פרשנות מצטטת על שמות כד:יב

שלמדן מה שלמד. דאל"כ מה ענין זה לכאן, ופירוש ביום דיבר מיום דיבר, והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם, לא שבאותו יום עצמו שדיבר הש"י עם משה בהר סיני למדן, אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. וא"ת והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. וי"ל דמה שלמד כל ישראל תורה היה במצות הש"י, כמו דכתיב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו' אשר כתבתי להורותם, משמע דעיקר מה שלמד הש"י עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל לכן אין שייך לומר כל המלמד. אבל גבי בני אהרן שלא היה משה מחויב ללמוד עמהם, דהא האב חייב ללמד את בנו תורה, מש"ה נקראו הם תולדותיו של משה וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו':

ואל משה אמר וגו' פרשה זו קודם עשרת הדברות בארבעה בסיון נאמרה לו, לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ד:א׳) ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם (שמות כ״ד:י״ב), לאחר מתן תורה נאמר לו כן גם אלו דבריו ז"ל. ואין הפרשיות באות כסדרן ולא כמשמען כלל. ועוד כתיב (שמות כ״ד:ג׳) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, שהם המשפטים האלה הכתובים למעלה, שאמר בהם (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי איננו נכון שיהיה על המשפטים שנצטוו בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם. ולא יאמר "ויספר" אלא בחדשות אשר יגיד (בראשית כד סו):
וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שמות כ׳:כ״ד), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כג), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה', (שמות כ״ד:ג׳) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (שמות כ׳:י״ט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כ״א:א׳), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (שמות כ״ד:ד׳):
והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (שמות כ״ד:ד׳), וזבח הזבחים (שמות כ״ד:ה׳), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (שמות כ״ד:ו׳), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית' ואז זרק עליהם חצי הדם (שמות כ״ד:ח׳), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים: ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה' שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו' וזהו שאמר (שמות כ״ד:ט׳) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (שמות כ״ד:ב׳) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (שמות כ״ד:י״ג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (שמות כ״ד:ט״ז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:
וראיתי במכילתא (לעיל יט י) שנחלקו בדבר, יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר באו וקבלו עליכם את כל המצות ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה:

ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. תימא לי למה לא עלו אלעזר ואיתמר שהרי גדולה מעלתם ממעלת הזקנים כדאית' בסדר משנה יצא אהרן ושנה להם אלעזר ואיתמר פרקם שהיו גדולים בחכמה מהזקנים והיו ראוים לגדולה יותר מהם. ונ"ל משום שהקב"ה לו נתכנו עלילות וידע שבעלילה זו נתחייבו כדאמרינן שמכאן נתחייבו שריפה אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהו עד יום שמיני של מלואים ולזקנים עד תבערה ואילו מתו אלעזר ואיתמר היה נכרת כל זרע אהרן ולא רצה הקב"ה שיכרת זרע כהונה הקדושה: פירש"י שפרשה זו נאמרה בד' בסיון ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה היה לאחר מתן תורה. וכתב הרמב"ן דלא נהירא דהא כתיב ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' אשר שלחו ואת כל המשפטים האלה והיינו משפטים הכתובים למעלה שנאמר בהן ואלה המשפטים וגומ' כי איננו נכון שיאמר על המשפטים שנצטוו בהם בני נח ושנאמרו להם במרה שכבר שמעו וידעו אותם ואינו אומר ויספר אלא בחדשות אלא ודאי אחר מתן תורה נאמרה מיד בו ביום אמר לו הקב"ה כה תאמר לבית יעקב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וציוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכל המצות כסדר זה אחר זה והשלים באזהרת ע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה ואמר לו הרי ציויתיך (אחרי צוותך?) זה להם עלה אלי ההרה והזכירה הפרשה כי משה עלה במצות השם ובא אל המחנה וסיפר לעם את כל דברי השם כה תאמר לבית יעקב ואלה המשפטים וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ומאמינים אנו בדבריך ואז אמר לו השם אמור להם שובו לכם לאהליכם כאשר מפורש במשנה תורה ושבו לאהליהם ועשו שמחה ויום טוב ביום קבלת התורה ומשה כתב ביום ההוא כל מה שנצטוה חוקים ומשפטים ותורות והכינו ליום המחרת כי לא היה ביום ההוא כדי לבנות מזבח וי"ב מצבה ולעשות עולות ושלמים וכל המעשים הרבים ההם ועוד שטוב היה להמתין להם בברית עד למחרת לתת להם עצה ומתון בדבר והשכים בבקר ממחרת לכרות עמהם ברית על הכל וכל ישראל השכימו ועמדו לרגלי ההר מקום שעמדו לקבל י' הדברות ושם בנה המזבח וי"ב מצבה וזבח זבח ונתן חצי הדם על המזבח וחצי הדם נתן על העם וקרא באזניהם הספר אשר כתב וקבלו עליהם בברית ואחר שהשלים כל המעשה קיים דבר השם והוא שכתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהו ואמר פעם שנית עלה אלי ההרה והודיעו שיתעכב שם ימים בקבלת הלוחות וזה היה במעשה הברית ממחרת יום הכפורים ובו ביום היתה העלייה שעלה להר ונתעכב שם מ' יום והוא שפירש הכתוב ויקרא ה' אל משה ביום השביעי. ומה שהתחיל בזה הלשון ואל משה אמר עלה משום שעד עתה היו המצות והמשפטים אל בני ישראל ואמר עתה שהיה המאמר הזה למשה שהוא מצוה שיעשנה הוא בעצמו שציוה אותו אחר שתשים לפניהם המצות והמשפטים ותכרות עמהם ברית עלה אלי וכן עשה המצוה הראשונה והמשפטים בששי והשכים בשביעי וכרת עמהם ברית ואחר כן עלה אל ההר ההוא הוא והנקראים על הדרך שנצטוו:

כי בשש משה. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן אִחוּר, וְכֵן בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ (שופטים ה'), וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שם ג'); כִּי כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לָהָר אָמַר לָהֶם לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲנִי בָא בְּתוֹךְ שֵׁשׁ שָׁעוֹת, כִּסְבוּרִים הֵם שֶׁאוֹתוֹ יוֹם שֶׁעָלָה מִן הַמִּנְיָן הוּא, וְהוּא אָמַר לָהֶם שְׁלֵמִים – אַרְבָּעִים יוֹם וְלֵילוֹ עִמּוֹ – וְיוֹם עֲלִיָּתוֹ אֵין לֵילוֹ עִמּוֹ, שֶׁהֲרֵי בְז' בְּסִיוָן עָלָה, נִמְצָא יוֹם אַרְבָּעִים בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז. בְּי"ו בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם, וְהֶרְאָה דְּמוּת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעִרְבּוּבְיָה, לוֹמַר וַדַּאי מֵת מֹשֶׁה לְכָךְ בָּא עִרְבּוּבְיָא לָעוֹלָם, אָמַר לָהֶם מֵת מֹשֶׁה, שֶׁכְּבָר בָּאוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְלֹא בָּא וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט); וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁלֹא טָעוּ אֶלָּא בְּיוֹם הַמְעֻנָּן בֵּין קֹדֶם חֲצוֹת בֵּין לְאַחַר חֲצוֹת, שֶׁהֲרֵי לֹא יָרַד מֹשֶׁה עַד יוֹם הַמָּחֳרָת, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת:

אשר ילכו לפנינו. אֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה אִוּוּ לָהֶם (סנהדרין ס"ג):