶ זו הפעם היחידה בתורה, כי במקומות אחרים כתוב ונכרתה הנפש: בראשית יז, יד; שמות יב, טו; ויקרא ז, כ, כא, כז.: "הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא" (ספרי במדבר, קיב; סנהדרין סד, ב). פילון ורבי עקיבא דוגלים בשיטה אחת, שלשון כפול הוא מילה יתירה שניתנה להידרש, כפי שהוא כותב לעיל "בדעתי היטב שהתורה אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת". וכשם שלרבי עקיבא, הדורש לשונות כפולים וריבויים, וכנגד שיטת ר' ישמעאל ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", היתה השמועה שלשון כפול של "הכרת תכרת" מכוון למיתה עולמית של הנשמה, כן היתה לפילון השמועה שגם "מות תמות" מכוון למדרש כזה.