קישורים על שמות כז:כ

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו'. יש לדקדק מ"ש כאן לשון להבא תצוה ולא אמר צו לשון הווה מיד כמ"ש אחר כך ואתה הקרב וגו' ולא אמר תקריב (ומיהו שם אחר כך כתוב ואתה תדבר ולא אמר דבר וגם כן צריך טעם וביאור) וכן בר"פ תרומה דבר אל בני ישראל ולא אמר תדבר. גם שינוי הלשון מן דבר לצו ובתו"כ ר"פ צו אמר דהוא לשון זירוז וצריך ביאור למה צריך זירוז בזה יותר מדהתם ובכל מלאכת המשכן. גם מ"ש כאן ויקחו אליך ובר"פ תרומה אמר ויקחו לי ושם בכלל הנדבה דחשב שם הוא גם שמן למאור. ועוד דקדק בזוהר הקדוש על לשון ואתה שאמר כאן ואחר כך ואתה הקרב ואתה תדבר ובפ' תשא בשמן המשחה ואתה קח לך בשמים ע"ש. ויש שם עוד אחר כך ואתה דבר וגו' אך את שבתותי וגו'. ופשטות הלשון שייך רק כשאמר מקודם מעשה אחרים כמו בפ' בשלח דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם וגו' דאמר תחלה מעשה בני ישראל שיסעו ועל זה אמר ואתה מה שיעשה הוא וזה לא שייך בכל הני. ונראה דיש לדקדק בפ' תרומה פתח ועשו לי מקדש. ועשו ארון. ואחר כך וצפית תצפנו ועשית ויצקת ונתתה ועשית וצפית והבאת הכל לנוכח למשה רבינו ע"ה. [וגם בפ' זו יש לדקדק בבגדי כהונה פתח ועשית בגדי וגו' ואחר כך ואתה תדבר וגו' ועשו וגו' ע"ש כ"פ. ואחר כך ועשו את האפוד ואחר כך ולקחת ופתחת תפתח תעשה ושמת ועשית וכן כל הפרשה הכל לנוכח למשה רבינו ע"ה] וע' ביומא ע"ב ב' וברש"י ובמהרש"א בח"א ע"ש. ויש לומר דודאי פרטי כל העשיות במשכן. משה רבינו ע"ה הוא שלימד לעושי המלאכה כפי מה שציוהו השי"ת ועל פי ציויו להם בדבר ה' עשו הכל בשליחותו ושלוחו של אדם כמותו והרי הוא כאלו הוא עשה ונקרא על שמו וזהו רק על פרטי המלאכה אבל כלל בנין המשכן להשראת שכינתו ית' זה נעשה על ידי נדבת לב בני ישראל בתרומתם שהיה בחשק רב והשתוקקת גדול כמ"ש דמרבים העם להביא עד שהוצרכו למנעם שלא יביאו עוד ומזה עשו מקום שתשרה שכינתו יתברך בקרבם. וכן כלל עשיית הארון שהוא כלי קיבול לדברי תורה זה נעשה על ידי נדבת לבבם בחשק וכיסופין לקבלת דברי תורה בלבם. אבל פרטי העשיות הוא רק על ידי משה רבינו ע"ה. וכן שאר כלי המשכן גם כללותם על ידי משה רבינו ע"ה. והארון הוא הכלי לקבלת התורה שבכתב. ושמן למאור מה שישראל מאירים לפניו יתברך כמ"ש במדרש זהו התורה שבעל פה שהם מחדשים האור וזהו פלפולה של תורה שאמרו (נדרים לח.) דהקב"ה נתן למשה והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל ועל כן אמרו בגמ' כ"פ הלשון משה שפיר קאמרת כי כל התחדשות דברי תורה הוא על ידי שורש נשמת משה רבינו ע"ה בכל חכמי ישראל (ונת' שקלים מא' א) וכל ישראל יש להם חלק בדברי תורה וכמ"ש מורשה קהלת יעקב ויעקב נקרא גם ההמונים דת"ח נקראו ישראל וכמ"ש (בבא מציעא לג ב) והתורה ירושה לכולם וכמ"ש במד' (ויקרא רבה פ' ט) שא"ל אותו ע"ה לר' ינאי ירותתי גבך דלא כתיב קהלת ינאי. ובכל א' מישראל יש שורש מאור התורה שהוא שורשו ועל כן א' בב"ק (צב) מנא הא מילתא דאמרי אינשי כו' ומביאים הכל מקראי שדבריהם הם דברי תורה. וכן בסנהדרין (ז' א') ההוא דהוה קאמר ואזיל וכו' ומייתי הכל מקראי דהכל דברי תורה וכן בכמה דוכתי הביאו בגמ' היינו דאמרי אינשי. אבל העיקר הוא אצל חכמי ישראל ועל כן נאמר בפ' ויקהל דשמן למאור הביאו הנשיאים ובשלמא האבנים לאפוד ולחושן הוא דבר יקר מאד לא היה מצוי אצל כל אחד רק אצל הגדולים וכן הבשמים שלא היו גדלים בארץ ישראל ובמצרים ובשלמה המלך ע"ה נאמר דמלכת שבא הביאה לו בשמים הרבה מאד לא בא כבושם ההוא עוד לרוב וגו' וחשביה בהדי זהב ואבן יקרה שהביאה כי היה דבר יקר מאד אצלם. אבל שמן מצוי בכל אותם המדינות ולמה הביאו זה רק הנשיאים. אבל דבר זה שייך רק להם כי הנשיאים מסתמא נבחרו מצד גדולת חכמתם וכמו שמשה רבינו ע"ה כולל כל חכמי ישראל כן כל נשיא כולל כל חכמי שבטו. וז"ש כאן ואתה דייקא וכן ויקחו אליך דייקא שהוא יהיה המצוה כי הוא הנותן להם דבר זה שיוכלו לחדש דברי תורה ולהאיר לפניו ע"י דקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דידהו: ע"כ מכתי"ק

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד לבוא לביאור נשים לב למאמר נעים זמירות ישראל בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך כי כבר נודע שברית המעור וברית הלשון המה מכוונים אם האדם אינו נשמר עם ברית הלשון לעצור במילין גורם חטא לעצמו ג"כ ח"ו בברית המעור וע"כ מה מאוד צריך האדם לכפול שמירת פיו ולשונו מלהוציא דבור לפני אלקים ואפילו באומר תורה ומוסר לעמו יתבונן בשכלו אם ישמעו העם בדברו עמם ויקחו מוסר להטיב לכת בדרכי יושר מה טוב חלקו אמנם אם לא ישמעו ולא יבינו מוסר לא לקחו נמצא יראה ורעד יבא בו המוציא דיבה ללא יועיל ויהי אך למחסור כמה וכמה דברים ומוסר לא לקחו ומי שהוא חכם הכולל ומתבונן על דרכיו מקיים בעצמו האי קרא ובבוא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו ויתבאר לנו במ"א פירושו שהדבור אפשר לכנותו בשם אהל מועד המורה עת וזמן לפעמים מדבר ולפעמים לא לאפוקי המחשבה מחשבה תמיד בלי הפסק ואיתא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה כלומר מי שיש בו מדעת קונו נקרא משה וכל פרטי דבוריו המה דבורי השכינה מדברת מתוך גרונו ורומז הכתוב ובבא משה הוא בחי' הדעת של המזהיר ומצוה בטוב להנלוים אליו באמת אל מועד כנוי לבחי' הדבור לדבר דברי תורה ומוסר וישמע את הקול מדבר אליו ירצה הוא בעצמו שומע ג"כ קולו כאלו הוא מדבר אליו בעצמו לקיים דבורים אלה והפעולה המגיע מזה הגם שלא ישמעו ולא יבינו את דבריו עכ"ז איננו נותן גרעון בדבורים שמוציא מפיו ללא יועיל כי עכ"פ תועלתו אינו נאבד כיון שהקול מגיע אליו כאלו הוא מדבר לעצמו ומיסר א"פ וממילא אם נזהר בזה אינו יכול לבא לידי חטא ח"ו כהוצאת דיבה ואפשר לרמוז בדברי דוד המע"ה בלבי צפנתי אמרתך כלומר הדבורים של חכמה ומוסר שאמרתי בפני המון צפנתי אותם בלבי לתועלת עצמי לעבודת הבורא ב"ה כנאמר וישמע את הקול מדבר אליו והתועלת למען לא אחטא לך משמעו לשון חסרון שלא אגרום חסרון בדבורים של תורה ומוסר באם שאדבר והמה לא יבינו ומוסר לא יקחו ואהיה אך למחסור באותיותך ח"ו וכל החוטא בברית הלשון יבא אח"כ ח"ו לחטא ברית המעור כנזכר והנה אלה הדברים נאמר ג"כ על ש"ץ כשעומד להתפלל מה מאד צריך להיות זהיר וזריז בדבריו אשר נודע שהש"ץ הוא בסוד צדיק יסוד עולם המשפיע לשכינה כללות תפלות הצבור ומבשרי אחזה אלוה בעת הזווג יסוד הוא בחינת המעביר כללות האיברים אשר כללותם משפיעים דרך בו אל הנוק' וגם שכבר כלה ונפסק הורדת השפעה מכלליות הקצוות עכ"ז בבחינת יסוד עדיין לא נפסק ועוד הוא המשפיע והוא דומה לכלי משפך הרחב למעלה והולך ומתקצר למטה בנקב התחתון ועינינו הרואות אף שלמעלה במקום הרחב המשקה כבר כלה ופסק ועכ"ז בנקב הקטן שלמטה עדיין יש כנסיה של משקה המנטפת טפים טפים זעיר שם זעיר שם עד גמר נטיפתם ומזה יקח לעצמו העובר לפני התיבה להיות ש"ץ רמיזא דחכמתא לדעת אופן התנהגו עם הצבור והגם שרשימה של הצבור כבר כלה ונפסקת עכ"ז יתאמץ במעוז מוחותיו בחזקה בהתעוררות גדול להשפיע אל השכינה כללות תפלתן של הצבור ושמעתי בשם הבעש"ט זלה"ה היה אומר עבירה גדולה ביד הציבור כשהש"ץ אינו מאריך בניגונים ורוצה לסיים איזה ענין מהתפלה והם מאריכים בתפלתם ומעכבים על ידו מלהשפיע ואם ימתין עד כלותם ויסיימו הצבור בתפלתם בין כך ובין כך יחלוש המוחין אצלו ולא יהיה לו אח"כ מוחין חזקים להשפיע אל השכינה וא"כ מה מאוד צריכין הצבור להזהר ולהשמר שלא יגרומו ככה ח"ו ויאבדו טובה הרבה וכיון שכן ראה גם ראה אשר מלאכה גדולה ועובדא כבדה היא בין שניהם הש"ץ עם הצבור לדעת יתנהגו בענייני התפלה וביד הש"ץ ביותר ומלבד דברים הנאמרים באמת יש עוד דברים בגו שצריך הש"ץ לשום נגד פניו ולבו נכון עמו ליזהר בהם וזכרתי מזה למעלה בפרשת נח מה שאמר הקב"ה לנח היותו צדיק בדורו ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל וכו' והיה לך ולהם לאכלה עי"ש באורך והנשמע משם שצריך האדם ליקח לעצמו בחי' התעוררות בעבודת הבורא ב"ה מכל דבר בעולם מד' מדרגיות דצח"פ ובעשות ככה גורם יחודים למעלה שמשלים רצון הבורא ב"ה שבשביל זאת הכוונה נתפשטו אורות עליונים בהנבראים בכדי שאיש המשכיל יקח לעצמו רמיזא דחכמתא וישיג משם עולמות עליונים כמאמר אליהו בריש התקונים ע"ש וגם נתבאר לנו למעלה מאמרם ז"ל שנתעוררו ע"פ את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה ומשמעות לצוות לשון צווי ואזהרה לומר כל פרטי הנבראים כל עצמם לא נבראו בעולמו אלא לצוות לאיש המשכיל לדעת מה יעשה ואיך יעבוד את הבורא ב"ה היינו בזה האופן אם רואה בזולתו איזה בחי' אהבה או יראה אפי' מפחותי הערך צרכיותיו הגשמיות ירגיש שלא דבר רק הוא שהקרה לפניו לראות ככה בודאי לא לחנם כ"א ליתן דעתו ונפשו לתועלת עבודת הבורא היינו לצוותו להזהירו בטוב לאהבה ולירא את שמו יתברך כי אם האדם הזה רודף אחרי דבר שטות באהבה עזה ועושה כמה חריצות וזריזות לאהבתו הגשמיות ממשאו ומתנו וכדומה מתענוגי בני אדם מדבר הרשות ופשיטא מאהבה רעה ח"ו אשר האהבה גברה אצלו כ"כ עד שאינו מרגיש בשום דבר בעולם למונעו ולהפרידו וכן יש לו בחי' יראה ג"כ שלא יאבד בחי' מו"מ בהתגלות סודו לזולתו א"כ למה לא יתכסה האדם המשכיל מלא בושה וכלימה שנעדר ממנו עיקר האהבה והיראה לאהוב את בוראו תענוג כל התענוגים וממנו נמשכים פרטי התענוגים למדריגות התחתונים וכן בענין היראה יתחזק בעצמו בחי' היראה ממנו יתברך ג"כ שלא יאבד אהבת הבורא ועתה תחזה בין והבן איך שיכול איש המשכיל ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא ובחי' התעוררות מכל דבר בעולם ופרטי הברואים וזהו כל העולם לא נברא כ"א לצוות לזה בחי' עבודה ומכח זה נותן בהם שפע וברכה עליונה כי הוא מעלה כל הנבראים לשורשם ומושך במחשבתו הטהורה שפע וברכה בהם וזהו והיה לך ולהם לאכלה והנה הש"ץ צריך לחבר א"ע עם כל האנשים העומדים בבית המדרש ולדעת בחי' צרופיהם והיינו שיהא לו זאת ההשגה להבין מכל אחד ואחד לערך בחינתו שרוצה לעשות צרופים בתורה ותפלה ומגמת נפשו בעבודת אלהים והוא הש"ץ יקח לעצמו בחי' איך להתפלל ולהעלות צרופיהם וגם כשמתבונן בהעומדים שם שיש מהם איזה איש שאינו יכול לחזק א"ע ולהפוך צרופים מה שפעל ועשה תחלה בעוסקו בחיצונית החיוב מוטל עליו שהוא יעלה בחינת צרופו כי הוא שליח וחזקה שליח עושה שליחותו להעלות כללות צרופים ע"י מה שהוא בוחן בדעתו איך ליקח בחי' התעוררות באמצעות הצבור להתפלל מיל דברינו אפשר לרמוז בכתוב:

ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן וגו'. להבין מה שנאמר כאן ויקחו אליך ובר"פ תרומה בכלל נדבות המשכן כ' ויקחו לי. ופרשת אמור בפ' הנרות גם כן כתוב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו'. אך במדרש (תנחומא ד') נראה שמיישב זה במ"ש א"ל הקב"ה למשה לא שאני צריך לנר אלא ויקחו אליך בשבילך שאתה רואה להיכן אתה נכנס וכו' ועל כן נאמר בנרות לשון ויקחו אליך. ובזוהר הקדוש ר"פ זו מדקדק על לשון ואתה הכתוב בשמן ואתה תצוה ואחר כך ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' ולא כתב והקרבת את אהרן אחיך וצוית את בני ישראל ודברת אל כל חכמי לב ע"ש. ובמד' (שם ו) נראה שבא ליישב זה במ"ש א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך כו' אף אתה גוזר עליהם והם עושים והוא שאם היה כ' וצוית את בני ישראל היה הפי' כמו בכל התורה שמשה מצוה בשליחות השי"ת ובכאן א"ל השי"ת שהוא יהיה המצוה מעצמו והם עושים גזירתו. אך להבין למה נתייחדה מצוה זו למשה שיהיה הוא המצוה יש לומר הענין דאיתא (שמות רבה פ' מב) כי שחת עמך העם אין כ' כאן אלא עמך כו' לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב אתה שהיית ענין וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים כו' והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטוא כו'. והנה אם לא היה הקלקול היה אז באמת כל מחנה ישראל מיוחד למחנה שכינה (כמו שנת' תרומה מא' א) אבל מכל מקום היה נעשה מקום מקודש להקרבת קרבנות כמו שהיה מוכן מאדם הראשון ומאברהם אבינו ע"ה מקום בית המקדש וכן נזכר המזבח בפרשת יתרו אחר מתן תורה. ועל כן כתוב ויקחו לי תרומה לנדבת המשכן להיות קודש הקדשים וכל מחנה ישראל היה קודש מחנה שכינה. ואז היו כל ישראל ממלכת כהנים וכמו שיהיה לעתיד דכתוב ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם. ורק לאחר הקלקול נבחר אהרן מתוך בני ישראל וכמ"ש במ"ר פרשה זו (פ' לז) יודע אני היאך היתה כונתך חייך איני משליט על קרבנותיהן של בני אלא אתה כו'. ויש לומר שזה הטעם שלא נזכר בכל פרשה זו שמו של משה רבינו ע"ה ובבעה"ט כ' שבזה נתקיים מה שאמר מחני נא מספרך וקללת חכם אפילו על תנאי באה ועדיין יש להבין למה נתקיים בפרשה זו דייקא. אך כל פרשה זו מדבר מקדושת אהרן ומתחיל משמן שהוא כח וחנוכת אהרן להופיע אור תורה שבעל פה בישראל (וכמו שנת' מא' א וש"מ) וזה נצרך רק אחר קלקול הע"ר וכמ"ש (נדרים כב :) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כי ברב חכמה רב כעס שלתקן הרב כעס נצרך רוב חכמה. וכן בגדי כהונה לאהרן ובניו שזה נותן בהם קדושה וכמ"ש (סנהדרין פג :) בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם כו' וקדושת אהרן נצרך רק אחר הקלקול דאם לא היה הקלקול היו כל ישראל ראוים לכהונה כנ"ל. וכן כתר כהונה שזכה אהרן ונטלו היה בזיר זהב שעל מזבח הקטרת וזה סיום פרשה זו. ועל כן כתוב ואתה תצוה שזה המצוה מצד משה רבינו ע"ה שקיבל הע"ר ועל ידי זה בא הקלקול ונעשה הרב כעס והוצרכו להשמן והדלקת נרות על ידי אהרן. וכתר כהונה והקטרת וקדושת אהרן ובגדי כהונה. אבל מצד השי"ת לא היה נצרך לכל זה שאמר שלא לערב ע"ר וכנ"ל. ועל כן כתוב ואתה הקרב אליך ואתה תדבר אל חכמי לב שקדושת אהרן ובגדי כהונה המצוה מצד משה רבינו ע"ה שקיבל הע"ר בענוותנותו וצדקתו כאמור. ולכן במעשה השמן והנרות כתוב ויקחו אליך שזה נצרך רק אליך אבל מצד השי"ת לא היה נצרך לאור תורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס ועל זה מרמז הדלקת הנרות שאמרו במ"ר בא והאיר לי (וכמו שנת' כ"פ) שמרמז לאור תורה שבעל פה. ויש לומר שזה גם כן טעם מה שנאמר בפ' שמן המשחה ואתה קח לך בשמים וגו' וכמו שהק' בזוהר הקדוש. ויש לומר דלולי הקלקול אף שהיה נעשה המשכן וכש"נ ויקחו לי תרומה אבל לא היה נצרך שמן המשחה לקדשו וכ"ש שלא היה נצרך לקדש אהרן ובניו ובגדיהם כיון שאז לא היה כלל קדושת אהרן כנ"ל. ולכן כתוב שם ואתה קח לך וגו' שזה גרם ענוותנותו שקיבל הע"ר וכנ"ל. ובזה יש לתת טעם במ"ש בפ' תשא במצות השבת ואתה תדבר אל בני ישראל וגו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וגו' ובזוהר הקדוש לא חשבו כשדקדק על לשון ואתה. ויש לומר דאחר הקלקול נתחדש דנצרך לישראל להכניס קדושה ליום השבת והוא תחלה למקראי קודש וכש"נ בדברות שניות וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה' אלהיך את יום השבת. מה שאין כן בדברות ראשונות דכ' ביה רק דהוא זכרון למעשה בראשית על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו (ונת' בא מא' ט' יוד וש"מ) ולכן נזכר בו גם כן ואתה שזהו גם כן מצד משה רבינו ע"ה שקיבל את הע"ר שגרמו הקלקול. ושבת הוא גם כן בחינת תורה שבעל פה (כמ"ש זח"א מז ב) שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה כו' ובו הזמן לתקן הרב כעס כמו כתר כהונה: