פרשנות מצטטת על שמות כז:כ

וידבר ה' וכו' בהעלותך וכו'. הנה ראוי לשים לב אל כפל או' דבר ואמרת. (ב) אל או' לשון עליה ולא לשון הדלקה כלומר שמעלה היתה אצל המנורה שעליה עומד ומטיב א"כ הל"ל בהעלותך וגם פירש"י הוא דחוק. (ג) אומרו אל מול וכו' שנראה שהוא אל הכותל שכנגד פני המנורה והוא דבר משולל סברא והנה פרש"י כי אל נר האמצעי קרא פני המנורה וצריך לדחוק ליישב לשון הכתוב עליה. (ד) כי הנה כתבו ז"ל שהיו מאירות ששת הנרות אל האמצעות כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך והלא יקרה שאם האיר אל האמצעות הוא לבל יאמרו לאורה הוא צריך גם האמצעות אינה צריכה להן. (ה) שהלא גם על האמצעית היא הקושיא כי מה צורך לו ית' בה. (ו) אומרו שבעת בתי"ו ולא בה"א: (ז) אומרו ויעש כן אהרן וכו' כי הלא איש כמהו לא ישובח שלא שינה ממאמרו יתב' אליו וגם אומרו וכאשר צוה ה' את משה הוא מיותר. (ח) אומרו וזה מעשה המנורה וכו' כי הלא אחר צווי הדלקתן לא יתכן יבאר עשיית גופן ואין מקום ענין זה רק בפרשת תצוה. (ט) למה חזר לפרש עד ירכה עד פרחה אחר שהוכלל הכל באומרו מקשה זהב וגם אומרו זהב הוא ידוע. (י) אומרו כמראה אשר הראה וכו' כי הוא נודע בסיפור מעשה המשכן. (יא) אומרו כן עשה וכו' שהל"ל כן עשה בצלאל וגם אומרו את המנורה הוא מיותר:

צו את אהרן ואת בניו לאמר. כתב הרמב"ן בפרשת ויקרא אומר דבר אל בני ישראל כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאין אותם וכאן אומר צו את אהרן כי ידבר במעשה הקרבנות והכהנים עושים אותם. במדרש יש אמר משה לפני הקב"ה כלום מצינו הבאר שנוי והמים היוצאים ממנו חביבין שהרי בכל הקרבנות כתיב למעלה בני אהרן ולא אהרן אמר הקב"ה חייך שאני מקדימו לבניו על כן אמר צו את אהרן ואת בניו. ומה שהביא רש"י דברי ר' שמעון ביותר צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס פי' הרמב"ן לאו אהכא קאי שאין כאן חסרון כיס לאהרן ובניו אלא אדרבה ריוח יש להם בקרבנות אלא משום דקאמר ת"ק אין צו אלא במה שיצוה שינהוג מיד ולדורות בא ר' שמעון לחלוק שלפעמים יבא זה הלשון אף בדבר שאינו מיד ולדורות אלא שיש בו חסרון כיס כגון צוואה האמורה בשמן המאור וכגון מה שאמר הכתוב צו את בני ישראל ונתנו ללוים. אי נמי איכא למימר שיש בצוואה זו חסרון כיס לכהנים בעבור קרבן אהרן ובניו הנמשך על צוואה זו. וי"מ כיון שיש להם טורח לאהרן ובניו בצווא' זו חשו' כמו חסרון כיס:

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה לֶהֱיוֹת שֶׁקָּדַם אֵלָיו מְנִיעַת הַמַּעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (שמות כז:כ) שֶׁאֵין עָלָיו אֶלָּא מִצְוַת הַדִּבּוּר לָעוֹשִׂים, לָזֶה וְזֶה הַדָּבָר זֶה יָצָא מֵהַכְּלָל הַמֻּשְׁלָל וְיֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹתָיו שִׁבְעָה יָמִים, וְאָמְרוֹ וְזֶה לְצַד שֶׁקָּדַם וְצִוָּה שֶׁיַּלְבִּישֶׁנּוּ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְגָמַר אוֹמֶר וְזֶה גַּם כֵּן תַּעֲשֶׂה. וְאִם לֹא אָמַר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֶלָּא ״לְקַח פַּר״ וְגוֹ׳, יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר כִּי יְצַוֶּה לְאַהֲרֹן אוֹ לְבָנָיו לַעֲשׂוֹת, לָזֶה אָמַר ״אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה״ כִּי הוּא הָעוֹשֶׂה. וְלֶהֱיוֹת שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לוֹמַר שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר לְהַקְרִיב אֶלָּא קָרְבַּן שָׁעָה שֶׁהֵם קָרְבְּנוֹת יְמֵי הַמִּלּוּאִים שֶׁל אַהֲרֹן וּבָנָיו, אֲבָל קָרְבָּן שֶׁהוּא קָבוּעַ לְדוֹרוֹת שֶׁהֵם הַתְּמִידִים שֶׁל כֶּבֶשׂ אֶחָד בַּבֹּקֶר וְכֶבֶשׂ אֶחָד בֵּין הָעַרְבַּיִם – לֹא, לָזֶה חָזַר וְאָמַר וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְגוֹ׳ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. וְשֶׁלֹּא יָבִין כִּי הֻתַּר בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת תָּמִיד, לָזֶה אָמַר ״וְזֶה״, לוֹמַר אֵין לוֹ לְהַקְרִיב אֶלָּא שִׁבְעָה יָמִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן.