פרשנות מצטטת על שמות כד:ג

ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. תימא לי למה לא עלו אלעזר ואיתמר שהרי גדולה מעלתם ממעלת הזקנים כדאית' בסדר משנה יצא אהרן ושנה להם אלעזר ואיתמר פרקם שהיו גדולים בחכמה מהזקנים והיו ראוים לגדולה יותר מהם. ונ"ל משום שהקב"ה לו נתכנו עלילות וידע שבעלילה זו נתחייבו כדאמרינן שמכאן נתחייבו שריפה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהו עד יום שמיני של מלואים ולזקנים עד תבערה ואילו מתו אלעזר ואיתמר היה נכרת כל זרע אהרן ולא רצה הקב"ה שיכרת זרע כהונה הקדושה: פירש"י שפרשה זו נאמרה בד' בסיון ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה היה לאחר מתן תורה. וכתב הרמב"ן דלא נהירא דהא כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' אשר שלחו ואת כל המשפטים האלה והיינו משפטים הכתובים למעלה שנאמר בהן ואלה המשפטים וגומ' כי איננו נכון שיאמר על המשפטים שנצטוו בהם בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם ואינו אומר ויספר אלא בחדשות אלא ודאי אחר מתן תורה נאמרה מיד בו ביום אמר לו הקב"ה כה תאמר לבית יעקב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וציוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכל המצות כסדר זה אחר זה והשלים באזהרת ע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה ואמר לו הרי ציויתיך (אחרי צוותך?) זה להם עלה אלי ההרה והזכירה הפרשה כי משה עלה במצות השם ובא אל המחנה וסיפר לעם את כל דברי השם כה תאמר לבית יעקב ואלה המשפטים וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ומאמינים אנו בדבריך ואז אמר לו השם אמור להם שובו לכם לאהליכם כאשר מפורש במשנה תורה ושבו לאהליהם ועשו שמחה ויום טוב ביום קבלת התורה ומשה כתב ביום ההוא כל מה שנצטוה חוקים ומשפטים ותורות והכינו ליום המחרת כי לא היה ביום ההוא כדי לבנות מזבח וי"ב מצבה ולעשות עולות ושלמים וכל המעשים הרבים ההם ועוד שטוב היה להמתין להם בברית עד למחרת לתת להם עצה ומתון בדבר והשכים בבקר ממחרת לכרות עמהם ברית על הכל וכל ישראל השכימו ועמדו לרגלי ההר מקום שעמדו לקבל י' הדברות ושם בנה המזבח וי"ב מצבה וזבח זבח ונתן חצי הדם על המזבח וחצי הדם נתן על העם וקרא באזניהם הספר אשר כתב וקבלו עליהם בברית ואחר שהשלים כל המעשה קיים דבר השם והוא שכתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהו ואמר פעם שנית עלה אלי ההרה והודיעו שיתעכב שם ימים בקבלת הלוחות וזה היה במעשה הברית ממחרת יום הכפורים ובו ביום היתה העלייה שעלה להר ונתעכב שם מ' יום והוא שפירש הכתוב ויקרא ה' אל משה ביום השביעי. ומה שהתחיל בזה הלשון ואל משה אמר עלה משום שעד עתה היו המצות והמשפטים אל בני ישראל ואמר עתה שהיה המאמר הזה למשה שהוא מצוה שיעשנה הוא בעצמו שציוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם ברית עלה אלי וכן עשה המצוה הראשונה והמשפטים בששי והשכים בשביעי וכרת עמהם ברית ואחר כן עלה אל ההר ההוא הוא והנקראים על הדרך שנצטוו:

ואל משה אמר וגו' פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:א׳) ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב), לאחר מתן תורה נאמר לו כן גם אלו דבריו ז"ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (שמות כ״ד:ג׳) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו):
וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:כ״ד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה', (שמות כ״ד:ג׳) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות כ׳:י״ט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (שמות כ״ד:ד׳):
והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (שמות כ״ד:ד׳), וזבח הזבחים (שמות כ״ד:ה׳), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (שמות כ״ד:ו׳), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית' ואז זרק עליהם חצי הדם (שמות כ״ד:ח׳), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים: ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה' שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו' וזהו שאמר (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (שמות כ״ד:ב׳) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (שמות כ״ד:י״ג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:
וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה:

אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:א׳) מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״א:א׳) בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב) דברי וכן אמרים אמת (משלי כב כא) וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א) כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (ויקרא י׳:י״ב) כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיהו לד ב) שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך ( יד ד) כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו) ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה ( ו ב) בעלי גוים (ישעיהו טז ח) הנכבדים בהם או האדונים מלשון בעליו אין עמו (שמות כב יג) בעל הבית (שם פסוק ז) כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת (ויקרא כ״א:ט׳) ולא יחלל זרעו (ויקרא כ״א:ט״ו) וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובת"כ (אמור פרשה א טו) נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רש"י: